חיי שרה בחברון מאז ולתמיד

עובדה היא, שנתניהו נושא ונותן כל הזמן עם ממשל אובמה על מחיר ההקפאה הנוספת, לא על עצם ההקפאה. לפי העיתונות הערבית מדברים על החכרת חלקים מירושלים ההיסטורית ובקעת הירדן ע"י הפלסטינים לישראל ל-10 או ל-40 שנה, כלומר – הם ה-"בעלי-בתים" על הארץ, המחכירים, ואנחנו רק חוכרים זמניים. ומדברים על אפשרות להקמה מיידית של מדינה פלסטינית "בגבולות זמניים", שבמסגרתה תיסוג ישראל מ- 20% נוספים של יהודה ושומרון.  רק סירוב ערבי יוכל להצילנו מתוכניות אובדניות כאלה.

בינתיים נהנים מן השקט שלפני הסערה, שבוא תבוא. מצרים בוחשת והניו-יורק-טיימס, לאחר ששיסה בנו את עטו המורעל של תומאס פרידמן, יהודי כמובן, עבר להפציץ אותנו בארטילריה כבדה: מאמר מערכת. מה שמרגיז במאמר הזה אינו תוכנו החוזר כתקליט אחרי דרישות אובמה, כי אם הסגנון, שכבר כותרתו אומרת הכל : "מספיק לשחק משחקים!". כך מדברים אל ילדים, כך מדברים אל משרת!

ובין השיטין של המאמר יש עוד משהו, יותר מדאיג: אומרים שם לנתניהו: אתה טוען שחבריך לקואליציה אינם מסכימים להקפאה נוספת? מה הבעיה? זרוק אותם והרכב קואליציה אחרת!

למה יכול הניו-יורק-טיימס לדבר כך אל נתניהו? רק משום שהוא מעולם לא סרב להקפאה נוספת מטעמים עקרוניים, למשל - אמינות, ממלכתיות, אינטרסים לאומיים ואפילו שיקולים מפלגתיים. לו כזאת היתה עמדת נתניהו, לא היה מקום להאיץ בו לזרוק את שותפיו (וגם כמה מחברי מפלגתו) ולעשות יד אחת עם האופוזיציח . רק מי שאומר שדעתו כדעתה, ורק חבריו ובעלי בריתו אינם מסכימים, ניתן לומר לו: אז תזרוק אותם!

למה יכול הניו-יורק-טיימס לדבר כך אל נתניהו? רק משום שהוא מעולם לא סרב להקפאה נוספת מטעמים עקרוניים, למשל - אמינות, ממלכתיות, אינטרסים לאומיים ואפילו שיקולים מפלגתיים.

סלאם פיאד ביים כמה הצגות של מסיק זיתים ובאחת מהן, בלווי עיתונאי איטלקי, התבטא כך:

"לשתיל הזית הכי צעיר יש שורשים יותר עמוקים מן ההתנחלות הישראלית הכי גדולה. המתנחלים מרעילים את הזיתים. אני נותן לישראל רק שנה של חסד, וההתנחלויות האלה לא תהיינה כאן יותר. מפני שהן בלתי חוקיות, כאן ובירושלים".

ההשתלחות החצופה הזאת היא טיפה בים התעמולה הפלסטינית הענקית, המפמפמת יום ולילה בכל העולם, שוב ושוב, מסר אחד מרכזי: היהודים גזלו מן הפלסטינים את אדמתם, את ארצם ואת מולדתם. (ועל כך מוסיפה הטלוויזיה של רמאללה, שאין להתפלא שהיהודים כל כך שנואים בעולם.)

ומה עונה נתניהו? 'בואו לשולחן, ושם נקבע את גבולות הנסיגה של ישראל, כי לנסיגה כבר הסכמתי. שם גם נחליט על המדינה הפלסטינית, שגם אותה כבר אימצתי. ושם נקבע את גורל היישובים היהודיים שאותם כבר חנקתי פעם לעשרה חדשים ואני מוכן לדון בתנאים לחנוק אותם שוב, הפעם סופית. והעיקר: שם, ליד השולחן, ניישב את המחלוקת החשובה לי באמת - הביטחון. קחו לכם אדמה, ארץ ומולדת, תנו לי – ביטחון!

