צחוק צבאי קצר, מאוד
הבדיחה הלא מוצלחת של שר הביטחון והרמטכ"ל תככב מן הסתם בגיליונות סוף השבוע של העיתונים. ככה זה כשמנסים להתבדח בדיוק כשפרשת השבוע היא 'הדרת נשים'. אבל מעבר לשאלה על טעמם והשקפותיהם של קברניטי הביטחון, אפשר ללמוד מהדינמיקה של פרסום הפרשה שיעור קטן בתקשורת.
ראשית, הדרך הקלה שבה אמירה לא מוצלחת הופכת לכותרת, ברצותו של העיתונאי, כמובן. ynet למשל, יודעים בדיוק איך לנפח אירוע כזה: מבקשים תגובה משתי חברות כנסת, משדולת הנשים, מהקשת הדמוקרטית המזרחית, מארגון 'איתך מעכי' וגם מהתנועה הרפורמית (מה הקשר?) והכל בידיעה אחת. כל התגובות, מיותר לציין, שליליות.
שנית, על פי הפרסומים איים הרמטכ"ל על עיתונאים מגל"צ ומערוץ 2 לבל יפרסמו את הדברים: "זה לא משודר האירוע הזה. גם אם זה הסקופ של החיים שלך", "אחרת זאת תהיה הכתבה האחרונה". הנה לכם יחסי שלטון-עיתון מהמקפצה. איומי השתקה בוטים שמושמעים כלפי התקשורת. מסתבר שגם בלי 'חוקי ההשתקה' אפשר להלך אימים על עיתונאים.
שלישית, אפשר לפרגן לעיתונאים שלא נכנעו ללחץ - אחרי הכל הם צריכים להמשיך לעבוד מול המערכת - ובכל זאת פרסמו את האירוע. אלא שיש כאן אומץ סלקטיבי מאוד. אם היה מדובר בדמות אהודה יותר בברנז'ה - נניח הנשיא פרס או ציפי לבני - בקשה כזו היתה כנראה מכובדת. אך השילוב של שר ביטחון שהפך לשק חבטות תקשורתי והתלהמות כללית על 'הדרת נשים' לא הותיר לו סיכוי.
ועוד דבר, גל"צ נעתרו תחילה לבקשתם-פקודתם של השר והרמטכ"ל. מתברר אם כן שהתחנה הצבאית, המתהדרת בהיותה כלי תקשורת עצמאי, נמנעת מלהתעמת עם מפקדיה. אז אולי באמת עדיף שתחזור לייעודה המקורי במתכונתו המצומצמת ותשמש פשוט רדיו צבאי?
עדי גרסיאל
כנס במגמת שיפור
כנס אילת לעיתונות מתקיים כבר כמה שנים בעיר הדרומית ביוזמתו של ארגון אג'נדה, תחת החסות של אגודת העיתונאים. זאת למרות שמדובר בארגון שנוי במחלוקת של הקרן החדשה. בשנים הקודמות הכנס היה בעל אופי אג'נדאי-ברנז'אי חד מימדי. אולם השנה, בעקבות לקחים משנים קודמות, הזירה לא הושארה לצד אחד בלבד. הפאנלים כללו נציגים רבים יותר של אלה שמחוץ למסגרת החשיבה התל אביבית המצויה, והשינוי הבולט היה בקהל: הוא נתן את הטון במחיאות כפיים ושאל שאלות שלא ברוח אג'נדה.
חשיבות הנוכחות הורגשה גם ביצירת קשר אישי עם האנשים שיוצרים תקשורת. בעיקר עם אלה שהאגו שלהם עדיין לא ניפח את כל תאי מוחם ,ושמוכנים לשמוע, להכיר ולדבר, ואולי אפילו לשנות כמה תפישות מקובעות-מראש. המציאות מורה שככל שכוכב התקשורת נמצא יותר בפרונט: ליד המיקרופון או בחזית המערכה, הוא בדרך כלל נשאר נאמן יותר לדעותיו הנחרצות והנאורות, ושלא נבלבל אותו עם עובדות.
דוגמה מובהקת לכך היא ההתייחסות לסקרים שנערכו עבור הכנס, ושהצביעו באופן גורף על כך שהציבור תופש את התקשורת כשמאלנית, מוטה ולא אובייקטיבית. בכיר מערוץ 2 אמר בפאנל שהציבור חי מדימויים ושזה ממש לא נכון, הם לא שמאלנים. גדעון לוי חזר והצהיר בפאנלים שהתקשורת לא שמאלנית ומעולם לא היתה כזו. לא פלא, הרי כולם נמצאים לימינו. אבי בניהו, מפקד גל"צ לשעבר, התעקש שהתקשורת היתה הוגנת בסיקורה את ההתנתקות, וכתב 'ידיעות אחרונות' זלזל באינטלגנציה של הציבור ולא זיהה שום רדיפה או סיקור לא הוגן כלפי ראש הממשלה נתניהו. ד"ר פנינה שוקרון נגר, חוקרת תקשורת מרתקת שלא חששה לומר את הלא-פוליטיקלי-קורקט, למשל לגבי סיקור חרדים, זכתה לקיטונות זלזול מצד בכירים בערוץ 2 ושדרנים כמו רון קופמן. הבון-טון הבראנז'אי המשיך להכות בכל העוצמה ב'ישראל היום' כשופר של נתניהו ונגד הצעות חוק לשון הרע והחוקים ה'אנטי דמוקרטיים'.
