חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 444ראשיהפצה

בונה ירושלים

ר' יוסף ריבלין שילב את תורת הגאולה והסוד של הגר"א עם עבודת עסקנות יומיומית במטרה אחת: להביא לבניין ירושלים ולהחיש את הגאולה
26/05/11, 16:19
יואל יעקובי


בשכונת מאה שערים אירע פעם רצח על ידי ערביי האזור. בהספדו על הנרצח אמר ר' יוסף כי "הקרבן הזה יוסיף לנו עוז ועצמה בפני השטן בעזרת ה', ועל יד מיטת הנרצח נקבל על עצמנו להתעורר בכל האמצעים להקים את בניין הבתים חיש מהר"

הרב אליהו ראם, ראב"ד של ירושלים, מספר כי אינו יכול לשכוח את דרשתו של ר' יוסף אחרי כל נדרי בליל יום הכיפורים, בהתרגשות גדולה לתשובה וישוב ארץ ישראל, "כך שהוא עצמו פרץ בבכי גדול ועורר את הקהל לבכי והתרגשות עצומה". גם בהדרנים שהיה עורך בסיום מסכת היה מקשר הכל לעניין מצוות יישוב א"י ובניין ירושלים

ר' יוסף אמר לאח הכלה כי הוא אינו מעוניין להעלים מארוסתו כי מנוי וגמור עימו להתחיל יישוב חדש מחוץ לחומה. הישיבה מחוץ לחומות באותן שנים היתה מסוכנת ובעיקר מפחידה. היו שחשדו שנכנס בו 'דיבוק המדבריות', וניסו ללא הצלחה להוציא אותו ממנו, אבל דווקא הכלה אמרה שהרעיון מוצא חן בעיניה
הוא שילב את תורת הגאולה והסוד של הגר"א עם עבודת עסקנות יומיומית במטרה אחת: להביא לבניין ירושלים ולהחיש את גאולת ישראל | ר' יוסף ריבלין יצא לבדו אל השטח המדברי והמסוכן שמחוץ לחומות ירושלים, והבית הבודד בו שכן במשך כמה חודשים הפך בזכות תושייתו ומסירותו לשלוש עשרה שכונות חדשות | המשורר הפלאי, הדרשן הסוחף והלמדן המתמיד, היה גם איש ציבור נקי כפיים, שלמרות סכומי הכסף הגדולים שעברו תחת ידיו, לא יכול היה אף לשלם לרופאים שטיפלו בו על ערש דווי

כשבני המשפחה ניסו לגרש באמצעות סגולות את 'דיבוק היציאה למדבריות' שאחז בחתן הצעיר ר' יוסף ריבלין, הם ודאי לא שיערו שהדיבוק הזה עתיד לשנות את מהלך ההיסטוריה היהודית ולקדם בכמה מהלכים את תהליך שיבת ציון. אבל זו עובדה. ר' יוסף ריבלין, תלמיד חכם, מקובל, איש ציבור, סופר ועיתונאי פורה, היה אחד האישים המרכזיים שהשפיעו בכוח אישיותם על מהלך המאורעות בירושלים ובארץ ישראל של ערב מה שמכונה כיום, לדעת רבים בטעות, 'העלייה הראשונה'. ספר חדש בשם 'בניין יוסף', בהוצאת ארגון 'אור האורות', מכנס בחלקו הראשון מקורות לתולדותיו של ר' יוסף ריבלין. חלק מהחומר המובא כאן לקוח מספר זה.

עלייה מתוך בחירה

ר' יוסף יהושע ריבלין נולד בעשרה בטבת תקצ"ז (1836) בירושלים. אביו, ר' אברהם בנימין, היה בנו של ר' משה מגיד, המכונה 'המגיד דורש ציון', שהיה מנהיגה של העדה הפרושית מייסודם של תלמידי הגר"א אחרי שנת ת"ר (1840). אביו של ר' משה היה ר' הלל משקלוב, תלמיד הגר"א וקרוב משפחתו. משפחת ריבלין היא זו שדרכה גם התפרסם החיבור 'קול התור', המסכם את תורת הגאולה של הגר"א.

