בתמיהה על רבי מאיר שהלך לאלישע בן אבויה- הלא הוא "אחר"- כדי לללמוד ממנו, אומרת הגמרא שרבי מאיר רימון מצא. תוכו אכל קליפתו זרק. משמע שם שרבי מאיר בגלל גדולתו יכול ללמוד גם מאיש כזה. אבל הכלל אינו חל על זולתו. אלו צריכים ללמוד מאיש כשר. והרי ברור שהוא לא שמע שיעורים במינות וכפירה. ונראה שהכוונה היא שעצם הלימוד ממי שאינו ראוי יכול להנביט צמחים רעים. כמאמר העממי שמי שנכנס למחסן קמח, ירצה או לא הקמח דבק בו. כך גם למדנו על נקיי הדעת שבירושלים שלא היו משתתפין בשטר, סעודה ודין, אלא אם היו יודעים מי יושב עמהם. והם לא בדקו אם יש לו טוקסידו או תואר כזה או אחר, כמובן.

אין ספק שאין ספר תמים. האווירה שבו, המילים שהסופר משתמש בהן, ההשקפות המובלעות בין השיטין, משפיעים. ואולי יותר מהרעיונות המובעות בבירור. כי עם הדברים הגלויים והפרוסים ביושר, ניתן להתמודד. אבל עם ההשקפות שמשפיעות על התת מודע, קשה מאד.

למרבית הפלא, נראה שספרות של אנשי ימין נקראת בשקיקה על ידי מחנה השמאל. אולם, לא כדי להשכיל וללמוד אלא על מנת לחפש עילה להאחז בה, לצורך העמדה לדין או גינוי קולני. (וכמובן, שיש יוצאים מן הכלל גם שם.) כך ראינו את "משפט המלך" מככב בתקשורת והופך לנושא דיון מרכזי, הגם שמדובר בספר תורני מחקרי. וקל להניח שרוב המתדיינים עליו, לא קראו אותו והסתפקו

לא מכבר התקיים "שבוע הספר". וביריד הירושלמי בלטו בנוכחותן הכיפות הסרוגות. זהו ציבור הקורא ולומד מטבע ברייתו. וסטטיסטית, רוב הציבור הזה מחזיק בעמדות ימניות. והנה, בדוכנים, פרושים ספרים רבים של סופרים המחזיקים בדעות של פוסט ואנטי- ציונות.

בציטוטים של "קומנדו הקריאה". כי גם הספרים הפכו לכלי ויכוח וניגוח.

לא מכבר התקיים "שבוע הספר". וביריד הירושלמי בלטו בנוכחותן הכיפות הסרוגות. זהו ציבור הקורא ולומד מטבע ברייתו. וסטטיסטית, רוב הציבור הזה מחזיק בעמדות ימניות. והנה, בדוכנים, פרושים ספרים רבים של סופרים המחזיקים בדעות של פוסט ואנטי- ציונות.

יש ביניהם המדברים בארסיות על היהדות. יש ביניהם מי שטרח לשלוח את ספרו, עם הקדשה מיוחדת, לרוצח ערבי היושב בכלא בגין רצח יהודים. במדינה דמוקרטית, הדוגלת בחופש הדיבור, מותר לו ולחבריו לדעה. אבל, למה לקרוא את ספריהם? האם מישהו משלה את עצמו שדעותיהם והשקפותיהם אינן מובאות לביטוי בפרי עטם? למה להסתכן בחדירת רעל הדיו שלהם לתוך הנפש. האומנם אלו ספרים וכתבים שאי אפשר בלתם?

יש היום ספרות ישראלית טובה, שנכתבה בידי סופרים ישראליים מצוינים. של אוהבי הארץ והעם. ובודאי גם של בני תורה ושומרי מצוות. שם אין חשש למוקשים מחשבתיים. שם חותם ההנאה מלווה בחותם הכשרות. ואני מבקש להדגיש שאין פני לחרם כלכלי ולפגיעה בכיסו של סופר כזה או אחר. אני מודאג מההשפעה הנסתרת על הקוראים ומיכולתם להבחין בין הספרות היפה לזו החותרת בנפשם.

ובהחלט יש מקום לרשימת המלצות של מומחים. לאו דווקא מומחים בספרות, כמו אנשי חינוך ואנשי תורה. (הגם שאלו בודאי יצביעו על ארון הספרים היהודי, שמיצויו לבדו הוא משימה לחיים שלמים). יש כבר ספריות המוגדרות כ"תורניות" ובהן ספרי קריאה שמשפיעים לטובה על קוראיהם. לשם לא נכנסים ספרים שהם בבחינת "קלקול", ולא רק בתחומים שבינו לבינה. הציבור היהודי, הציוני, הוא ציבור בעל כוח קנייה אדיר והעדפותיו יכולים לסייע לסופרים צעירים שבמחנהו- ואלו הולכים ומתרבים לשמחת כולנו- לגדול ולהתפתח ולהקדיש את עיתותיהם לכתיבה מפרה ומועילה.

לאחר הכל, אפילו הגויים נתנו את פרס נובל לספרות לש"י עגנון, ולא לשום סופר ישראלי אחר. גם לא למועמד הנצחי של המימסד התקשורתי.