מאז הקמפינג הקיצי של שד' רוטשילד – הפסקתי לשיר "לו הייתי רוטשילד", השיר הידוע מתוך "כנר על הגג". משום-מה, נדבקה אלי המנגינה הזאת מראשית הקיץ ואינה מרפה ממני.
לא כבוד גדול, היום, להיות "רוטשילד" בתוך הקמפיין ההזוי ההוא... היעלמותו המסתורית של מועמר קדאפי, הצילה אותי מן השיר הזה וגרמה לי להתחיל לחשוב: "מה הייתי אני עושה, במקומו, במצבו הנוכחי?". ההרהורים לגבי האופציות המועילות, מתחו חיוך על פני, מאוזן לאוזן.
וכשהמשכתי בהרהורים – התמתח החיוך שלי "מעורף לעורף". שכן, לא מצאתי לאיש הזה מקלט שכולו גן-עדן של מנוחה ונחלה, עם כבוד-מלכים, אלא... במדינת ישראל, הקרויה גם: "אבסורדיה". מצדי, תחשבו שאני מטורף ומטורלל כמו קדאפי – אך הרשו לי להמשיך בזה להלן, כדי להבין שהוא אינו אינטליגנטי כמוני, כלל ועיקר... שהרי אני, במקומו, הייתי מבקש מקלט מדיני בישראל! כי עם הגיעו של מועמר קדאפי במטוסו הפרטי לנתב"ג - מיד מקיף אותו נחיל ענק של כתבלבים חמושים במיקרופונים ומצלמות.
ההבזקים והנצנוצים של המצלמות לא עושים עליו רושם רב, בהיותו רגיל בכל אלה ומצויד במשקפי-שמש כהים. כל מזילי-הריר, שחוחים ושפופים למיניהם, פונים אליו ביראת-כבוד, בתואר "אדוני" ובגוף שלישי בלבד, כמובן. הכל בזמן-אמת, מועבר בשידור ישיר אל כל העולם, אחותו וגיסתו... סביב שדה התעופה, שנסגר לקהל, מתגודדים פעילי שמאל עם שלטי "ברוך הבא!" ו"שלום לקדאפי!". (פעילי שמאל אלה, צפויים ועתידים לעשות נפלאות בשיקומו של הענק הקורס והמתרסק הזה...). קדאפי מצחקק אל תוך המיקרופונים, מגדף את אובמה והילארי קלינטון בפרט וארה"ב בכלל, בצעקות האופייניות רק לו... שוטרי יס"מ, חמושי
כך ניצל קדאפי מאימת עונש-מוות אפשרי, כשם שהצליח להימלט גם מלינץ' לובי צפוי או משפט-שדה צבאי. את יתרת חייו יבלה בכלא הישראלי, בקרב חבריו המחבלים, בשפה הערבית המוכרת לו היטב, תחת שמירה והגנה של 24 שעות ביממה
ם במגנים ואלות, מפלסים להם דרך בהמון המצטופף, כדי לפזר את הפגנת-הנגד של פעילי כ"ך ונוער הגבעות, בצירוף תומכי הליכוד והאיחוד הלאומי, שהגיעו אף הם לאירוע.
השלטים הישנים ממוחזרים: במקום "ערפאת" שנמחק בהם - נכתב "קדאפי" בצבע טרי... שוטרי היס"מ מחרימים את השלטים ומבצעים מעצרים אלימים בקרב הקיצוניים הימניים שבאו להפריע לאירוע בשריקות ובצפירות. באותה השעה, מבהילים שתי טבחיות טריפוליטאיות לבית הנשיא.
ריח המאכלים מתחיל למלא את אוויר המטבח. הנשיא מדפדף בקדחתנות עצבנית בין דפי-הנאומים הקלאסיים שלו, מחפש מה ניתן למחזר, מתוך הרפרטואר הנצחי שלו, תוך הזמן הקצר העומד לרשותו. בעודו כותב, מתקן ומוחק מילים ומשפטים, הוא מתרגל נוסח ברכה לובי מסורתי, בעזרת אחת הטבחיות הנ"ל, המגחכת למשמע ההיגוי הפולני שלו ומתקנת עשרות פעמים את אמירתו ההיסטורית הבאה, בערבית מוגרבית עסיסית.
הצוות עורך את השולחנות לקבלת פנים נשיאותית, כיד-המלך. צוותי הטלביזיה מכוונים וממקדים את המצלמות והמיקרופונים, כי אין זה אירוע של יום-יום... בחוץ, מתגודדות קבוצות של תומכים משמאל ושל מוקיעים מימין – כל קבוצה וקריאותיה הקצביות, שלטיה וסיסמאותיה. פרשי המשטרה על סוסיהם, חוצצים בין הצדדים, למנוע עימותים אלימים. בהגיע הלימוזינה מנתב"ג, מוקפת באופנוענים – דוחפים השוטרים את הקהל הצפוף אל מעבר למחסומים כדי למנוע מגע עם האח"מ קדאפי, הזוכה לקבלת-פנים חמה בבית הנשיא, בלי לחמוק מהנאום הנצחי על "מזרח תיכון חדש", "שלום-בר-קיימא" ושאר מרגליות נשיאותיות משוחזרות וממוחזרות. בתום הטקס, מועבר קדאפי מבית הנשיא למלון המלך דוד.
