אהוד ברק התפלג סוף-סוף מחבריו-שונאיו במפלגת העבודה. כמיטב המסורת של השמאל, הוויכוח, שהיה נוקב ופרינציפיוני, הביא סוף-סוף לפילוג. עם "הפלוגה" החדשה של ברק נמנו חמישה "לוחמים" כולל המפקד: "אנו מבקשים לקרוא לה 'עצמאות'", הכריז אהוד ברק.
...התקשורת כדרכה יצאה מגדרה וחילקה סופרלטיבים: "מבצע צבאי", "פעולת סיירת".
...ה"ניטשים" זעקו: "נפטרנו מחטוטרת שהייתה על גבה של המפלגה".
...והנוטשים לא נשארו חייבים: "נמאס מהריב האין-סופי ומהסחף האין סופי שמאלה ועוד פעם שמאלה".
...וברק נימק: "שרון עשה את זה, בן-גוריון עשה את זה גם פרס עשה את זה".
...וסבא בן-אליעזר שוב נותר היו"ר הזמני.
ברק מחפש את ה"נישה" האלקטוראלית, לכן הוא ניסה לשכנע את הציבור שינחיל סדר יום חדש: "המדינה במקום הראשון והמפלגה במקום השני". דהינו – זה לא אותו השמאל הכבול למזבח המפלגתי-אידיאולוגי, לא עוד!
ולכן - ה"עצמאות".
עצמאות? סדר יום חדש? האומנם?
לרגע היה נדמה כאילו באמת מדובר בדבר מה חדש ובעצמאות, קרי - השתחררות מאותה התלות הנצחית הרובצת על ברק וחבריו שסוף-סוף התפכחו. אך תוך שניות התפוגגה האשליה וסדר היום, הטוב והמוכר, חזר על כנו. אחד אחרי השני נשבעו החברים "העצמאים" נאמנות למורשת בן-גוריון, ולאידיאלים האולטימטיביים של הסוציאל-דמוקרטיה וכמובן - ל"תהליך השלום" הנשגב והיקר מהכול. רק מורשת רבין לא הוזכרה...
הייתי מציע לברק ולחבריו לקרוא לסיעתם ומפלגתם החדשה לא "עצמאות" - אלא "עצמיות". המחלוקת, הפיצול, והוויכוח בשאלה מי הנאמן האמיתי לאידאלים הנשגבים הם העצמיות של השמאל – ישנם, יהיו והיו מאז ומתמיד.
לפני מאה שנה תנועת השמאל הקרויה דאז "מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית" הייתה שרויה במשבר עמוק. התקופה שבין ניסיון לקיחת השלטון הכושל (1905) לבין מלחמת העולם הראשונה התאפיינה במאבקי כוח בלתי פוסקים בין שני פלגי תנועת הפועלים – "הבולשביקים" (פלג "הרוב") וה"מנשביקים" (פלג "המיעוט"). על אף ניצחונות ותבוסות לסירוגין בקטטות טקטיות בינם לבין עצמם, שניהם נאחזו באחדות פורמאלית תחת קורת הגג של מפלגת הפועלים המאוחדת. אך, ב- 1910 מרכז המפלגה קיבל מספר החלטות חשובות לרעתם של הבולשביקים המיליטנטיים: רוב צירי הוועידה תמכו בהצעות של המנשביקים היותר מתונים.
כידוע, השמאל מאז ומתמיד היה מעוז הדמוקרטיה. כל זמן שהיו הבולשביקים זוכים ברוב, הדמוקרטיה הייתה מקודשת. אך, כאשר הם הפסידו במרכז... נו, באמת!
ובנוסף לכל החלה גם מריבה על הכסף. הבולשביקים נדרשו לכסות את חובות המפלגה. מדובר היה בסכומי עתק אותם (לפי גרסת הרוב במרכז המפלגה) הבולשביקים פשוט שלשלו לכיסם...
די! לפילוג!
כך, לפני מאה שנה, בשנת 1911 נפרדו דה-פקטו דרכם של הבולשביקים והמנשביקים בתנועת העבודה הסוציאל-דמוקרטית. את "הגירושין" דה-יורה אישרר מנהיג הבולשביקים, לנין, בינואר 1912. בוועידת המפלגה שהתכנסה בפראג הוא לימד את תנועת העבודה שיעור מאלף בדמוקרטיה: הוועידה הצביעה הפעם ברוב גורף בעד ההצעות של ה"בולשביקים". איך? מאד פשוט – ה"מנשביקים" כלל לא הוזמנו להשתתף בוועידה....