התמוטטות הסדר הישן

האירועים הגלובליים של השנתיים-שלוש האחרונות, חושפים תהליך גלובאלי מרתק.

למרות ששלל האירועים המסעירים את הגלובוס – נשיאותו של אובמה, "אביב העמים" במזה"ת, המשבר הכלכלי בארה"ב, המשבר הפיננסי באירופה, מחאת האוהלים בישראל, בוול סטריט, ובארצות נוספות בעולם כולו – נראים מנותקים זה מזה, יש להם פתרון אחד: אנו חוזים בתהליך גלובאלי מהפכני, שמופיע, כמו קרן אור המשתברת בפריזמה, במקומות שונים ובתרבויות שונות בצורות שונות, אך פתרון אחד לכולם – התמוטטות הסדר העולמי הישן, הסדר המערבי.

"האני אשביר ולא אוליד" שואל הנביא בשמו של קורא הדורות מראש. ואכן, מזה שלושים שנה הולך ומבשיל תהליך גלובאלי שרק היום אנו חוזים בהתפרצותו, ביציאתו מן הכוח אל הפועל. ההיריון היה ארוך ובימים אלה אנו צופים בעלייתו של הרך הנולד על במת ההיסטוריה, בהופעתו הציבורית, הפוליטית.

התהליך שיוצא לאור בימים אלה הוא התמוטטות התודעה המודרנית, ואיתה מערכות החיים וסדרי העולם המודרניים – סדרי העולם המערבי-דמוקרטי-קפיטליסטי. הביקורת הפוסט-מודרנית עוסקת מזה שלושים שנה בחתירה תחת בסיסו של סדר העולם הזה. עד עתה התחוללה חתירה זו בעיקר במישור האינטלקטואלי – באקדמיה, במוסר, בספרות, באומנות וכדומה. ראינו אותה באה לידי ביטוי גם במישור הפוליטי, בהפגנות נגד הגלובליזציה, בפעילויות ארגוני זכויות בינלאומיים למיניהן וכדומה, אבל אלה היו רק ניצנים. עתה אנו רואים את הופעתה הממשית – בפוליטיקה, המקומית (במקומות שונים בעולם) ובזו הגלובאלית.

הביקורת הפוסט-מודרנית חיסלה את עיקר האמונה המודרנית – האדם. נפילת האדם הביאה לנפילת האמונה והביטחון הטבעיים והמובנים מאליהם בקדמה, בנאורות, בקיומה של אמת אובייקטיבית, באידיאולוגיות, ברצף ההיסטורי, בערכים, בלאומיות, במדע, בריאליזם, במוסר, בחברה, ברציונליזם, בקפיטליזם ועוד.

כל אלה – מערכת הערכים המודרניים – יצרו קרקע יציבה ויסוד מוצק, שעל בסיסם צמח העולם המודרני על שלל מערכותיו – הכלכלה, הדמוקרטיה, ערכי המוסר, מערכת היחסים הבינלאומית וכדומה. הביקורת הפוסט-מודרנית, המוצדקת כשלעצמה, חשפה את חולשתו של היסוד שעליו נבנה סדר העולם המודרני המערבי – האדם. עולם בוטח ומאמין בכוחו, הפך בעקבות הביקורת הזו לעולם הססן, תלוש, חלש, סובייקטיבי, נטול אמת וצדק אובייקטיביים, חסר ערכים מוחלטים– עולם ללא נקודת משען יציבה.

אחד המושגים המרכזיים בפילוסופיה הפוסט-מודרנית הוא ה"דקונסטרוקציה" ((deconstruction. משמעותו הישירה של המושג היא פירוק, אבל במשמעות חופשית ורחבה יותר – משמעות שהפוסט-מודרניסטים נוטים להכחיש – משמעותו היא הרס ((destruction. הפוסט-מודרניזם הרס, או לפחות פרק, את התודעה המערבית, אך עד עתה לא הציע, והוא גם לא יכול להציע, שום דבר יציב וחיובי תמורתה. הוא הותיר את התרבות המערבית תלושה וחסרת בסיס תודעתי-ערכי מוצק.

