פרשת גלנט מבית, והזעזועים בתוניס, מצרים, לבנון ואולי ירדן, הסיטו את תשומת הלב מסוגיה קיומית שאושרה באחרונה מפי שני מקורות שונים שאינם אמורים לתמוך זה בזה: מיסמכי אל-ג'זירה מזה, וראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, מזה. שני מקורות צולבים אלה, מאמתים עד אימה, עד כמה הרחיקה לכת ההנהגה הישראלית ב-2008, בראשות הצמד אולמרט-לבני, להציע ויתורים מרחיקי לכת, חסרי תקדים, לטובת הפלשתינים, אם רק יואילו בטובם להכריז על סיום הסכסוך, ועד כמה הפלשתינים שוב לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

מהמיסמכים הסודיים שפירסם אל-ג'זירה, בנסיון לחקות את ה'ויקיליקס', עוד טרם פרוץ המשבר במצרים, כמו גם מפיו של אולמרט – בעיתון 'ידיעות' ובראיון לערוץ 2 - עולה כי צוות אולמרט-לבני הסכים להסיג את ישראל לגבולות 67', ולוותר על הכל: אפילו על אחיזה ישראלית חיונית בבקעת הירדן אל מול החזית המזרחית, וגם לחלק את ירושלים ולהפוך את ירושלים העתיקה לעיר בינלאומית תחת שלטון רב לאומי. "אמרתי לאבו מאזן שהפתרון הטריטוריאלי יהיה על בסיס גבולות 67'".

בראיון לערוץ 2 שהעניק השבוע, גילה אולמרט כי במיפגש עם אבו מאזן ב-16 בספטמבר 2008 הוא הציג בפני אבו מאזן את תכנית הוויתורים שלו: "הראיתי לו את התיחום של האגן הקדוש במפה. אמרתי: 'זה יהיה בנאמנות בינלאומית של חמש מדינות, מהן 3 ערביות: ירדן, ערב הסעודית והמדינה הפלשתינית שתקום'".

חייל סעודי בכותל

הדברים היו כה מרחיקי לכת, שאילצו את מראיינו אודי סגל לקטוע את דבריו: האם יהודים שיבקשו להתפלל בכותל-המערבי-תחת-נאמנות-

אנדראוס אינו פליט. הוא אזרח ישראלי. יכול להגדיר עצמו פלשתיני, כוויתי, קאטארי או כל מה שיבחר. מבחינת החוק הוא אף לא אחד מאלה. הוא אזרח ישראל ונהנה מכל הזכויות שהמדינה מעניקה לאזרחיה

בינלאומית, יצטרכו להיבדק ע"י חייל של ערב הסעודית? ואולמרט, שבכל תקופת כהונתו כראש ממשלה, כולל ימי מלחמת לבנון השניה, ניהל את המדינה בקלות דעת פושעת, השיב מתוך זחיחות, כי אל לו לדאוג וכי גם בעניין זה יימצא פתרון שיכבד את כולם.

הוסיף אולמרט, בפרק מספרו שפורסם ב'ידיעות', כי הבהיר לאבו מאזן כי זוהי עשויה להיות עיסקת חייו, אם "אם רק יקח את העט ויחתום". אבל אבו מאזן נרתע והעדיף שיועציהם, סאאב עריקאת ושלום תורג'מן, ייפגשו למחרת עם המומחים כדי לסגור את הנושא. למחרת כבר קיבל אבו מאזן רגליים קרות והודיע על ביטול המיפגש.

חמישה ימים לאחר מכן, ניצלה ישראל מהרפתקנותו הארוגנטית המדינית של אולמרט. ב-21 בספטמבר 2008 הוא התפטר מראשות הממשלה, והסיר מעל מדינת ישראל את סכנת ההסכם על הקרח. אילו רק היה אבו מאזן זריז מעט יותר, ולא אכול חרדות מפני פתרון מדיני שיש בו השלמה עם קיומה של ישראל, כי אז היינו עומדים היום, לאחר המשבר העמוק במצרים, בפני שוקת שבורה: מדינת אבו מאזן היתה הופכת, על רקע האירועים במצרים, למדינת חמאס איראנית, חמושה עד קצה שיניה, המהדקת על קווי 67' את המצור האיראני על ישראל הקטנה, שכבר עומדת מול חזית איראנית אחת בצפון, ועוד עלולה למצוא עצמה מול חזית שכזו מדרום, אם יקרוס משטרו של מובארק.

אבו מאזן אמנם החמיץ הזדמנות, אבל עם ישראל ניצל. בדיוק כפי שקרה בוועידת קמפ דיוויד בשנת 2000, כשאהוד ברק הסכים מול ערפאת לוותר על 94% מהשטחים, ולהוסיף לנדוניה שטחים מן הנגב. אבל ערפאת התחמק ברגע האחרון, וכל השאר היסטוריה.