אם אגודת העיתונאים תשכיל להמשיך במגמת גיוון הקולות הנשמעים, ייתכן שהשיח התוך-עיתונאי יוכל להיות רציני ועמוק יותר בכנס הבא.
חני לוז
עיתון ושלטון
'כולה שלי', שירו העצוב של זאב ז'בוטינסקי, נכתב לאחר שאיש בית"ר שלמה פלושניצקי עמד לנסוע ארצה בשנת 1938 ונדחה על ידי הלשכה הארצישראלית של הסוכנות, שבה היה רוב למפלגות השמאל. רקעו התנועתי של הצעיר היה לו לרועץ, הסרטיפיקט נשלל ממנו והוא שלח יד בנפשו. השיר זכה לתהודה בגלל השורה "א-לוהים לשלטון בחרתנו" ותיאור היריבות האידיאולוגית הכלול בשורה "זה הריב לא נגמר הוא עדיין בין אדום ללבן-ותכול".
נזכרתי ב'כולה שלי' כאשר קראתי את מאמרה של ח"כ ציפי חוטובלי השבוע ב'ישראל היום'. "הזרוע הרביעית של השלטון - התקשורת - קיטלגה במהירות את נבחרי הציבור לבני אור ובני חושך, והדביקה לכל הצעת חוק שם המעיד על תחושותיה כלפיה... בדרך זו השתיקה התקשורת כל דיון ענייני בהצעות החוק", כתבה הח"כית.
אכן, התקשורת לא נבחרה לשלטון ולא נועדה להיות חלק ממנו, אבל היא לקחה את השלטון לידיה. המאבקים בחברה הישראלית מתנהלים כאשר הסוכנים המתווכים הם אנשי תקשורת, והם אינם משייכים את עצמם לצד המשקיף, המתבונן מן הצד ומפרשן. התקשורת בישראל באופן מכריע תופשת את עצמה כחלק מן האליטות.
מטבע הדברים, שלטון האליטות אינו נבחר וגם איננו מתרגש אם הוא אינו מייצג את כלל אוכלוסיית מדינת ישראל. התקשורת אינה עומדת מצד - אלא מעל. היא תבחר את מי נשמע, את מה נשמע, איך נשמע ובאיזו שפת-קודים נשמע. היא תקציב את הזמן הנכון שנשמע והיא תעניק 'זמן פציעות' לדוברים מועדפים. היא תאזן את צוות המגיבים, היא תגוון, היא תתפרץ לדברי הדובר או שלא. היא תחליט שהפגנה של 50 תקבל לחשיפה בעוד שאירוע שהשתתפו בו רבבות יזכה להתעלמות.
מילת המפתח היא 'שיקולי עריכה' ובאמצעותה לוקחת התקשורת את השלטון לידיה.
ישראל מידד
- ביקורת הנקרא
"מדינה תקועה: אין רכבת לדרום, פקק בכביש י-ם" )כותרת ראשית ב-ynet ביום ראשון(
יחוקק לאלתר החוק נגד הגזמות תקשורתיות!
"מאות אומנים שיגרו היום עצומה הקוראת לביטול הפרס לעידוד היצירה הציונית, אותו יזמה שרת התרבות" (גל"צ)
רק שנבין, מה נחשב יותר: 'אמנים' או 'אנשי רוח'?
"המשפט (של קצב), גזר הדין ומימושו הם שריד לתקופה שעוד נתגעגע אליה - תקופה שבה בית המשפט העליון היה חזק יחסית, נקי מפוליטיקה" (מיה בנגל, 'מעריב')
עוד לא החלטנו מה גרוע יותר: שבנגל רוצה לחזק את בג"ץ ה"נקי מפוליטיקה", או שהיא באמת מאמינה שהוא כזה
- חדשות בחדשות
- חבר הכנסת בן ארי טוען כי בתוכניתו של רזי ברקאי 'מה בוער' מחרימים אותו. זאת לאחר שבאמצע השבוע לא ניתנה לו הזכות להגיב בשידור לטענות שהצעת החוק שהניח על שולחן הכנסת גזענית. בגל"צ טוענים כי תגובתו של בן ארי הוקראה במלואה. כך דיווח אתר ערוץ 7.
- דה-מרקר דיווח כי בעלי המניות בערוץ ובזכיינית ערוץ 2 'רשת' דנים בשבועות האחרונים באפשרות מיזוג בין שתי הזכייניות. על פי אחת ההצעות, חברת החדשות של ערוץ 10 תיסגר והערוץ הממוזג ימשיך לפעול תחת מותג ערוץ 2.
- ועד מתיישבי השומרון הגיש תביעה דיבה על סך 100 אלף שקלים נגד מזכ"ל 'שלום עכשיו' יריב אופנהיימר. זאת לאחר שאופנהיימר האשים את הוועד בארגון אקט המחאה בטקס של חטיבת גולני לפני מספר חודשים. באירוע לבשו חלק מהלוחמים חולצות עם הכיתוב "גולני נלחם באויבים ולא מגרש יהודים".