ההיסטוריון חוקר ירושלים, ד"ר אריה מורגנשטרן, מחבר הספר 'השיבה לירושלים', אומר כי "המפנה הדרמטי והמכריע ביותר בהתפתחותה של ירושלים היהודית בזמן החדש אירע במאה ה-19. בתקופה זו צמח הישוב היהודי בירושלים מפחות מאלפיים יהודים נרדפים, חסרי זכויות ומושפלים תחת שלטון מוסלמי, לכדי יישוב בן 45,000 נפשות שהפך את היהודים לרוב בקרב תושבי ירושלים. המהפך הדמוגרפי הזה, שלא היה דוגמתו מאז חורבן הבית השני ושנמשך עד ימינו, קשור בעליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל בשנת 1808. זו עלייה ששמה לה למטרה לבנות את ירושלים כאמצעי לקרוב הגאולה".

לדברי מורגנשטרן מדובר בעולים שהגיעו לארץ מתוך מניע אידיאולוגי, "מתוך בחירה ולא מתוך מצוקה. ביניהם היו מעשיריה, מנכבדיה ומגדולי התורה של ליטא; עולים שפעלו כציבור להגשמת מטרות אידיאולוגיות-כלל ישראליות. עסקו בעידוד העלייה לירושלים, בפעילות פוליטית בקרב ראשי השלטון העות'מאני בקושטא, בקרב הקונסולים בערי-החוף ונציגי המעצמות הנוצריות באזור; עשו מאמצים לגיוון חיי הכלכלה והשתלבות גם בענפי המסחר והחקלאות; נאבקו למען בניינה מחדש של חצר האשכנזים, הלוא היא חצר 'החורבה'; יזמו את בניית השכונות היהודיות מחוץ לחומות ירושלים, ובד בבד הקימו ושימרו את עולם הישיבות, בתי-המדרש ותלמודי-תורה, וקיימו מוסדות צדקה וחסד שהיוו מסד לגידולו של היישוב היהודי בעיר. את כל זה הם עשו למרות הקשיים הכלכליים, פגעי הטבע, רעב, מגיפות, רעידות אדמה והתנכלויות של השלטונות ושל שכניהם המוסלמים והנוצרים".

מורגנשטרן אומר כי המניע של תלמידי הגר"א וצאצאיהם, שאחד המיוחדים שבהם הוא ר' יוסף ריבלין, הוא המסר האידיאולוגי-משיחי שלפיו "'קיבוץ הגלויות' ו'בניין ירושלים' הם הביטויים המעשיים של הגאולה, בעוד שתכלית הגאולה היא לקדש את שמו של ה' הבוחר בציון ובישראל עמו, והמקיים את הבטחות נביאיו לשיבת ציון ולבניין ירושלים לעיני כל הגויים".

יוסף הצעיר למד בישיבת 'אור החיים', המאחז הפרושי הראשון בירושלים. רבותיו היו גדולי ירושלים של אז: הרב משה יהודה לייב מקוטנא, הרב מאיר אוירבך ור' שמואל סלנט. עם האחרון, שהיה רב בירושלים במשך כשבעים שנה, היה לר' יוסף קשר אמיץ שנמשך עד פטירתו של ר' יוסף, לא רק בענייני תורה אלא גם כשכבר בגר והפך לאיש ציבור. מסופר כי כבר בגיל בר מצווה היה בקי בחמש מסכתות בגמרא ובכל התנ"ך.

