זעם טברייני

עיתון 'הארץ' דיווח השבוע בזעזוע שלצורך סלילת "כביש הלכתי" לכוהנים בטבריה נכרתו שלושה(!) עצי אקליפטוס בני 80 שנה. בכותרת הגג לידיעה נכתב ש"תושבי טבריה זועמים" על המעשה.

מיהם אותם תושבים נזעמים? בפתח הידיעה מובאים דברי אורי סיידא, שנולד בטבריה לפני 74 שנים ושהעצים היו חלק מנוף ילדותו. האם הוא זועם? לא בדיוק. אלו דבריו: "עכשיו, זהו, זה נגמר, זהו מחיר הקידמה. אמרו לנו שמרחיבים את הכביש לארבעה נתיבים ואין מה לעשות. כנראה שלא היתה ברירה". אלא שבדיקת 'הארץ' העלתה שסיידא התמים טעה, ואין מדובר במחיר הקידמה (דבר נסבל בקושי) אלא במחיר הבערות והחושך.

בטבריה, נאמר בידיעה, יש בתי קברות המכסים את מרבית השטח סביב העיר העתיקה, ועל כן כוהנים מנועים מלנסוע במרכז העיר. ממשלת ישראל נחלצה לטובת הכוהנים שומרי המצוות ותקצבה "כבישים הלכתיים" שיעקפו את אותם אזורים, כדי שכוהנים יוכלו לנסוע בהם.

אפשר היה לנחש שלפחות חלק מתושבי טבריה אינם זועמים על הכביש החדש, אולי אפילו מברכים עליו. אבל הכותרת, כאמור, מספרת לנו שהתושבים זועמים. מכיוון שהתושב היחיד המצוטט בכתבה גם הוא אינו מביע זעם מיוחד, לא נותר לנו אלא להסיק שהעורך ניחש את הדברים, או הניח שבוודאי תושבי טבריה אמורים לזעום על מעשה נבלה שכזה.

יש לציין שלפחות הטוקבקיסטים הסכימו עם דעתו של העורך וזעמו גם הם על המעשה; אולי היה כדאי לשנות את הכותרת ל"זעם בטוקבקים".

הלל גרשוני

ירושלים שלנו?

הראיון בו כינתה שדרנית הטלוויזיה החינוכית גל גבאי את אזור הרי חברון 'פלשתין' הצליח להניע פעילים ציונים רבים, ולגרום להתנצלות חלקית של המגישה.

ההבלחה החינוכית הקטנה משייח' מוניס לפלשתין רק מלמדת על בעיה יסודית ועמוקה, כי לא 'רק' הרי חברון רחוקים מעולמה של הבראנז'ה.

מטרידה מאוד העובדה שעיר הבירה, ירושלים, סובלת מכרסום נרטיבי מתמשך. כבר שנתיים אני עוקבת בדאגה אחר כלי תקשורת שמדווחים על הבנייה בירושלים כאילו מדובר בפשע מלחמה. לפני שנה וחצי גלי צה"ל קידמו את הכינוי "מפלצת התנחלותית בלב שכונה פלשתינית" לגבי בנייה בהר הזיתים. עיר דוד נמצאת תחת מתקפה מתמשכת בגל"צ, כמו גם מגורי יהודים בשכונת שמעון הצדיק. הלחץ החברתי מביא לכך שכל דיווח על בנייה בירושלים הופך ל'חשיפה' ומפמפמים אותו כאסון פוליטי ודאי. כך היה בחודש האחרון עם הבנייה בשכונת גילה. וכך השבוע הזדעק כתב ynet להתריע בפני קוראיו על יוזמה חדשה ומדאיגה: מכללות צבאיות יועתקו אל מעבר לקו הירוק - כך בישרה הכותרת ביום שני. הסתקרנתי, כי הרי רק לפני כמה שנים, בימי אוסלו העליזים, צה"ל הוציא מאזורי יו"ש את בסיסי ההדרכה. האומנם השתנתה המדיניות הצה"לית לטובה? הקלקתי על הידיעה ונדהמתי לגלות כי צה"ל חושב להעביר את המכללות הצבאיות מאזור גלילות לירושלים, ליד האוניברסיטה העברית בהר הצופים. האם השיר ששר יהורם גאון יהפוך בקרוב ל"מעל פסגת הקו הירוק - שלום לך ירושלים"? דומני שהגיע הזמן שבית המחוקקים ייתן דעתו על כך שחוק יסוד ריבונות ירושלים נשחק מיום ליום, ושכדאי לרענן אותו כך שקציני מלחמת התודעה הפוסט-ציונית ייאלצו להפסיק את השימוש בנשק נרטיבי פרו-פלשתיני בתיאור חלקיה השונים של עיר הבירה.

