קחו למשל את כל אותם לווייתני פשע, פורקי עוּלה של תורת ישראל ואת עול החוק האזרחי, המתחפשים לצדיקים תמימים בעת הבאתם, בפני בית המשפט לדיון במשפטם או בהארכת מעצרם. כיפה גדולה על הראש, שחורה או לבנה, סרוגה או תפורה מפיסות קטיפה; לפעמים גם פתילי ציצית זרוקים מעל מכנסיהם; מבטם תמים ומצועף כשל שה תמים. המהדרין משלימים את התחפושת עם זקנקן בן ימים אחדים, ולעיתים גם זקן מידות, תלוי באורך תקופת מאסרם. הנחת העבודה שלהם היא שכך יזכו להתחשבות ולהקלות.
התחפושת הצדקנית הזו פוגעת בדימויו של הציבור הדתי/החרדי כולו. על פי המקובל בפרהסיה הישראלית, כל חובש כיפה כזו או אחרת, הופך אוטומטית לנציג הציבור שומר המצוות כולו. כשחובש כיפה קם בנימוס בפני קשישה באוטובוס, מיד מתלחשים מאחוריו: "תראו איזה חינוך טוב הם מקבלים, הדתיים האלה". וכשחובש כיפה שמתפרע ומשתולל על הכביש, נשמעת תגובה פבלובית: "הדתיים האלה, מה הם חושבים לעצמם? זה נורא איתם. שיתביישו להם עם הכיפה שלהם", וכן הלאה. בקיצור: כיפה לראשך – שגריר הציבור הדתי/חרדי כולו אתה לנו. לטוב ולמוטב.
לא רק עבריינים
מצד שני צריך להודות כי ההתחזות הזו אינה מנת חלקם של עבריינים בלבד. רבים בישראל ובעולם, חיים כל ימות השנה בנשף מסכות אחד מתמשך, ומתחפשים למה שאינם באמת או למה שאינם צריכים להיות. זה מתחיל שם למעלה, בביהמ"ש העליון. על פי עקרון הפרדת הרשויות הדמוקרטי אסור לו בשום פנים ואופן להפוך לרשות מחוקקת או מבצעת, אבל הוא מתחפש כל ימות השנה, תוך כדי עיוות הדמוקרטיה, למחוקק-על, כשהוא פוסל או מאשר חוקים, ולאסטרטג-על כשהוא מכתיב לצה"ל ולכוחות הבטחון כיצד להתנהג בשדה הקרב מול אוייב אכזר (אף שאין לו מושג ירוק בתחום זה) וכיצד להקריב את חיי לוחמינו על מזבח ההומניזם המזוייף.
מדהים להיווכח עד כמה הסביבה כולה מנהלת נשף מסכות מתמשך. גלי צה"ל מתחפשים ל'בית של החיילים' ואינם אלא הבית של השמאל הפוסט ציוני, שדורש טובתם של הפלשתינים/העובדים הזרים/גויי הארצות וכל מה שיצמצם כאן את הרוב היהודי. עיתון הארץ מתחפש לעיתון ציוני, בעודו למעשה עיתון אנטי ציוני הדוגל בהתבוללות עם ישראל באמצעות נישואי תערובת של ערבים ויהודיות ולהיפך, ובעשייתה של מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, פלשתינאיה, עובדיה הזרים וגוייה, ומצד שני יוזם קמפיין ניבזי נגד מינוי אדם דתי לראש המל"ל, בטענות כזב: שהאיש לא יוכל להרים טלפון בשבת (כשההיפך הגמור הוא הנכון) ושהאיש השמיע, ישמור הא-ל, אמירות פטריוטיות מדי (כשכל שנותיו הטיף לממלכתיות).
השבוע התחפש הארץ לעיתון מן האו"ם. או, אם תרצו, ל'גרדיאן' האנטישמי. באתר האינטרנט באנגלית שלו דיווחה כותרת מבחילה ומרושעת: "חמישה בני משפחה נהרגו (שימו לב: נהרגו, לא נרצחו) בהתקפה חשודה (!!!) כמעשה טרור בביתם בהתנחלות איתמר". חשודה! איזו אובייקטיביות קרירה.
למחרת הרצח, ביום א', הפגין הארץ את יחסו הצונן לזוועה: הוא היה היחיד מבין כלל התיקשורת הישראלית – רדיו, טלוויזיה ועיתונות – אשר לא הקדיש את הכותרת הראשית שלו לטבח החייתי באיתמר. הכותרת הראשית של העיתון והחצי העליון של העמוד הראשון, על פני כל שבעת הטורים, יוחדו לאסון הטבע ביפן, וכך גם עמודי הפרונט 2-5, ואילו הטבח המזוויע של חמישה 'מתנחלים' באיתמר, נדחק למחצית התחתונה של העמוד, מתחת לקיפול, עם כותרת של 4 טורים בלבד, וההמשך נדחק לעמודים האחוריים 6-9, ללא שום מאמרי השתתפות בצער. עיתון מהאו"ם.