איך אתם, הקוראים, הייתם שופטים, לו בא אדם וצעק לפניכם שפלוני גנב לו את הסוודר שלו, והוא אכן לובש אותו לנגד עיניכם. והפלוני הזה משיב, 'אבל קר לי. שייתן לי משהו להתחמם בו, ואחזיר לו את הסוודר!' אימרו: למי כאן הטענה הלגיטימית  –  לבעל הסוודר הנגזל או לגזלן "שקר לו" ?

הסיסמה התורנית של השמאל, שכידוע חי מסיסמה לסיסמה, היא ה"דה-לגיטימציה" של ישראל בעולם "בגלל הכיבוש". אולם איך יכול להיות אחרת, כשראש ממשלתנו, ובעקבותיו כל מערך ההסברה הישראלי, אינם מכחישים את ההאשמה הערבית שאין לנו שמץ של לגיטימיות בארץ הזאת? למה ציפיתם? ואין זה משום שלעם היהודי ולמדינתו אין מענה אמיתי. די לדפדף בספרו של נתניהו בעצמו, "מקום תחת השמש", כדי למצוא את כל הראיות בדבר זכותנו על הסוודר, כלומר הארץ, וגם את כל הנימוקים מדוע הטיעון שלהם, דווקא – כוזב, מזויף, מצוץ מן האצבע!

אנחנו מבצעים כאן לעצמנו חראקירי, התאבדות לדעת  - לאומית, ערכית, תרבותית, דתית וגם משפטית, והתוצאות בשטח אינן מאחרות לבוא. לא במקרה נמנע נתניהו מלהזכיר את זכויותינו על ארץ ישראל ולא במקרה הוא נותן לכלבים מרמאללה לנבוח עלינו וגם לנשוך, ולא במקרה הוא שותק שתיקה של הודאה ואינו מגן על א"י ועל ירושלים: בליבו ובפיו - במגעיו בעולם - הוא כבר וויתר על כל אלה!

עשרות שרים וחכ'ים ברכו את מתנחלי חברון ביום חגם, פרשת "חיי שרה". לא נתניהו. ויש לכך משמעות. חשוב לדעת, האם זה עדיין עושה לו משהו שיהודים חוגגים בחברון לאלפיהם – חברון של האבות, חברון בירת יהודה הקדומה וייסוד מלכות בית דוד, חברון של המדרגה השביעית, חברון של תרפ"ט, חברון של דבקות בארץ למרות דם ודמעות, שעדיין, גם בימים אלה, אינם חדלים להישפך בה. האם חברון וכל מה שהיא מסמלת  עדיין "מזיזה" לו, או שמא  היא היום רק מטרד, חור בראש, מכשול שצריך לעקוף בדרך אל השלום?

כל הסימנים מראים, שבנימין נתניהו חש היום כלפי חברון את מה שחשים חבריו החדשים לדרך, שמעון פרס ואהוד ברק.  

יש לזה נפקות מדינית מיידית. מפני שאם כן, אין מצב שנתניהו יעמוד בלחץ הכל-עולמי העומד בפתח, לחץ העתיד לגבות מאיתנו מחיר, ומחיר משלמים רק תמורת מה שיקר וחשוב.  יש איומים בחידוש האינתיפאדה. יש הכנות לפנות לעצרת הכללית של האו'ם ולמועצת הביטחון. כבר הגיעו לכאן מנהיגים יהודים מן התפוצות להפעיל לחץ לוותר על הארץ, כדי לאפשר להם המשך ישיבה נוחה – שם. גם סנקציות כלכליות ו/או צבאיות נגדנו תיתכינה.

אין מקום לדאגה, פן עם ישראל לא יעמוד במחירים מעין אלו. בכל תולדות הציונות העם היה תמיד יותר חזק ממנהיגיו. הבעיה היא ההנהגה, וליתר דיוק: המנהיג.