הביטוי האידיאולוגי-פוליטי האותנטי ביותר של הרוח הזו, הפוסט-מודרנית, הוא האנרכיזם. לפעמים הוא עטוף באצטלות מטעות, כמו אנטי-גלובליזציה, ארגונים בינלאומיים ל"צדק" מכל סוג שהוא, וזכויות של מי שרק תרצו, אבל אסור לטעות במניע היסודי של הרוח הזו – הרס העולם המודרני.

האביב הערבי

המהפכות בעולם הערבי אינן מבשרות על שחרורו משלטונם של עריצים דווקא, אלא על שחרורו מסדר העולם המערבי, שעמד מאחורי העריצים הללו, תמך בהם ואפשר את שלטונם.

שורש התהליכים בעולם הערבי איננו פוליטי. המימד הפוליטי הוא פועל יוצא של תהליכים תרבותיים-תודעתיים-אידיאיים. התמוט

התפוררות הסדר הקיים, איננה בשורה רעה. גם אצלנו הגיע זמנו לרדת מן הבמה. בניגוד למערב, לנו יש למה ולאן לחזור. יש לנו תרבות עשירה עמוקה מושרשת ורלוונטית, שיכולה לתת תשובות מספקות לחיי הפרט והכלל גם יחד, ושיכולה להוות בסיס אמיתי להתחדשות

טות מערכת הערכים המערבית, פרי הביקורת הפוסט-מודרנית, חשפה את חולשת המערב ולימדה את עמי ערב שהשד המערבי איננו נורא כל כך. הוואקום הערכי במערב והתלישות שהוא שידר, הפכו את העולם המערבי ממושא של הערכה, חיקוי, קנאה ופחד, למושא של זלזול ובוז. מאמיני האסלאם השתחררו וחזרו לעצמם, לזהותם ולדתם. אחרי שלמדו להסתובב בחוצות בירות אירופה בראש מורם, הם עושים זאת גם במישור הבינלאומי. עמי ערב זורקים את השליטים שמשלו בחסות הסדר העולמי הקודם – המערבי – ומעלים לשלטון משטרים אותנטיים, כלומר, אסלאמיים.

עלייתו של אובמה.

גם עלייתו של ברק אובמה לשלטון היא ביטוי להשתלטותה של האידיאולוגיה הפוסט מודרנית – ובאופן מיוחד הפוסט-קולוניאלית. זוהי הרי האידיאולוגיה הכמעט מוצהרת שלו. הוא איננו מייצג את "אמריקה הישנה והטובה", הלבנה, החרוצה, הנוצרית-פרוטסטנטית, המוסרית והקפיטליסטית. הוא מייצג את הכוחות הפוסט מודרניים שרואים באמריקה זו את שורש הרע.

לא במקרה השתחרר העולם הערבי מסדר העולם המערבי בזמן כהונתו של אובמה. בנאום קהיר הוא כמעט קרא לו לעשות זאת, גם אם לא במילים מפורשות – באווירה, בשיח הגוף, במחוות ובעצם הופעתו ומיקומה. התשובה לשאלה האם הוא יזם את האביב הערבי, או רק תמך בו, או אולי רק אפשר אותו – עדיין נותרה פתוחה. אבל הקשר בין עלייתו של אובמה לבין האביב הערבי, ברור – התמוטטות הסדר העולמי הישן שהיה מערבי, לבן ומודרני.

המשבר הכלכלי

אספקט נוסף של התמוטטות הסדר הישן הוא המשבר הכלכלי בארה"ב והמשבר הפיננסי באירופה. גם בתחילת העידן המודרני, לא היו בני האדם מלאכים. ובכל זאת, לפחות באתוס המערבי-דמוקרטי, היו יושרה הגינות וניקיון כפיים, והיו גם אחריות חריצות התאפקות וצניעות. הכל יחסי כמובן. האדם היה "נאור" והקדמה היתה נר לרגליו. אבל – "וישמן ישורון ויבעט". את הקדמה והנאורות יירשו התחרות, ה"שאו", תאוות הממון, "הזאביות", הספקנות, הכפירה, הציניות ודומיהם.

