יש עוד ערך גדול ומהותי שנרמס בעסקה הזאת. במו-ידינו הפכנו את המרצחים השפלים והנתעבים ל'אסירים' ול'שבויים' לגיטימיים.

לא דיי לקיים את מצוות הצדקה והחסד משום שזו מצווה. הקיום השלם של המצווה הוא כשהאדם חש אכפתיות לזולת ודאגה אמיתית

כאשר הביקורת נהפכת להטחת האשמות ולליבוי שנאה – זו שרֵפה משתוללת. אין זו עוד אש שנותנת כוח ועוצמה, אלא היא נעשית

למרבה הצער, נציגי ישראל אינם נחלצים תמיד להוקעת השקר. לעיתים הם מגמגמים או מסיטים את הדיון, במקום לומר בקול רם

המופת העומד לנגד עיניהם של יהודים בכל הדורות הוא עקֵדת יצחק, שעליה אנו קוראים בפרשת השבוע. זו תמצית מסירות-הנפש

הרגלנו את העולם כולו שהצד היחיד שצריך להיכנע ולוותר הוא הצד הישראלי. איפה נשמע שצד אחד כובל את ידי הצד השני עוד

גם מי שלא למד תורה – יהודי הוא. השמחה היא של כולנו, מן הגדולים ועד הקטנים, מהלמדנים ועד מי שאינם יודעים אפילו אות

הביקורת העצמית הנוקבת היא ההוכחה לצמיחה רוחנית אמיתית, ואילו שביעות הרצון העצמית היא המתכון הבטוח להתנוונות רוחנית

נוצרה מציאות אבסורדית – בני-אדם שאינם שומרים תורה ומצוות ואינם בקיאים בענייני הלכה מביעים דעות נחרצות בעניין הגיור.

כמו בסיפור על היהודי שיצא לחפש את האוצר מתחת לגשר פראג, כדי לגלות שם שהאוצר טמון בעצם בתוך ביתו – הפתרון לבעיית

יש בני-אדם שחייהם מסתיימים עם פטירתם, ויש מי שדווקא אחרי פטירתם מתברר מה חוללו ועד כמה הם מוסיפים להשפיע על העולם.

כמה נחמד לשחק את האו"ם ולגנות את 'שני הצדדים', בשעה יש פה צד אחד בלבד אלים ופרוע, שמסית ומתסיס.

התאבדות היא הדבר האומלל ביותר שהאדם עלול לעולל לעצמו. במקום למצוא מפלט מצרותיו, הוא יצטרך לתת את הדין גם על המעשה

התרבות האמיתית של עם-ישראל נמצאת בכל בית-כנסת שכונתי, שבו יהודים מתכנסים בין מנחה לערבית לשיעור בתורה. זו תרבות

התקשורת מחפשת את הכותרות הצעקניות. למי אכפת שתחת גלגליה נרמסים בני-אדם ונהרסים חיים ללא שום סיכוי לתקן את הנזק.