מה שמצפה לנו, זו לא פחות ממלחמת עצמאות שנייה, בה יוכרע, כמו בקודמתה, האם מדינת ישראל תמשיך להתקיים. מפני שהקפאה נוספת מיועדת לפתוח את ניצרת המשא ומתן על הגבולות, ואם אמרת "גבולות", אמרת מסירת 95% משטח יו'ש פלוס ירושלים ההיסטורית לאויב, ולמרבה האירוניה תיפתר כך גם בעיית המשך ההקפאה: הרוב המכריע של היישובים יחוסל וליושבים על 5% הנותרים מן השטח - תופשר ההקפאה. מהר מאוד יתברר, שללא ירושלים וב"גבולות אושוויץ" אין עתיד גם למדינת הקו הירוק, שהחיים בה יהפכו לגיהינום, גם מבחוץ וגם מבפנים: מבחוץ, מפני שהערבים אינם יודעים רחמים כלפי מי שנופל, ומבפנים – מפני שמיטב הכוחות, ובעיקר הצעירים ובעלי המקצוע – שמאלנים בראש – יירדו מהארץ, מיואשים ומאוכזבים מן "השלום". את חיי הנשארים ימרר ריב פנימי, רווי האשמות הדדיות. המדינה גופה כבר לא תהיה  עצמאית, כי אם שטח חסות שצבאות זרים ישמרו עליו. אולי נרגיש קצת פחות שנאה כלפינו מצד אומות העולם, אך את מקומה יתפסו בוז ורחמים, ואם זו הבחירה, עדיפה כבר השנאה.

ערב מלחמת העצמאות הראשונה היה לנו מנהיג בדמות בן גוריון. ערב מלחמת העצמאות השנייה יושב על כיסאו בנימין נתניהו, שלא רק אין לו העוצמה הפנימית שהיתה לקודמו הגדול, אלא חסרה לו גם הדביקות  ביעדים שלמען השגתם נבחר לשלטון. כלומר, יש לנו היום מנהיג הרבה יותר חלש - באופיו ובאמונתו.

יש סימנים מבשרי רעות רבים לגבי המתרחש בליבו של נתניהו. אליבא דבן-כספית מ"מעריב", גם אותו וגם את אשתו שרה שמעון פרס מחזיק בכיסו הקטן. מדחום יותר אמין למדידת הטמפרטורה אצל נתניהו הוא אמנון לורד מ"מקור ראשון", שופרו הנאמן. לורד מתנחם (בגיליון העיתון מן ה-27.10) ש"הפרגמטיזם" של נתניהו "נשאר בחיים". ובמה מתבטא הפרגמטיזם הזה? בכך, שהשיחות יחודשו תמורת אישורי בנייה למספר מוגבל של יחידות דיור או אפילו סיכום על "נוכחות ישראלית על הירדן והבקעה", קרי: סיכום על הגבולות, ומה יהיו השיריים שיישארו לנו. ותמורת זה, כך לורד, יינתן מכתב התחייבות חסר ערך של הממשל. איילה חסון מדווחת ב"קול ישראל" שנתניהו מנהל מו'מ רציני עם "קדימה" בדבר צירופה לממשלה, והכל יודעים מה תביא עימה הכלה הזאת כנדוניה... 

נותרו חבריו של נתניהו במפלגתו ושותפיו בממשלה. כל עוד הם לא ירימו את אצבעותיהם – החורבן עדיין יכול להימנע. נתניהו אולי פתח כבר את הנצרה, אך הם עדיין לא לחצו על ההדק.

עד עכשיו הם תמכו בנתניהו, ולהשקטת מצפונם אמרו -  ואולי באמת האמינו - שבתוך ה"בבושקה" הפלסטינית של נתניהו המקפיא יושבת בבושקה של נתניהו אחר שישמור על ירושלים ועל נחלת אבותינו.

אלא, שברגע שהאיש יבצע את הפשע הלאומי של חידוש ההקפאה, תמות אגדת הבבושקה השנייה, הכחולה-לבנה, ותישאר רק אחת, זו שצבועה כולה בצבעי פלסטין. או אז לא יהיה עוד מנוס מן השאלה, מה עושה מפלגה שראשה ערק למחנה הנגדי? יודעים אנחנו, איך נהגו שרי וח'כי הליכוד, עם נתניהו בראשם, כששרון עשה  בדיוק את הדבר הזה: הם חיכו וחיכו עד שהאסון הפך לבלתי נמנע, ואז – רק אז – פילגו את המפלגה. אם הטרגדיה הזאת תחזור על עצמה גם הפעם, זה עלול להביא למפלת ישראל במלחמת העצמאות השנייה.

ערב הבחירות באר'הב ערכו חברי ליכוד "מסיבת תה" - Tea Party – נגד... אובמה. חברים יקרים, האמריקנים אינם זקוקים לכם. הם עשו את "מסיבת התה של בוסטון" המקורית, נגד הבריטים, והם גם טיפלו זה עתה יפה מאוד בנשיא שלהם, שסטה. אנחנו זקוקים כאן ל-Tea party -  נגד נתניהו!