אם נחשוב לרגע על ההבדל בין רוחו ומניעיו של דור החלוצים ולוחמי המחתרות שהקימו את המדינה, לבין רוחו ומניעיו של הדור הנוכחי, נבין טוב יותר את הפער בין האדם המודרני לזה הפוסט- מודרני.

מה שהפיל את הכלכלה בארה"ב ב-2008 לא היו בעיות רגולציה אלא שחיתות, חוסר אחריות ורצון להתעשרות קלה. משבר ה"סאבפריים" בארה"ב, שהכניס את הכלכלה העולמית כולה לויבראציות, חשף את עקב אכילס של השיטה הקפיטאליסטית בקודש הקודשים שלה – הבנקים בוול-סטריט – ובישר על סדקים משמעותיים בלבה של השיטה. כשהמניע לצמיחה הכלכלית היא "הזאביות" שבבני האדם, השאלה מתי הם יתחילו לאכול זה את זה חיים, היא שאלה של זמן בלבד. כשהדלק לאליל הצמיחה הוא אשראי מופקר – הסוף ההרסני הוא בלתי נמנע. ממעמקי השיטה הקפיטליסטית, עולים גם פגמיה והם מסמנים את סופה – קץ הסדר הישן.

באשר לאירופה, אין צורך להרחיב. האיחוד האירופאי עומד, לדעת רוב המומחים, בפני פירוק. עוד אספקט מרכזי בהתמוטטות הסדר הישן.

כובשים את וול-סטריט

בכדי להבין את מחאת רוטשילד יש צורך להבין את זו המתחוללת בוול-סטריט. כנגד מי ומה מוחים המפגינים בניו יורק: הם זועקים כנגד העסקים הגדולים, כנגד שליטת התאגידים, כנגד השחיתות של וול-סטריט, כנגד חברת הצריכה, כנגד העבדות המודרנית למוצרים, לפרסום, למותגים (המחאה החלה ביוזמתו של אתר אינטרנט קנדי המקדש את המלחמה בעולם הפרסום). הצעירים בניו יורק מוחים כנגד העולם המודרני שעטף אותם בכל מיני הפינוקים האפשריים שנועדו כולם למטרה אחת בלבד – להשכיח מהאדם המודרני את המצוקה הקיומית של החיים המערביים חסרי הפשר והמשמעות. המחאה היא כנגד סדר החיים הישן.

הזעקה העולה מן המחאה, ודווקא ריבוי ומגוון הסיסמאות מעידים על כך, היא זעקה סתומה ובלתי מפורשת העולה מעומק האישיות המערבית הכבולה בכבלים של זהב. המטרה המידית שלה היא הרס מערכות החיים הכובלות הללו, כלומר אנרכיה. אבל קריאת הכאב הפוסט-מודרני של האדם המערבי שנותר ערום מכל וכל היא טרגית משום שבניגוד למאמין האסלאמי – אין לו אלטרנטיבה. לתרבות הישנה, הנוצרית – שהביקורת המודרנית הפריכה אותה, ובצדק – האדם המערבי כבר לא יכול לחזור.

העם רוצה צדק קיומי

מאחורי מחאת האהלים ברוטשילד עומדים אינטרסים פוליטיים רבים, אבל הם אינם יכולים להסתיר את אילמותה. דפני ליף וחבריה אינם סובלים ממצוקה כלכלית אלא ממצוקה קיומית. עכשיו זה מדעי: חברת "טרנדאיט" שמומחיותה היא ניתוח מספר המפגינים ושיוכם הסוציולוגי מצאה את הנתונים המדהימים הבאים: בהפגנה במוצאי שבת שלפני כשבועיים: 54% מהמשתתפים השתייכו לעשירון העליון ולעשירון התשיעי. 17% נוספים משתייכים לעשירון השמיני. כלומר – 71% מהמפגינים משתייכים לשלושת העשירונים העליונים ורק 7% השתייכו לארבעת (!) העשירונים התחתונים (אתר דהמרקר).