ר' יוסף הושפע רבות מסבו, ר' משה מגיד, וכבר מגיל צעיר ראה לעצמו שליחות אלוקית לפעול למען בניין ירושלים. באחד מבין הפזמונים הרבים שחיבר בצעירותו, החל מגיל 17-18, שבהם נזכרו סודות הגאולה על פי תורת הגר"א, ושיצאו לאור לפני מספר שנים בספר 'ברית אבות בסערת אליהו', הוא מתאר חלום שחלם כשהיה בן שבע עשרה. בחלומו הוא נמצא בבית המדרש של הסבא-רבה ר' הלל ועם אביו (שכבר לא היה בחיים באותו זמן) ולומד במסכת מגילה את סוגיית הקץ המגולה, מעקרונות היסוד של תורת הגאולה של הגר"א. לפתע קורא השמש בשמו והוא נכנס לבית המדרש המקושט, שם הוא רואה את הגר"א שדורש בעניין הציווי 'הרחיבי מקום אהלך', שהוא חלק מתפקידו של משיח בן יוסף המכין את בואו של משיח בן דוד. ר' יוסף שמח כי הרצון שבוער בו לבנות את ירושלים מתאים למגמת רבותיו, אולם הוא מבקש מהם שיתפללו עליו שלא יחשדו בו שיש בו דיבוק. רבותיו מעודדים אותו ואומרים לו כי אין בו שום דיבוק אלא רק רצון חיובי, והם יעזרו לו לממש אותו.

החיבור המרתק הזה בין ציפיית גאולה ותחושת שליחות שמימית לבין עבודת עסקנות מעשית, הוא אבן יסוד בעולמם של תלמידי הגר"א בירושלים וצאצאיהם. אולם מרתקת יותר היא העובדה כי העסק הזה גם פעל. שלוש עשרה שכונות הוקמו על ידי ר' יוסף בירושלים: נחלת שבעה, מאה שערים, אבן ישראל, בית יעקב, משכנות ישראל, מזכרת משה, אהל משה, כנסת ישראל, זכרון טוביה, שבת אחים, שערי צדק, עזרת ישראל וימין משה. שמות השכונות לא היו המצאה של קופירייטר מוצלח, אלא נרקמו במוחו של ר' יוסף עוד זמן רב קודם לכן, ויסודם אף הוא רמוז בתורת הגאולה. נטייתו היישובית נתנה לו את הכינוי: 'ר' יושעה שטעטילך מאכער' – ר' יושעה (יוסף יהושע) בונה השכונות.

בשנת תרט"ו התארס ר' יוסף עם שרה ציפה לבית גולדשמיד. על פי מסורת המשפחה פנה ר' יוסף לאח הכלה ואמר לו כי בשטר התנאים כתוב: "ולא יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה", ולכן הוא אינו מעוניין להעלים מארוסתו כי מנוי וגמור עימו להתחיל יישוב חדש מחוץ לחומה. הישיבה מחוץ לחומות באותן שנים היתה מסוכנת ובעיקר מפחידה. היו, כאמור, שחשדו שנכנס בו 'דיבוק המדבריות', וניסו ללא הצלחה להוציא אותו ממנו, אבל דווקא הכלה אמרה שהרעיון מוצא חן בעיניה.

 גם הרב קוק הושפע

אחרי חתונתו נתמנה לתפקיד מזכיר הנציגות הירושלמית של ארגון איסוף הכספים 'הפקידים והאמרכלים' מאמסטרדם, שבמסגרתו ניהל תעמולה לפרוייקט הפרושי הגדול בזמנו, בניין בית הכנסת הגדול שבחצר החורבה. הפרוייקט הזה לא הסתכם בעיני אנשי ירושלים כפרוייקט פיתוח רגיל, אלא כעליית מדרגה בתהליך הגאולה. את האירוע המרשים של חנוכת בית הכנסת בשלהי תרכ"ד (1864) תיאר ר' יוסף בפירוט, הפעם כעיתונאי, ברשימה שפרסם בעיתון העברי הנפוץ 'המגיד': "כי לבב כל ישמח על הישועה הגדולה הזאת אשר חלק אותה ה' לעמו ולארצו בימים האלה, אשר לא דבר ריק הוא".

רשימותיו העיתונאיות, שחלקן הגדול מוקדש להפצת בשורת יישוב הארץ וגאולתה, הותירו רושם עז. לימים סיפר הראי"ה קוק באזכרה שנערכה במלאת עשרים וחמש שנים לפטירתו, כיצד הרשימות של ר' יוסף, אותו לא הכיר באופן אישי, השפיעו עליו בעודו בחו"ל. את מאמריו התורניים בעיתונות התקופה החל לפרסם כבר כשהיה בן חמש עשרה.

