מספר שנים לפני שנחתמו הסכמי אוסלו, בתחילת שנות ה-90', ניהל גבי גזית תוכנית ראיונות בטלוויזיה. באחד הראיונות הביא גבי גזית, כדרכו, מנהיג פלשתיני. בהתלקח הוויכוח טען הפלשתיני כי הפלשתינים "רוצים לקבל את זכויותיהם". בתגובה לכך טען משתתף ישראלי כי הפלשתינים דורשים דברים שאי אפשר לתת להם. אז התערב יוסי שריד בויכוח וקבע בתקיפות כי אין לחשוש ממשא-ומתן עם הפלשתינים שהרי "על מה שאנחנו לא נרצה לוותר - לא נוותר" !

והנה עכשיו, אנו רואים כי הפלשתינים דורשים את 'זכות השיבה' ואת הנסיגה המלאה לגבולות 67' ואת חלוקת ירושלים, ואנו רואים כי הממשלה נלחצת ומוותרת גם בנושאים אלה. אולם, אין שומעים עכשיו את יוסי שריד ואת חבריו כשהם מתנגדים לוויתורים אלה. אין שומעים אותו נלחם נגד 'זכות השיבה' ונגד נסיגה מבקעת הירדן שאין בה אוכלוסיה ערבית, ואין שומעים אותו מתנגד למסירת הר הזיתים לשלטון פלשתיני.

גם שדרני החדשות בטלוויזיה מפנים את ביקורתם כהרגלם כנגד הממשלה. מבחינתם הצד היהודי נשאר ויהיה תמיד הצד האשם שעליו חובת ההוכחה והנסיגה. הווי אומר – כל הקווים

מעצם הסרבנות הפלשתינית לנהל שיחות כשיש בניה בהתנחלויות, והאיומים במלחמה חדשה, הרי מובן לחלוטין כי הערבים אינם מחפשים את השלום.

האדומים שהשמאל הציג בעבר, שהיו תנאי בל יעבור שיש להתעקש עליו - כבר אינם קיימים יותר. בזמן אמירתם הם שמשו כפתיון לאנשי הימין כדי שיסכימו, גם-הם, לויתורים כלשהם, אך משנעשו ויתורים אלה, ואפילו הרבה מעבר לכך – כל ההסכמים התפוגגו וכל ההבטחות נעלמו.

באופן דומה ניתן לבחון את ההסכם שנעשה בזמנו בין ח"כ מיכאל איתן לבין ח"כ יוסי ביילין, חודשים מספר לאחר עלייתו של נתניהו לשלטון ב-96'. ההסכם היה על בסיס אישי בין מספר ח"כים מה'ליכוד' לבין יוסי ביילין ומספר ח"כים ממפלגת העבודה. בבסיס ההסכם היתה הסכמה לנסיגה משטחים בגב ההר ביהודה ושומרון תמורת הסכמה של השמאל כי ישובים לא ייעקרו וישארו במקומם ובריבונות ישראלית.

והנה, לא עברו מספר שנים וח"כ ביילין נסוג מהסכמתו לאי-עקירת ישובים. אבל הפתיון הצליח - בעזרת ההסכם הוא שכנע ח"כי ליכוד להסכים לעקרון הנסיגה, אך את התמורה לכך, כפי שנכתב בהסכם, הוא לא נתן.

מסתבר כי הסכמים, הבטחות ואמירות הם חסרי ערך כשהם באים מהצד השמאלי של המפה. באותה מידה, ניתן לשער מה ערכם כאשר הם ניתנים מהצד הערבי. דוגמאות מאלפות לכך ניתן לראות זה מכבר בהתנהגות הערבית. מלך ירדן, עבדאללה, הזהיר השבוע כי אם תמשך הבנייה בהתנחלויות הרי יש לצפות לעימות אלים עוד השנה. "אם ניכשל ב-30 בחודש - צפו למלחמה עד סוף השנה", הוא הצהיר. זו לא הפעם הראשונה שעבדאללה מאיים במלחמה אם ישראל לא תקבל את תנאי הערבים, אך כמה אירוני הדבר שהכרזות מלחמתיות אלו נעשות בשם 'תהליך השלום' ! מסתבר כי מדובר במערכת של תכתיבים ואיומים מהצד הפלשתיני, המתנה את עצם הסכמתו לשבת לשיחות בקבלת תכתיביו.

יתר על-כך, מעצם הסרבנות הפלשתינית לנהל שיחות כשיש בניה בהתנחלויות, והאיומים במלחמה חדשה, הרי מובן לחלוטין כי הערבים אינם מחפשים את השלום. הם מעוניינים להביא לכך שישראל תקבל את תנאיהם - קודם הקפאה ואח"כ הריסת הישובים ולאחר מכן זכות השיבה ועוד לא הגענו לדיון במספר הטנקים וקני הארטילריה שהם יתעקשו עליהם. הם מנצלים את ה'שלום' כדי לכפות על ישראל תנאים שיסכנו את בטחונה ושאסור לה לקבל. לפי תסריט ה'שלום' של הערבים ישראל תהיה חסרת הגנה מבחינה צבאית ומרוסקת מבחינה דמוגרפית. הפלשתינים רואים בהסכמים שייחתמו מקפצה שתסייע להם להשיג את מטרתם.

ה'שלום' מבחינתם הוא סיסמא יעילה שבה הם משתמשים ושבעזרתה הם כופים על ישראל מצב אסטרטגי נחות שבו היא לא תוכל יותר להגן על עצמה ולא תהיה עוד מדינה בעלת רוב יהודי.