ההתחזות לעיתון מן האו"ם נמשכה גם במאמר המערכת של יום א', יום אחד לאחר הטבח. בתחתית העמוד הראשון הופיעה הפניה למאמר המערכת עם הכותרת: 'בצל האסון', ויכול היה הקורא התמים להבין, שהנה סוף סוף מגלה עתון השמאל הקיצוני מעט חמלה לאסון באיתמר, אבל לא: אסון, על פי הארץ, אירע ביפן. לא באיתמר. המדינה כולה הזדעזעה, אבל לא הארץ. הוא התחפש לעיתון של האו"ם.
לא היתה כאן טעות בשיקול הדעת של עורכי העתון הנושא את שם הארץ לשווא. היה כאן שיקול דעת עויין, עם מסר ברור: הפוגרום האכזרי באיתמר לא בדיוק מענייננו. אתם בכלל לא באג'נדה של בטאון השמאל הקיצוני.
פלורליזם ואותנטיות
השמאל מתחפש לזרם ליברלי, שדוגל באחוות עמים ובכיבוד ה'אחר', אבל מתנגד למגורי יהודים חרדים ברמת אביב. הוא בעד מגורי ערבים בשכונות יהודיות, בשם הפלורליזם, אבל מתנגד למגורי יהודים בשכונות ערביות, בשם האותנטיות. הוא מאשים את מדינת ישראל בהנהגת, רחמנא ליצלן, אפרטהייד, אבל תומך בעמדת הרשות הפלשתינית שלא לאפשר לאף יהודי אחד להתגורר בתחומי המדינה הפלשתינית, אם תקום. והשמאל הקיצוני, הנושא את שם השלום לשווא, פועל למען חורבן ישראל, באמצעות עשרות אירגונים עויינים ו'קבוצות שנאה', הניזונים מכספים ערביים ואנטישמיים, ועוטים מסכה של 'ארגוני אהבה' ל'ישראל חדשה'.
נשף המסכות נמשך גם במחנה שומרי המצוות. הפושע אליאור חן התחפש לרב והתהלך כל ימות השנה בתלבושת רבנית; ו'רבנים' אנטישמיים – במחנה החרדי האולטרא-קיצוני ובארגוני 'זכויות הפלשתינים' - מאשימים את מדינת ישראל והציונות בכל מצוקות הפלשתינים, והעולם בכלל.
נשף המסכות מתנהל גם בעולם הפוליטי-מדיני. ראש ממשלה שנבחר בקולות הימין, מתחפש לאיש ימין, אבל מיישם את מדיניות השמאל. לאחר שהבטיח מדינה לפלשתינים, והקפיא את הבניה, לרבות בירושלים (מהלך נפסד שאף ראש ממשלה לפניו לא העז לנקוט, לרבות ראשי ממשלה מהשמאל הציוני), הוא נערך להתחייבויות נוספות לפלשתינים, בנאום בר אילן 2. זקיפות קומה? לא בבית ספרנו.
ראש האופוזיציה מתחפשת ל'מיסיס קלין', ומצהירה על רצונה ב'פוליטיקה נקיה', אבל מוקפת עברייני-צמרת: אולמרט, הירשזון, רמון, הנגבי, לחיאני, עומרי וגלעד שרון ובאחרונה המנכ"ל משה שחורי. ושר הבטחון מתחפש להנאתו לנפוליאון המתמחה במניעת לגיטימציה מן ההתיישבות בהימנעות מחתימה פורמלית על תכניות מיתאר, ובהרס אלים של מאחזים, אבל הופך לנמושה מול הבניה הערבית הפרועה.
ולהבדיל בינינו למבקשי נפשנו: אבו מאזן מתחפש לשוחר שלום ולפארטנר, אך בפועל מחנך ומעודד רצח יהודים, מטפח פריצי חיות טרף, שמשספים באכזריות שלא ברא השטן, צווארם של תינוקות במיטותיהם. ונתיניו, ערביי א"י, מתחפשים לפלשתינים ודורשים בגיבוי העולם ה'נאור' מדינה פלשתינית, בעוד שבכיריהם דוגמת ערפאת ועזמי בשארה ואפילו אחמד שוקיירי וחאפז אסאד הסורי הצהירו ברגעים נדירים של אמת בראיונות לעיתונות הבינ"ל, כי הכל הפקה תיאטרלית אחת גדולה: אין בכלל עם פלשתיני, ומה שיש זה רק בלוף פלשתיני שנועד למחוק את עצם קיומה של מדינת היהודים. אפילו הפתרון שהם מציעים, 'שלום צודק', הוא מסכה זולה למדיניות האמיתית שלהם, שלא לאמץ שום פתרון שאין מובנית בתוכו התובנה של הכחדת ישראל.
איפה שלא תסתכל, בארץ ובעולם, תבחין באנשים, מוסדות וארגונים מחופשים למה שאינם באמת. צביעותם אומנותם. רק חלקם אוזכרו כאן, אבל כולם חוגגים את פורים בכל מקום, כל הזמן.