סיפור ידוע מספר על ראש הישיבה שקורא לתלמידו ונוזף בו על מעשה רע שעשה. התלמיד מתקומם וזועק: וכי הרב מאמין בסיפור הזה? עונה לו הרב: לא מספיק שמספרים? האם זה שאומרים זאת עליך דווקא אינו חמור דיו? אז אתה רוצה שזה עוד יהיה אמת?
בפרשת גלנט חכמה קטנה היא לקבוע שהוא כבר לא יהיה רמטכ"ל. הנסתר המתגלה סותם עליו את הגולל. ולמשה, אין צורך לחטט עוד כי גם תוספת סיפורים כאלה ואחרים כבר אינה אמורה לשנות את המציאות שמתרקמת. היא רק מאירה באור עגמומי את העובדות הבלתי מחמיאות. אולם זה לא רק גלנט עצמו. זו שאלת הידע שהיה נחלת רבים, אך הם לא חשבו שזה משמעותי לגבי מינויו של ראש הצבא. או מה שחמור יותר, לא רצו לקלקל לו את התפקיד הנכסף ובכך היו לשותפים לזלזול בנורמות מוסר נדרשות. ובעצם, שותפי עבירה ממש. כך היה- לא מזמן- לגבי המינוי שלא היה, של ניצב בר-לב למפכ"ל, שנמנע ברגע שלאחר האחרון.
נדמה לי שכאן דווקא הוא מקום חרפתנו. זה לא עניין של רכילות או לשון הרע. פה מדובר על אדם שאמור להכריע בגורל ילדינו ובגורלה של המדינה. וברור לי שאני לא מוכן להפקיד בידי אדם כזה את ילדי. הרי אנחנו לא יכולים לסמוך על איש חסר מוסר שישלח את ילדינו למלחמות. האומנם יש לנו ביטחון שהחלטותיו תהיינה עניינ
הרי אנחנו לא יכולים לסמוך על איש חסר מוסר שישלח את ילדינו למלחמות. האומנם יש לנו ביטחון שהחלטותיו תהיינה ענייניות ומקצועיות.
יות ומקצועיות. התחושה ברורה לחלוטין גם אם יהיה תירוץ לעבירה כזו או אחרת. אם לאיש אין עכבות מוסריות משלו, ואם ההתנהלות שלו אינה ישרה, מה לי גדר ליד ביתו או משלוח חטיבת טנקים למשימה חסרת סיכוי. אשכנזי, הרמטכ"ל, הצביע על הדרך הנכונה כששחרר מהצבא את שני המפקדים המוכשרים תמיר ופארס. עצם הדיונים והנשמע בהם מסביר את מעמדנו בסולם השחיתות בו היינו צריכים לבלוט כטהורים.
מבט רחב יותר מעלה הרהורים נוגים יותר. היה לנו רמטכ"ל שרגע לפני המלחמה ראשו היה נתון בחשבון הבנק שלו. ואין זו שאלה של יכולת הפיצול. השאלה היא איך הוא מרשה לעצמו שלא להיות מרוכז בכל כוחותיו, בכל עוצמתו, במלחמה העומדת בפתח. איך בכלל היה מסוגל לסטות מהרגע החשוב הזה בתולדות המדינה, ובעצם מהרגע החשוב ביותר בחייו, אל המישור הכספי הפרטי. האיש שכל הצבא בידיו, נמצא במקום אחר, במחשבותיו. באותה מידה אותו שר, שבכניסה לישיבת ממשלה שאמורה להחליט על יציאה למלחמה, מתעניין בפיה של חיילת בלשכה ולא מחפש עוד מידע ונתונים, ומקדיש את כל מחשבותיו לצרכי המלחמה הקרבה של עם ישראל. זהו כשל מוסרי חמור ביותר, ובצמרת הבכירה ביותר. ואת מחיריו הקשים ראינו בתוצאות.
ונראה לי שיש עוד נקודה חשובה. ההתנהגות הזו, חסרת המוסר, מביאה לידי ביטוי תחושה של שכבה באוכלוסייה החיה לפי הקודים שלה. בלי להתחשב באחרים. המדינה שלהם היא רק הכלי לסיפוק צרכיהם שלהם. דן חלוץ חסר הרגישות, כמו חיים רמון הנהנתן, וכמו צחי הנגבי (המשרד שלי הוא אני) משתמשים בכלי השלטון לפי הכללים שלהם. ולא בכדי חברו יחד במפלגת קדימה, שכל הורתה בחטא מוסרי, רב פנים. ושראשיה –אולמרט, הירשזון ועוד- לא ראו מולם אלא את המראה.
נכון, מפקד מוכשר הוא נכס חשוב. אך חיוני ממנו מפקד מוסרי שחייליו והוריהם ילכו אחריו בעיניים עצומות. יש לנו די מועמדים המשלבים את השניים. את תכונות המנהיג הצבאי עם האופי הדרוש.