את עבודתו העסקנית המשיך ר' יוסף כשנתמנה לסופר בכולל (הנהלת עדה) רייסין, וגם עזר לבן דודו ר' יוסף יואל ריבלין בתפקידו כסופר כוללות הפרושים. בשנת תרי"ז (1857) ייסד ר' יוסף את אגודת 'בוני ירושלים' להתיישבות מחוץ לחומות. הוא גייס את חבריו וכן תורמים אמידים מחו"ל לצורך הגשמת הרעיון.

לאחר פטירת ר' יוסף יואל, מונה ר' יוסף למחליפו, למרות שהיה רק בן 28. באותה תקופה יזם ר' שמואל סלנט, רבה של ירושלים, את איחוד העדה האשכנזית כולה תחת הנהלה אחת. מי שנבחר לנהל אותה היה ר' יוסף, שתוארו הרשמי היה 'סופר הוועד הכללי', אך בפועל היה מנהל הוועד. במסגרת תפקידו זה עמד ר' יוסף בראש הנהלת הישוב הישן, והיה קשור למנהיגו ר' שמואל סלנט. ככזה היה ר' יוסף עמוס בעבודה. מתואר כי עבד 14-15 שעות ביממה, וגם בשעת אכילתו נאלץ היה לטפל בבקשות של עניים. אולם מדבר אחד קשה היה להזיז אותו – היו אלה השעתיים בהן לימד שיעורים בגמרא ובמשניות, עליהם הקפיד שלא לוותר מאז עזיבתו את הישיבה.

לא רק בנגלה עסק ר' יוסף. ר' שמעון צבי לידר הורביץ, ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים', כותב כי "בקהל הרחב בירושלים בטח דנו את רוחו לפי מעשיו, אבל באמת יש לדון את מעשיו לפי רוחו הנסתרת". הרב הורביץ, שלקח חלק בנסיונות הביאור של פזמוני ר' יוסף המלאים בסודות הקבלה, כותב כי הוא "מלא התפעלות על העמקות הגאונית ועל ההוד וההדר, ובעיקר על הרוח הגבוהה והאמונה החזקה" שיש בפזמונים "והרבה הרבה יש בהן ללמוד לדורות הבאים את הכוח הגדול של רוח ומעשה בעבודת יישוב הארץ הקדושה על פי תורתנו הקדושה, באמונה עמוקה שלימה וטהורה, שרק בדרך זו נזכה לגאולה שלימה".

רק משמות כמה מפזמוניו אפשר להבין מה תוכנם: פרזות תשב ירושלים, חזון ציון, אילת השחר, עת הזמיר הגיע, ירושלים תבנה והיכל תוסד, ברכת ה' בבית ובשדה, בשערייך ירושלים, חזה ציון קרית מועדנו, מן המיצר למרחבי'ה וקול התור.

הרב שמואל פדרו, שעבד עם ר' יוסף בין השאר בהקמת שכונת 'משכנות ישראל', סיפר כי "באותו זמן שהיה עוסק בדרך טבעית, במשא ובמתן לקניית קרקעות מפלחים ומדבר בלשונם ומכיר היטב תכונותיהם ועוסק בעבודת הבניינים... היה מסתמך בכל מעשיו בכל פעולה גדולה או קטנה רק על רמזים קדושים בתנ"ך וחז"ל בנגלה ונסתר, בסימנים שונים וגימטריאות נפלאות, וראינו שהכל היה ממש מן השמים, כי כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו".

מגיל צעיר ראה לעצמו שליחות אלוקית לעסוק בבניין ירושלים | ר' יוסף ריבלין

לבד מחוץ לחומות

החזונות הגדולים התרקמו לכלל מציאות כאשר בשנת תרכ"ח (1868) רכשו ר' יוסף ושישה מחבריו חלקת אדמה שוממה שעליה החליטו להקים את ביתם. פרופ' יוסף ריבלין, נינו של ר' יוסף, מספר כי את הבית הראשון בנה ר' יוסף, שיצא במשך חודשים לגור בו לבדו למרות הסכנה, ומדי בוקר היו יוצאים אנשים מהעיר העתיקה לראות אם הוא עודנו חי.

