לתחושת חוסר האונים מול הגירוש בחברון, נתן חננאל דיין מענה . חננאל סירב לתת לפושע שפיקד על פוגרום גוש קטיף, את ברכת

את תחושת הישראלים ביום עצמאותם ניתן אולי להשוות בשנים האחרונות, למסיבת יום הולדת הנערכת סביב מיטתו של חולה סופני.

כדי לענות על השאלה שבכותרת, עלינו להבין קודם מה הסכנה המרכזית העומדת לפתחה של מדינת ישראל? כך נוכל לבחון בהמשך

בואו נגיד את האמת. מה שעשה הנוער הגיבור בעמונה, היה מחיקת חרפת גוש קטיף. הוא החזיר ליהודים את כבודם ולכן גם את

הרשו לי לחלוק אתכם ארבע מילים מאוד משמעותיות שקראנו אתמול בפרשת השבוע, ושנחרתו בליבי משחר נעורי. "את האלוקים אני

שבוע הבא הוא למעשה השבוע האחרון שנותר קודם לבחירות המקדימות לראשות הליכוד. זהו מבחננו הגדול.

פרישתו של שרון מן הליכוד ממשיכה ואף מגבירה את רעידת האדמה הפוליטית המתרחשת בימים אלו בישראל. מה שהתחיל עם עמיר

אינני רוצה לעסוק בעבר. את כל האנרגיות עלינו לרתום כעת למאבק על הנהגת הליכוד והמדינה. אך לא ניתן להתקדם, כשמאחור

כל כך הרבה מאמרים תכננתי בשירת הים. כל כך הרבה לקחים. מסקנות לגבי קונספציות שקרסו. לגבי מנהיגות שטח שנלחמה על שרידותה.

את הנחשול המדהים שהחל לזרום לכיוון גוש קטיף, ניתן היה לעצור רק באמצעות מכונות ירייה. לא הגדר של כפר מימון, ולא

לפני כחודשיים הבינה תנועת "הבית הלאומי", שחייבים לשנות את כללי המשחק. ישראל אינה דמוקרטית. התודעה שמתוכה פועל השמאל

לא תהיה התנתקות כי אנחנו לא ניתן לכם. מז'תומרת לא תיתנו מה אתם תפתחו במלחמה? שאני אבין, מה אתם מאיימים בדיוק? לא

האם חסימות הכבישים עוזרות או מזיקות למאבק? את הויכוח בשאלה הזו הכריע השבוע העיתון מעריב.

דוד היה בן 6 כשלחץ רבין את ידו של ערפאת. הוא לא הבין הרבה, הוא רק זוכר את חוסר האונים בפניו של אביו יהודה.

עכשיו, כבר ברור למחריבים, שאם אתם לא מגרשים את עצמכם, הם פשוט לא יכולים לעשות את זה. ביאושם הם מפתים אתכם לחתום