ערבים ישראלים, ראשי הסרבנים

הבעיה של אבו מאזן, אינה רק תיאבונו המופרז, ולא רק מורשתו האפילה של ערפאת, שלא היה מסוגל לחתום על שלום, אפילו בגבולות 67', אלא ובעיקר בתפיסה הפלשתינית ההזויה, בדבר זכותם, הלגיטימית על פי תפיסתם, לחסל את מדינת ישראל, אם בכוח הנשק ואם באמצעות 'זכות' השיבה. כל פתרון אחרון שאינו אמור להסתיים בחיסול המדינה היהודית, אינו קביל.

הם לא מסתירים זאת. לא צריך ללכת רחוק, לעבר שידורי ההסתה וספרי הלימוד הפלשתינים ביו"ש, כדי להבין זאת. ממש לא. די לקרוא מאמרים של ערבים ישראלים, דוגמת המאמר 'לסלק את עבאס' שפירסם (הארץ, 28.1.11) זוהיר אנדראוס, עורך העיתון 'מע אל חדת', המופיע בכפר טמרה בגליל.

אנדראוס אינו פליט. הוא אזרח ישראלי. יכול להגדיר עצמו פלשתיני, כוויתי, קאטארי או כל מה שיבחר. מבחינת החוק הוא אף לא אחד מאלה. הוא אזרח ישראל ונהנה מכל הזכויות שהמדינה מעניקה לאזרחיה. כולל הזכות המפוקפקת להתבטא ברבים בעד חיסול מדינתו. זכות זו לא היתה עומדת לו באף מדינה ערבית אחרת, ודאי לא במדינת חלומותיו הפלשתינית.

מצד אחד, זה מפחיד שכך חושבים אפילו ערבים ישראלים הנחשבים מהוגנים. מצד שני, שוב מצילה אותנו תופעת "ויכבד ה' את לב פרעה".

"השיבה חשובה מהמדינה"

אנדראוס סבור כי אבו מאזן הוא בוגד ניקלה: "מסמכי אל ג'זירה אינם משאירים מקום לספק: עבאס ושותפיו הציעו לישראלים ויתורים מרחיקי לכת... לנוכח הגילויים המרעישים מתעוררות כמה שאלות עקרוניות: ראשית, צריך לשאול את האח"מים הפלשתינים: מאין שאבתם את הלגיטימציה לשאת ולתת בשם העם הערבי הפלשתיני? הרי עבאס עצמו, לפי החוקה הפלשתינית, סיים את כהונתו בינואר 2009; אש"ף אינו כולל בתוכו את כל הפלגים הפלשתיניים, דוגמת החמאס והג'יהאד האיסלאמי; והמועצה הלאומית הפלשתינית, שחבריה ייצגו את כל גוני הקשת הפוליטית של העם הפלשתיני, חוסלה בחיסול ממוקד על ידי אותה הנהגה.

"שנית, אל-קודס היא ברובה המכריע אדמת ואקף מוסלמי, ולכן אל-קודס המזרחית הכבושה חייבת להיות בירת המדינה הפלשתינית".

וכאן בא הפנאץ'-ליין בענין חיסול מדינת ישראל: "שלישית, אמרנו ואנחנו ממשיכים לדגול בעמדה, ולפיה השיבה חשובה מהמדינה. והנה באים האדונים מהרשות הווירטואלית ומציעים להחזיר [רק] מאה אלף פליטים. האם שאלתם את הפליטים לדעתם? האם אינכם יודעים שאפשר להוביל את הסוס לבאר, אך לא להכריח אותו לשתות?". הנה יצא המרצע מן השק: החרבת ישראל חשובה בעיני אזרח ערבי ישראלי, אפילו מחזון המדינה הפלשתינית.

אנדראוס: "... עבאס הציע וממשיך להציע ויתורים על המולדת, לרבות הזכויות הלגיטימיות של עמו. לפיכך חובה על כל פלשתיני לפעול בדרכי שלום לסלק את חבורת הוותרנים מכיסא ההנהגה, כי לפי הקצב הזה אנו עלולים להקים מדינה פלשתינית במוקטעה. עבאס, קום ועזוב, לפני שיהיה מאוחר מדי. הסכם אוסלו, שהביא עלינו צרות צרורות, נכשל, ואדריכל שמכבד את עצמו עוזב את הפרויקט כשמתברר לו שהוא נכשל לגמרי. קח אחריות לאומית, לך הביתה, והאמן לי - איש לא יזיל דמעה, גם לא ידידיך הישראלים וחבריך בבית הלבן.

"ונקודה חשובה לישראלים: ייתכן שתגיעו להסכם עם עבאס, כלומר קרזאי של פלשתין. אבל זה לא אומר שתשיגו את הסולחה ההיסטורית עם העם הפלשתיני".

מי שנזקק להוכחות שבאמת אין עם מי לדבר, קיבל אותן שוב בימים אלה.