כחמש עשרה שנים עברו מאז נישואיו, ובני הזוג ריבלין לא זכו להיפקד בילדים. בשנה הראשונה לכניסתם לשכונה נולדה להם בת (שנפטרה בהמשך). לפני כן, חלם ר' יוסף חלום ובו התגלה אליו סבו ר' משה המגיד שאומר לו: "'זהו רוח ממרום, ה' שוכן בציון. ציון בגימטריה יוסף, ובזכות זה תוליד ילדים".

גם בייסוד שכונת מאה שערים היה ר' יוסף ריבלין הוגה הרעיון. לר' יוסף, שהיה באותו זמן ערירי, הוצע לקרוא לשכונה על שמו, אך הוא אמר כי אין צורך כיוון ש'מאה שערים' בגימטריה 'יוסף בן אברהם בנימין ויוכבד'. בכל חייו לא הסכים ר' יוסף לקרוא על שמו בפירוש שכונות או רחובות בתוך השכונות. רק לאחר פטירתו קראו לרחוב שסובב את נחלת שבעה על שמו.

החיים בשכונות החדשות לא היו קלים. אשתו הראשונה של ר' יוסף נפטרה לאחר שחלתה כתוצאה מבהלה שאחזה בה כשהותקפה בביתה בנחלת שבעה על ידי ערבי. בשכונת מאה שערים אירע פעם אפילו רצח. בהספדו על הנרצח אמר ר' יוסף כי "הקרבן הזה יוסיף לנו עוז ועצמה בפני השטן בעזרת ה', ועל יד מיטת הנרצח נקבל על עצמנו להתעורר בכל האמצעים להקים את בניין הבתים חיש מהר". בשעת ההספד היו נשים מרות נפש שצעקו לעבר ר' יוסף וטענו כי הוא זה שהסית לגור במדבר, אולם ר' זלמן בהר"ן השתיקם ואמר: "אתם מדברים נגד שליחות שמים בבניין ירושלים".

ר' יוסף, שכוחו לא היה רק בעטו אלא גם בפיו, הצטיין כדרשן דגול, בפרט לענייני הגאולה. הרב אליהו ראם, ראב"ד של ירושלים, מספר כי אינו יכול לשכוח את דרשתו של ר' יוסף אחרי כל נדרי בליל יום הכיפורים, בהתרגשות גדולה לתשובה וישוב ארץ ישראל, "כך שהוא עצמו פרץ בבכי גדול ועורר את הקהל לבכי והתרגשות עצומה". גם בהדרנים שהיה עורך כשסיים בשיעוריו מסכתות שונות היה מקשר הכל לעניין מצוות יישוב ארץ ישראל ובניין ירושלים.

והדרשות השפיעו. באחת מדרשותיו נכח גביר בשם ר' דוד רייז, מראשוני נחלת שבעה. בעקבות הדרשה הוא התעורר לנדב כסף להקמת שכונה חדשה, שנקראה אחר כך על שמו: 'בית דוד', בה שוכנים משרדי הוועד הכללי עד תקופתנו, ולידה הוקם לימים בית הרב קוק.

גם הפחה התרשם

הרב טיקוצ'ינסקי מגדיר את ר' יוסף כ'איש כללי', במובן זה שדאג לאינטרסים של כולם, של העניים ושל העשירים. ר' יוסף היה אחראי אמנם לתרומות מחו"ל עבור כספי החלוקה ששימשו בעיקר לעניים, אך במקביל דאג גם לפיתוח הכלכלי של הארץ באמצעות השכונות שבנה. הוא גם היה קשור לייסוד פתח תקוה על ידי חברו ר' יואל משה סלומון, עוד מהתקופה בה האתר המיועד להתיישבות היה באזור יריחו. גם השם 'פתח תקוה', אגב, הוא מושג מתורת הגאולה של הגר"א, כמבואר בספר 'קול התור'. ר' יחיאל מיכל פינס טען כי מניעיו של ר' יוסף בהתיישבות מחוץ לחומות נבעו גם מאילוצים מעשיים: להשתחרר מהתלות בבעלי הבתים הערבים בעיר העתיקה, שהיו גורמים להאמרת המחירים. במקום למלא את ארנקי הנוכרים בכסף וזהב, יוכלו היהודים לגור בבתים משלהם, חשב.