המפגינים הללו, הטובלים במיטב המותרות הישראליים, מאסו בחיים ללא הפסקה וללא מטרה. ממש כמו אחיהם בוול-סטריט הם חשים את מצוקת החיים הפוסט מודרניים וזועקים את תסכולם. הם לא רק נגד ביבי; הם גם נגד ציפי. הם נגד הכל. נגד הציונות; נגד בעלי ההון; נגד הכיבוש; נגד השיטה – נגד החיים. הוזלות במחירי הדיור ובשכר הלימוד לא יספקום. שום "צדק חברתי" לא ירגיע אותם. הם נגד העבדות המודרנית לעולם ריק ממשמעות שמבקש לכלוא את תסכולם בצעצועי סמארטפונים למיניהם. הם נגד הדיכוי הסופר מודרני המתוחכם של כבלי הזהב של חברת הצריכה הקפיטליסטית. ומכיוון שגם הם, ממש כמו חבריהם בניו-יורק, לא מכירים אלטרנטיבה שתספק להם חיים של תוכן, של ערכים, של משמעות, של כבוד, של בני אדם – הם רוצים להרוס את הכל. אנרכיה. זוהי זעקתם האילמת.

המרתק בתופעה, וגם אישור לשורשיותה ולסיכויה, הוא בעובדה שהיא איננה באה מאותם ששה עשירונים שבאמת מדוכאים בחברה הישראלית – עדות המזרח, החרדים, הדתיים, המתנחלים והעולים החדשים. היא באה מתוך תוכו של המעמד השליט בחברה – העשירון הנאור. מהפכות לעולם אינן מתחילות בכוחות המדוכאים אלא תמיד בהתפוררות פנימית של המעמד השולט.

תנו לי לנסות להעריך לאן מובילה מחאת האוהלים. מכיוון שהיא איננה יודעת את עצמה ואת מצוקתה, ומכיוון שאין לה אלטרנטיבה ממשית להציע, רוב תומכיה יתאדו. החוויה שהיא מספקת להם – תחושת היחד, השבט, ההבזק של האידיאליזם והיציאה מן הבדידות והניכור – תחלוף לעומת שבאה.

לא כך באשר לפעיליה המרכזיים, שהאנרכיזם הוא בשבילם הביטוי האותנטי של הייאוש הקיומי. פעילים אלה – שבלשון האורווליאנית המקובלת קוראים לעצמם "פעילים חברתיים" – לא עומדים לוותר, אלא אדרבא, להקצין. כיום הם מחממים את המנועים האנרכיסטיים שלהם כנגד המתנחלים "בגדה המערבית". אבל זה רק חימום כאמור. לא בלתי סביר שנראה בעתיד הקרוב קבוצות אנרכיסטיות ישראליות מהסוג של כנופיית "באדר-מיינהוף" הגרמנית של שנות השבעים, שנוקטות בפעולות טרוריסטיות, והפעם לא נגד מתנחלים, שהרי גם הם יודעים שלא הם הבעיה, אלא כנגד בנקים ובנקאים, בתי משפט ושופטים, מערכות עיתונים ועיתונאים, ועוד מטרות שהן בסיסו של המשטר הקיים.

בשורה טובה

בסופו של דבר, התפוררות הסדר הקיים, איננה בשורה רעה. גם אצלנו הגיע זמנו לרדת מן הבמה. בניגוד למערב, לנו יש למה ולאן לחזור. יש לנו תרבות עשירה עמוקה מושרשת ורלוונטית, שיכולה לתת תשובות מספקות לחיי הפרט והכלל גם יחד, ושיכולה להוות בסיס אמיתי להתחדשות.

מצד שני, לשמחתנו, אנו גם לא סובלים ממגבלות האסלאם. האסלאם מסוגל לאמץ מן המערב רק את הצד הטכני שלו; לא את עומק ערכיו. היהדות לעומת זאת, מסוגלת לעכל את העושר הערכי המערבי, לברר אותו, ולהתאימו לצורכי תחייתה. התמוטטות סדר העולם המערבי, אם כן, איננו בהכרח בשורה רעה עבורנו.