המאמר הזה נכתב על רקע הרהורים בעקבות מאמרו של הרב אברהם וסרמן "זהירות: מדינה ערך עליון".

אני חשבתי אז, וחושבת כעת, שסיבת הכשלון במאבק בגוש קטיף נעוצה באי-יכולת אנשי הציבור הדתי-לאומי לסרב.

תהליך אוסלו הוא הצל של הבגידה-העצמית שלנו. צל הבריחה שלנו מעצמנו. צל בריחתנו מהיהדות.

אני מרגישה כמו הייתי אני עצמי חרדית, אף שאינני חרדית. אבל הפעם אין זו רק הזדהות וסולידריות המתעוררת כלפי הנרדף

העובדה, הגירוש בגוש קטיף הצליח. מדברים על הרבה סיבות שגרמו להצלחה נוראה זו. אני חושבת שהסיבה העיקרית היא שלא החלטנו

חג הפורים ומגילת- אסתר תופסים מקום מיוחד במערכת החגים של עם ישראל. ייחודם בהיותם מלאי ניגודים ופרדוכסים. הפרדוכס

רבים משורשי האנטישמיות המודרנית והפוסט-מודרנית מקורם, כידוע, בנצרות, אף-על-פי שניסיון המאה ה-20 הוכיח כי הנוצרים

החכם היווני הגדול אפלטון חיבר את תיאוריית המדינה האידיאלית שלו כאלטרנטיבה לדמוקרטיה העממית של אתונה. הוא לא אהב

הנה עוד ליברל ואינטלקטואל גדול שהתבטא בצורה יפה ובלשון נקייה בשעה שהסביר כיצד הציביליזציה של הישראלים החדשים רואה

דת ההתנתקות לא נולדה בשעה שמקורבי שרון הציעו לו לפתוח במהלך מדיני-דרמטי, אשר יסיט ממנו את אש כתב-האישום אותו הכינה

כאשר שמעתי בפעם הראשונה את הביטוי "עבריינות אידיאולוגית", הזדעזעתי עד עומק נשמתי ומיהרתי לטלפן למכריי הפעילים במחנה

הנחת היסוד עליה נשענת תוכנית העקירה הינה תפישת "הכיבוש", לפיה הניצחון הישראלי ב"מלחמת ששת הימים" הוביל ל"אסון"

שאלות אל מר אליעזר חסדאי, יו"ר מועצת אלפי מנשה וסגן יו"ר מועצת יש"ע בתגובה לדבריו: ( "המדינה לא שווה אם נגיע לאלימות"

הנה עוד דמוקרט מכובד, עוד גנרל בעל-זכויות, עוד איש ציבור משפיע, שהתבטא בצורה יפה ובלשון נקייה, ללא שמץ הסתה או

כבר זמן רב אנחנו מעסיקים את עצמנו באישיות ראש הממשלה שפעם היה "אריק שלנו" וכעת הפך ל"דיקטטור". נוצר רושם שמדובר