בקרב אנשי ירושלים נתפס ר' יוסף כמנהיג האולטימטיבי של העיר. הרב יעקב משה חרל"פ זכר כי כילד היו הוא ואחרים מסתכלים עליו בהערצה, תוך שהם מבינים כי זהו "האב והפטרון של ירושלים". גדולתו של ר' יוסף כמנהיג היתה ניכרת גם בתחומים נוספים. הוא היה אהוב גם אצל חכמי הספרדים ואפילו עם הערבים, להבדיל, שאת שפתם הכיר היטב, ידע להסתדר. יחסיו עם השלטון התורכי היו גם הם שם דבר. פעם אחת אף ויתר על נתינותו האנגלית שהגנה עליו, כשהפחה טען כנגדו כי היהודים אינם נאמנים. הוויתור על הנתינות עשה רושם על הפחה, שהיה לאומן קיצוני, מה שבוודאי לא הזיק ליהודים.

בתור מנהיגו הארגוני של הישוב הישן, ספג ר' יוסף חיצים מכל הכיוונים: משכילים מחד וקנאים מאידך. טענו נגדו כי הוא מתעשר מכספי הכולל ומהבתים הרבים שבנה, שהרי לכל שכונה חדשה שבנה היה נוהג להיכנס לגור ראשון כדי להפיג את פחד התושבים. המערערים לא ידעו, או שלא רצו לדעת, שבשביל לבנות את הבית הבא היה ר' יוסף מוכר את הבית הקודם אחר גמר הבנייה ולפעמים אפילו לפני כן. הם גם לא ידעו שכדי לבנות את הבתים הראשונים בשכונה הראשונה שהקימו, נחלת שבעה, משכנו הוא וחבריו את הנדוניה והתכשיטים מחתונתם למרות התנגדות ההורים. רק ר' שמואל סלנט, אביו של ר' ביינוש - אחד משבעת המייסדים, עזר בכך שנתן לבנו את הנפוליונים הראשונים לבניין ביתו. רק אחרי שנתיים שכללו גם מכירת חפצים מבתיהם, הם הצליחו לסיים את הבניין.

ואילו ר' יוסף עצמו, למרות מאות הבתים שבנה וסכומי הכסף העצומים שהתגלגלו תחת ידו, הקפיד שלא לקחת לעצמו כשכר כמעט כלום, אלא רק כדי מחייתו. הנהגה זו היתה מעוגנת במשנת הגאולה של הגר"א, לפיה היושר והנאמנות בממון הם מקדמים הכרחיים לגאולה.

צדקתו של ר' יוסף התבררה לכל בפטירתו. לאחר שחלה את חוליו האחרון הוא הצטער על שני דברים: על כך שאינו יכול ללמד את שיעורי התורה הקבועים שלו, ועל כך שככל הנראה בימים הנוראים הקרובים הוא לא יעבור לפני התיבה. בשבת קודש כ"ו אלול תרנ"ו (1896) נפטר ר' יוסף בביתו בשכונת 'עזרת ישראל' שהקים, והוא כבן 59 שנים. בהלווייתו השתתפו כלל תושבי העיר: אשכנזים, ספרדים ומשכילים. לאלמנתו ולששת יתומיו לא רק שלא הותיר שדות וכרמים אלא אפילו כדי פרנסה לשבוע האבלות לא היה להם. כדי לשלם לרופא שטיפל בו ואת פרנסת האלמנה והיתומים לתקופה הראשונה נאלצו לבקש מימון מה'ברון הצדיק' ר' שמעון וולף רוטשילד מפרנקפורט. לבני ירושלים התברר כי מכל הכספים שעברו תחת ידו הקפיד ר' יוסף שלא לקחת דבר.

yoelyya@gmail.com