חני לוז

 

  • מייצרים חדשות

המינוח החדיש ביותר בעולם התקשורת הבידורית הוא "תכנות אינטראקטיבי" (ובאנגלית: interactive programming), אשר מושאל מתחום משחקי הווידיאו. הרעיון פשוט: הצופה בבית הופך להיות חלק מצוות ההפקה. הוא מציע רעיונות של עלילה, אתרי צילום, פריטי הלבשה ותפאורה ועוד. כבר בליל שבת האחרון שודר בארה"ב הפרק הראשון מהסדרה "בר קרמא" (אין קשר לתלמוד הבבלי או לקבלה). באתר התוכנית הועלו הקווים הכלליים של הפרקים הבאים כדי שהצופים יתחילו לעבוד. בעצם, ההתפתחות הזאת משתלבת היטב עם המגמות האחרונות של שדרני החדשות, בארץ ובחו"ל, אשר התגלו בפנינו בדיווחים בזמן הפיכת השלטון במצרים. ההזדהות הכמעט מלאה של מנחי השידורים החדשותיים שצפיתי בהם, גם בתקשורת הזרה וגם המקומית, היתה ברורה - כולל שברון הלב שלהם כשהתברר מדי פעם שמה שהם מעבירים לציבור כ"עובדות" וגם תחושות ואפילו נבואות עדיין לא התרחש. נדמה שכבר היום השיטה של 'תכנות אינטראקטיבי' פועלת בתחום של החדשות. תופעה נוספת בעולם העיתונאות שהתבלטה מאוד באירועי מצרים וכעת גם באירן, תימן ובחריין היא עליית כוחו של 'העיתונאי האזרחי'.

בשידורים מעל מסך הטלוויזיה וגם באתרי האינטרנט של הערוצים והעיתונים הגדולים, מועלים לצפייה קליפים שצולמו ע"י אזרחים ממרפסת או מאוטובוס נוסע. איש אינו מוודא אם אכן האירוע התרחש או בוים, בוחן את הרקע או מבצע כל בדיקה מקצועית-אתית. אין ספק: לפעמים התמונות הן דרמטיות ואמיתיות. ובכל זאת יש סכנה.  בישראל פועלת קבוצה של 'עיתונות אזרחית' בשם 'דמוטיקס', ובמצרים קיים ארגון בשם 'המרכז לעיתונאים'. יש להם אג'נדה מוגדרת היטב וסדר-יום שיש לו זיהוי פוליטי-אידיאולוגי. ואם התקשורת המרכזית, מסי.אן.אן. והבי.בי.סי. ועד לניו-יורק טיימס והוושינגטון פוסט, מעלים את החומר הוויזואלי הפיראטי הזה בעוד הוא מופיע גם ב'יוטיוב', ועל ידי כך נוצרת העצמה של ההשפעה של חומר בלתי-מבוקר כזה - אין זו עיתונות אלא סוג של תעמולה. בקצב הזה יהיה צורך בכתובית על המסך: "אין אנו אחראים לאמיתות החומר המוצג כעת". 

ישראל מידד

 

  • חדשות בחדשות

עורך התכנית 'האח הגדול', יורם זק, שב באמצע השבוע לעבודתו. זאת לאחר שהושעה למשך יומיים בעקבות התבטאות וולגרית במיוחד על אחת המשתתפות בתוכנית.

בלוגרית התקשורת דבורית שרגל פרסמה כי שי גולדן, עורך מוסף הארץ, מנהל מגעים עם אבי משולם, עורך מעריב, על מעבר לתפקיד סגן עורך מעריב.

מועצת העיתונות בחרה תריסר נציגי ציבור חדשים למוסדותיה. בין הנציגים: ד"ר יובל דרור, עו"ד נדב העצני, ד"ר נעמה כרמי, ד"ר נעם למשטרייך, ד"ר צבי רייך, רוני רימון והשופט (בדימ') גבריאל שטרסמן.

 

  • ביקורת הנקרא

נוחי דנקנר: צריך להוריד מחירים

(מוסף ממון, ידיעות אחרונות)

רעיון נפלא. ויש לנו הצעה: אולי נתחיל את ההוזלות משופרסל וסלקום - שתיים מהחברות שבשליטת מר דנקנר

תודה, גבי

(בן כספית, מעריב)

רגע, 'בן כספית' זה שם עט של בועז הרפז?

בבית הלבן נגעלים מכם

(תום פרידמן, ניו יורק טיימס)

תום, אם תרצה לעבור ל'הארץ' מקומך כבר מובטח. אל תתאמץ כל כך