פתאום קם זמר, מרגיש שקהל רב לפניו, ופוצח בשיר. והזמר - יש לו שתי וילות, האחת ברמת-גן, השניה בעין-הוד. הוא יכול היה לבטח להרשות לעצמו להופיע, כנראה בחינם, לפני קהל הרבבות ברחוב קפלן הדחוס בתל-אביב, לזכות בפירסום חינם ב"פריים-טיים" של שלושת ערוצי הטלוויזיה. ממרום עושרו, הוא יכול היה "לחמם" את הקהל העצום בערב חם ולח במיוחד, במלים על "צדק חברתי" ו"ארץ חדשה", קהל שחלקו בא רק כדי לשמוע שלמה ארצי בחינם.

יופי של פסטיבל, יופי של התקהלות. מה רע להמונים, מה רע לזמר האהוב?

אחותו, לעומת זאת, הסופרת נאוה סמל, חתומה שוב ושוב על מודעה ב"הארץ", שבה היא מתחייבת לעבור על החוק, וקוראת בפומבי להחרים את מוצרי ההתנחלויות. האין היא מצפה שבתגובה יחרימו את ספריה?

הנה כי כן, האחים שלמה ונאוה לבית ארצי נותנים יד וקול למאבק פוליטי פלגני, פינוקי, שאין בו לא חברתיות ולא סולידריות, שאין בו עם, אלא רק יומרה לדבר בשם העם. כמה חבל, כמה מאכזב, כמה ילדותי.

שלמה ארצי פשוט מסרב להתבגר, נותן יד וכישורים, כדי לעודד עוד ועוד המונים להשתתף בפסטיבל תחת הכותרת: מאבק חברתי-כלכלי, במדינה שהיא יהלום בכתר המדינות בעולם. מדינה, שלמרות האיום התמידי, שטרם פס, על עצם קיומה ועל חיי אזרחיה, השכילה לפתח כלכלה, שמעוררת הישתאות באירופה ובשאר חלקי תבל.

ארצי ניצח על קהל המונים מכרכר, שהוכיחו כי כל רצונם לחיות את היום, בבחינת "אכול ושתה", למצוץ את לשדה של המדינה ככל האפשר, לקבל ממנה כמה שיותר – תחת סיסמת ה"מגיע לי" - ולהציגה כאילו לסוריה או למצרים דמינו.

ארצי ניצח על קהל המונים מכרכר, שהוכיחו כי כל רצונם לחיות את היום, בבחינת "אכול ושתה", למצוץ את לשדה של המדינה ככל האפשר, לקבל ממנה כמה שיותר – תחת סיסמת ה"מגיע לי" - ולהציגה כאילו לסוריה או למצרים דמינו.

אני אומר זאת, בין השאר, כי בסוף השבוע קראתי ידיעה קטנה במדורי הכלכלה - לצד המאמרים על האמרתם הבלתי-מוצדקת של מחירי הדיור והקרקעות, הקוטג' והדלק - לפיה ביולי 2011 רכשו אזרחי ישראל לא פחות מ-20 אלף כלי רכב חדשים! שנת 2011, שנת המחאה של מעמד הביניים, היא אפוא שנת השיא של כל הזמנים במכירות רכב חדש - בארצנו השדופה, הרעבה, שאזרחיה מן המעמד הבינוני גרים בה, כידוע לכל, בחושות מטות ליפול, תחת כפת השמיים, ושהמוניה מזי-רעב ומוכי מחלות.

20 אלף מכוניות חדשות – כן, כן, זהו הנתון. מה הוא מלמד אותנו? כי גם הצריכה בתחומים אחרים אינה נופלת מרמה זו, כי לאזרחי ישראל ברובם יש כסף, יש מזומנים, יש אפשרות לקנות מותרות ולחיות כמעט כבני מלכים, בוודאי בהשוואה לרוב רובה של האנושות. אבל להסתפק במה שיש לך, לברך על מה שניתן לך, להתגאות בהישגי מדינתך שלך - שאתה, האזרח, בראש וראשונה תרמת להם – זה לא. הנה עד כדי כך התדרדרה מוסרית החברה בישראל, שחה הרוח הלאומית.

