לאיזה שפל של שנאה עצמית עוד אפשר לרדת?

לשימון זה לא מזיז, כי הוא כבר באופוריה.

כוח ההרתעה הוא מרכיב חשוב ביותר במערכת ההגנה של מדינה, כוח זה מושתת בדרך כלל על יכולת צבאית ועל קביעת "קוים אדומים"

ביום ב', ה-23 לינואר 2006, יומיים לפני הבחירות ברשות הפלסטינית, הופיע בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה בכותרת הראשית:

עבר חודש מאז נעקרו ישובי חבל עזה, וציבור נאמני ארץ ישראל נראה כמתאגרף שהוטל בנוק אאוט לקרשים וקשה לו להתרומם.

אחת הסכנות הגדולות שמביא עלינו אריק שרון במסע ההרס של מדינת ישראל בשם "ההיתנתקות " היא פגיעה אנושה בצה"ל.

אחת הסיסמאות השגורות , מזה שנים, בפי השמאל היא שהם מייצגים את "רוב העם". סיסמה הזויה שמתנפצת בפניהם כל פעם שמעמידים

בחשכת ימי הביניים באירופה הנבערת מדעת ונשלטת על ידי כנסיה שונאת יהודים, כשהיו רוצים "להכין את הקרקע", לפוגרום וטבח

במסע הבחירות של מצנע הוא שב והצהיר: " אם אבחר נצא מעזה, שנה אחרי הבחירות". אריק שרון הסביר את מחויבותו להתיישבות

אריאל שרון, שנבחר ברוב גדול לראשות הממשלה על ידי ציבור שבחר בו כי דרכו הייתה דרך שונה מזו של השמאל. בעוד שיריבו

ערב יום הכיפורים הוא זמן טוב להרהורים, וכמו יהודים רבים, גם אני מקדיש זמן להרהר בשנה שחלפה ומשתף אתכם בכמה מהרהורי.

"אנו פונים אל הקורבנות המיועדים של הגירוש: לא לשתף פעולה עם מכונת הגירוש, לא לקחת פיצויים, להתנגד בפועל לעקירה,

ועידת הליכוד הצביעה ברוב סוחף נגד רעיון המדינה הפלסטינית, אבל לאריאל שרון הרודן זה לא הזיז. הוא הביט בביטול בנציגי

הם חיכו לנו בשדה תעופה קטן, הם עמדו שם מניפים דגלי ישראל ושלטי "ברוכים הבאים". עמדו שם ילדים חובשי כיפות גדולות,

תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון טומנת בחובה סכנות רבות, סכנות שמוליכות לאסון כבד. אסון שניתן עדיין למנוע, כמו כל