פמליה של כשלושים איש מקיפה אותו: שנים עשר שוטרים חמושים (כדי לשוות לשהותו במלון ארשת של "מעצר" – למטרות כסת"ח עולמי) ועוד כשמונה עשר מלצרים, חדרנים, משרתים אישיים ונערת-ליווי (כי ככה הוא רגיל). תוך כמה שעות, מתחילות להגיע דרישות להסגרתו: לוב (מוכנה לשלם עבורו ביחסים דיפלומטיים עם ישראל) ארה"ב (מאיימת בניתוק יחסים) והאג (מאיימת בהגשת תביעה נגד ברק).
האווירה מתחממת גם בין השמאל והימין בארץ: בימין צועקים שהוא רוצח נתעב שיש להסגירו או לגרשו מכאן. לעומתם, יש רבים בשמאל, הקוראים לממשלה להתייחס אליו באופן הומאני ובחמלה, לפי שהוא "נרדף פוליטי" בארצו וראוי למקלט מדיני בהיותו "פליט"- (ע"ע סודאנים)... לקריאה שמאלנית זו, נרתמים "אנשי הרוח" למיניהם, כגון: סובול, עוז, גרוסמן, הספרי ואחרים. מצטרפים אליהם גם אמנים כמו אביב גפן, עברי לידר, חוה אלברשטיין ושאר כל מיני תומרקינים. ארגונים הומניטאריים מרימים קול אף הם: "בצלם", "רופאים למען זכויות אדם", "ארבע אמהות", "שלושה בעבוט", "שני לוחות מודעות" ו"אחד - תנו לחיות לחיות". מאות טוקבקים בכל עיתון באינטרנט, רבבות "אהבתי" בפייסבוק, לכאן ולכאן, החתמת עצומות לימין ולשמאל, באינטרנט ובדוכני-הרחוב ומה לא... ברדיו שומעים לסירוגין שתי מילים מדריכות: "קדאפי" ו"דמוקרטיה", המופיעות בתדירות של 16 לדקה אצל כל קריין ומגיש תוכניות.
כל תוכניות הטלביזיה הוחלפו בסימפוזיונים של בעד ונגד. הויכוחים סביב קדאפי אינם פוסקים ברחוב, באוטובוס, בקניון, בבנק, בסניף הדואר, במכולת ואף בלונה-פרק...מישהו מפיץ סיפור ישן, שלפיו אמו של קדאפי היתה יהודיה. מיד מתעוררים כמה יהודים רחמניים, לדרוש הענקת אזרחות אוטומאטית לקדאפי, מתוקף "חוק השבות".
לדרישה זו, נרתמים כל מיני "רבני-מחמד", חביבי-התקשורת, הממהרים להסביר עד כמה שהיהדות סלחנית וליבראלית וכי קדאפי הוא בבחינת "תינוק שנשבה" ובכלל: "יהודי שחטא – יהודי הוא!". מולם, נזעקים רבני יו"ש וחב"ד הקוראים לעשות שפטים בשונא-ישראל, מדין תורה של "לא תחנם". לדעתם מצטרפים גם חברי ה"סנהדרין" וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני. בקיצור: החגיגה בעיצומה...בינתיים, מופעלים לחצים בינלאומיים להסגרת קדאפי.
לפתע, החמאס מוכן לשחרר תמורתו את גלעד שליט – בלי תנאים נוספים, בלי אף מחבל נוסף. אפילו לא ברגותי... לפיכך, כל המערכת המשפטית על הרגליים. עושה לילות כימים, במרוץ נגד הזמן, בסוגיה המשפטית הסבוכה של קדאפי – עד שמופיע הפרופסור הגאוני התורן, משפטן מבריק, המוצא דרך מופלאה להצלת קדאפי מידי מבקשי-נפשו. הפתרון: קדאפי נשפט על סעיפי האישום המופיעים בדרישות ההסגרה ונידון למאסר עולם. (לפי שכבר נשפט ודינו נחרץ לחומרה – שוב אין בעולם ערכאה, הזכאית לשפטו מחדש).
כך ניצל קדאפי מאימת עונש-מוות אפשרי, כשם שהצליח להימלט גם מלינץ' לובי צפוי או משפט-שדה צבאי. את יתרת חייו יבלה בכלא הישראלי, בקרב חבריו המחבלים, בשפה הערבית המוכרת לו היטב, תחת שמירה והגנה של 24 שעות ביממה. כל אלה, בתנאים של 7 כוכבים, הכוללים: 5 ארוחות ביום, שרותי-כביסה, מתקני ספא וספורט, מחשב אישי, טלפון סלולארי, ביקורי-קרובים, לימודים אקדמיים, מפגשי-התייחדות עם כל אחת מנשותיו והחלפת מצעים יומיומית. הוא לא יחשוב, אפילו, לערער על פסק-דינו, לפי שגן-עדן שכזה לא ימצא אפילו ב"קרוז" סביב האיים הקריביים... ה"אייטם" החדשותי הבא, ישכיח את עניין קדאפי גם מן הימין וגם מן השמאל – ובא לציון גועל...ואני לא רוטשילד, גם אינני קדאפי. לזה, האחרון, יש "א קאפ פון א גוי" (ראש ערל) שאינו מאפשר לו רעיון מבריק כזה להישרדות, (הפוך-על-הפוך בעולמנו ההפכפך) כמו, למשל: בקשת מקלט מדיני בישראל.