זוהי המדינה, שאתם "כוכבי המחאה" ואהובי התקשורת, דפני, סתיו, איציק – שהתמוגגתם מאושר לנוכח הצלחת ההפגנה המתמשכת שאתם מארגנים וששיאה היה במוצאי-שבת – יוצרים לה תדמית של מדינת-עוני. מציירים אותה בצבעים אפלים. אפילו בעיתונות הערבית נכתבו בימים האחרונים דברים הפוכים. לפחות שני מאמרי הלל וקינאה פורסמו בסעודיה על הצלחת ישראל במדע, במחקר, בכלכלה, בפיתוח, בקידמה – מול ההודאה בכשלון הערבים.

שם מהללים, שם מתקנאים – וכאן מפגינים בדרישה לקבל עוד ועוד, בלי חשבון, בלי הגיון, תוך ניצול התקפלות הממשלה והדיבור בקול רפה של שריה על "צדקת המאבק - אבל...".

חום יולי-אוגוסט, עליו אגב ארצי לא שר הפעם, השפיע על חלק מאזרחי ישראל, במיוחד על האגף ה"צפוני" המשועמם. שהרי מי אשם קודם לכל במחירים המופרזים - ואכן מופרזים, לא מוצדקים - המושתים עלינו על ימין ועל שמאל? – אנחנו עצמנו, האזרחים! אנחנו דופקים אלה את אלה, ולא רק על הכבישים.

אנחנו מרמים אלה את אלה, גובים מחירים מופרזים אלה מאלה, וגורמים להתייקרות בלתי רציונלית במוצרים ובשירותים. אנחנו נתונים בסחרחורת-התייקרויות שאנחנו, הציבור, אשמים בה לא פחות מהממשלה. בעוני האמיתי, שאין להתעלם ממנו, בשכבות המצוקה-באמת, איננו מטפלים כנדרש.

ואחרי כל זה, כולם חכמים, כולם מפגינים – בלי חשבון. חוגגים ובוכים. רק הממשלה צריכה לשבור את הראש מהיכן לספק את צונאמי-הדרישות הללו, חסרות האחריות, חסרות החשבון, שמאחוריהן הסתה גוברת, פוליטית לחלוטין, נגד ממשלת-ימין, נגד מאות-

הבה נודה: נפלנו על הראש. לא כולנו, ח"ו. רק ציבור גדול למדי, תמים, שברובו נמנה עם השמאל, שחיציו מכוונים בעצם נגד ממשלה ימנית (עם ידיים שמאליות, יש להודות), שבה בחר ובה רוצה רוב העם

אלפי אחים, שהתנחלו בברכת כל ממשלות ישראל ביהודה, שומרון והגולן, ונגד הציבור החרדי.

עתה עיני כל נשואות אל ראש הממשלה. אכן, אליה ואל העומד בראשה יש להפנות דרישה צודקת אחת – להצטמצם! יש לקצץ במספר השרים, אשר ארבעה-חמישה מהם אין לדעת כלל במה הם עוסקים ומדוע יש לממן אותם. לתשומת לבך, כבוד ראש הממשלה. זוהי ממשלה מנופחת, שאינה משמשת דוגמה לצימצום ולצניעות. אנא, קצץ בנטיעותיך! תראה דוגמה!

ובאשר לשאר הדרישות העולות מהפגנות-ליל-הקיץ, ברור כי אם נתניהו ייעתר לדרישות, ימצא פתרונות, יאתר מקורות כספיים – יגידו מיד כי לא רק שאין בהן מענה הולם, אלא שהוא לחיץ, שהוא נכנע למחאה. בכל מקרה אין הוא יוצא טוב ממכבש המפגינים והכותבים.

במדינות ערב, השקועות אמנם בענייניהן הפנימיים, במרחצי דמים – בוחנים עם זאת בשבע עיניים את המתרחש בישראל, את ההפגנות המלאכותיות, שאין מבינים, לא שם ולא בארצות המערב הנאורות, את פשרן. בוחנים במיוחד את תגובת ראש הממשלה. על פיה יכלכלו את מהלכיהן בהמשך הדרך תוך איום מחודש על ישראל ואפשרות של חידוש המיתקפה עליה בעיתוי שייראה להן כנוח ביותר.

אם לתביעות מן הסוג של "עגלות הילדים" ייכנע נתניהו, אומרים בחו"ל, בוודאי גם לא יעמוד בלחץ המדיני, שיש להגבירו, תוך הסתייעות ברוח הגבית הניתנת לנסיגה, הנושבת מתוככי ההמון ברוטשילד, בקפלן ובככר פריז.

שם, בבירות ערב, בוודאי נהנו לשמוע את התלהמותו של אחד, משה איבגי, שאמר בשידור חי, שביבי עלול להסיט את תשומת הלב מדרישות המפגינים על-ידי ייזום מהלך צבאי. אז כן, בכל מקרה ראש ממשלתנו חשוד א-פריורי, על-ידי האיבגים שבתוכנו, בחירחור מלחמה חדשה, באי כניעה לדרישות הערביות הקיצוניות עד כדי נסיגה מוחלטת לקווי החנק של 1967.

ברצועת עזה לא מחכים לאיבגי. כבר מזמן אין שוקטים שם על השמרים. טילים נורים משם יום-יום לעבר שטחנו, אבל התקשורת שלנו כמעט אינה מדווחת. זה לא ניוז. הניוז מזה שלושה שבועות הוא אהלי-רוטשילד. בעצם, אין ניוז בכלל. אין דיווח על עשרות נרצחים מידי יום ביומו בערי סוריה. אין דיווח על הרעב הממית מאות ילדים מדי יום בסודאן.

במקום ניוז - יש מודעות. יש העברת מסרים. קיראו את העמודים הראשונים של העיתונים, בעיקר את אלה של "ידיעות אחרונות", שעורכיו השחיתו כליל את מקצוע העיתונות. אלה לא עמודי חדשות. אלה עמודי מודעות, המלהיבות את עם ישראל להתמרד בממשלתו, לבוא בהמוניו אל הככר כדי להפגין את "מחאתו".

כבת-הד למודעות-ידיעות הללו יש להוסיף את מקהלת הפובליציסטים והסופרים המגוייסים, המתחרים זה בזה בכתיבה מוקצנת ושנונה-כביכול, המשתלחים ללא-חשבון בממשלה לגיטימית, שכבר חוללה שינויים חשובים בכלכלה. מעבר לרצונם בנפילתה, רוצים הללו להחזיר את גלגלי המשק אל ימי הסוציאליזם העליזים, אל ימי השיוויון-בעוני. זהו השמאל-החדש-ישן בישראל 2011.

הבה נודה: נפלנו על הראש. לא כולנו, ח"ו. רק ציבור גדול למדי, תמים, שברובו נמנה עם השמאל, שחיציו מכוונים בעצם נגד ממשלה ימנית (עם ידיים שמאליות, יש להודות), שבה בחר ובה רוצה רוב העם. ציבור-מפגין שמובילים אותו מנהיגים-נערים מכפר-שמריהו ומצפון תל-אביב, שעדיין לא אמרו לנו מה בדיוק רצונם, למה הם חותרים, לשם מה הם מוציאים המונים לשדרה, ועד כמה ירחיקו לכת בנסיונם להעדיף את תאוות-הפרט על פני טובת-המדינה, ולמצוץ את לשד עצמותיה ככל שהממשלה תיכנע להם.