חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

סורגים את הבסטה - על דעת עצמי

מסתבר שטלוויזיה ויהדות יכולים ללכת ביחד.
09/02/12, 10:33
אבי סגל

ואפתח בצפירת ארגעה: גם אם לאחרונה נדמה שאני כותב על סדרות באופן סדרתי, מדור זה לא צפוי להפוך למדור טלוויזיה קבוע. ועדיין, לא אוכל להתעלם מאירוע טלוויזיוני ומגזרי חשוב כמו סיום העונה השלישית – וככל הנראה גם האחרונה – של הסדרה 'סרוגים'.

אם בעבר הספיקו לי שני פרקים ראשונים כדי לשפוך הר של מילים על הסדרה, לא הפעם. 45 פרקים תמימים ישבתי מול המרקע עד שהשלמתי צפייה מרוכזת ומאומצת בכל שלוש העונות. והכול בשבילכם, קוראים יקרים. לרוב אין לי סבלנות לסדרות ארוכות נשימה, ו'סרוגים' אינה יוצאת דופן מבחינה זו, אבל כשצריך עיתונות חוקרת אז צריך. ובכן, הנה מספר מילות סיכום וביקורת על 'סרוגים'. והבהרה קטנה לפתיחה: לפולמוס הרבני על מוסריותה של הסדרה אין לי כל כוונה להיכנס. 'סרוגים' נטו, הנה זה בא.

אמינות: חמש הצלחות גדולות רשמה 'סרוגים' בשלוש עונותיה, לא כולל קליפ הפתיחה היפהפה והשיר המעולה שליווה אותו. ההצלחה הגדולה מכולן, זו שהפכה את הסדרה לחלוצה ופורצת דרך, היא הייצוג האמין של התת-מגזר הקרוי 'הביצה הירושלמית'. כיום זה נראה כבר מובן מאליו, אבל אסור לשכוח: עד שהחל שידור הסדרה, עם כל הכבוד למספר ניסיונות טלוויזיוניים אחרים, היה מסביב בעיקר חול וחול. הייצוג של המיינסטרים הדתי, וגם החרדי, היה שולי, שלא לומר מזיק ומביך. היוצרים לייזי שפירא וחוה דיבון הולידו את מה שנראה לפני כן דמיוני יותר מהוביטים – דמויות דתיות אנושיות בסדרה מבדרת ומצליחה. כל סדרה מגזרית מוצלחת בעתיד, אם תהיה כזו, תטפס על כתפיה של 'סרוגים'.

נתי, יפעת, הודיה, אמיר, רעות: ההצלחה השנייה, והיא קשורה ישירות לראשונה. אחד הדברים הקשים אך החשובים בכתיבת תסריט הוא עיצוב הדמויות, וחמש הדמויות החשובות מכולן עוצבו להפליא, כל דמות עם אפיון משלה, קסם משלה, מגרעות משלה ודרך משלה להגיד שלום. גיבורי 'סרוגים' היו בנים ובנות שקל להתאהב בהם, אנשים מן היישוב שעסוקים בחיים רגילים, מדברים בעברית רגילה ולא נמלצת – טוב, אמיר קצת, בקטנה – ומחפשים אהבה כמו רובנו. הדמויות, הליהוק ובימוי השחקנים היו כה מוצלחים, עד כי מוזר יהיה לראות כיום את השחקנים החילונים מגלמים תפקידים הקרובים יותר לאורח חייהם.

הרב אבינר אמר: שוב, יכול להיות שכבר התרגלנו, אבל מעולם לא שודרה כאן סדרת דרמה עם גודש כזה של סוגיות תנכיות, תלמודיות, הלכתיות, מחשבתיות ואפילו קבליות. נכון שלא שמתם לב? זה מפני שברוב המקרים, הדיונים התורניים נכנסו באופן טבעי לסדרה, לעתים הניעו את העלילה ולעתים הוגנבו בדרך אגב. היו גם שילובים מגושמים יותר של ארון הספרים היהודי, אבל הלו, כמה אפשר לדרוש? טלוויזיה ויהדות, הפנטזיה האולטימטיבית של כל סמינר תקשורת לדתיים, ההיית או חלמנו חלום?

יהיה קשה לראות אותם בתפקיד חילונים 'סרוגים'

ירושלים לנצח נצחים: מלבד שלוש ההצלחות הקודמות, אזכיר גם את הפיכתה של ירושלים לאתר עלילתי מושך לב, המשווק לקהל הרחב כמקום שממש שווה לגור בו, העיר שבה הדברים קורים. ולסיום החלק הזה, יש להוסיף גם את ההברקות התסריטאיות שיצרו שילוב בריא של חיוך ודמע – הספיד דייט, ערבי המשוררים, השיטוטים של הודיה, המפגשים האקראיים של אמיר עם טיפוסים רוחניים ומחופפים, הופעת האורח המבדחת של ד"ר אבשלום קור ועוד רבות וטובות.

איפה האהבה: חמש מגרעות עיקריות רשמה 'סרוגים' בשלוש עונותיה. הבולטת שבהן, בעיקר משום שהיא אפיינה את כל הסדרה, היא המחסור בדיאלוגים רגשיים טובים. 'סרוגים' היא דרמת מצבים, והיא אכן מושקעת ברמת הדרמה ובריבוי המצבים, אבל אהבה אמיתית כמעט ואין שם. דמויות נדלקות בקלות ונכבות בקלות, הרומנטיקה כמעט לא קיימת, ורק ביחסים בין שלוש הבנות ניתן למצוא לעתים חברות נוגעת ללב. אדם מבחוץ שרואה את הסדרה משוכנע בוודאי שהצעות נישואים נובעות תמיד מגחמה רגעית. נתי מציע נישואים פעמיים בהחלטה של רגע, יוחאי מציע לרעות להתחתן כתיקון לאי-שמירת נגיעה, רועי בכלל מתחתן מאחורי גבה של הסדרה, ואפילו אברי החילוני מציע נישואים להודיה אחרי תקופה ארוכה שהם לא נפגשו. ולא, לא שכחתי את יפעת ואמיר, להלן הזוג המוזר. תאמינו לי, אין לי כל כוונה לדלג עליהם.

הטייס האוטומטי: ואם כך נראים יחסים במצב מתקדם, מה נגיד על מערכות יחסים שהגיעו לקיצן? ובכן, נגיד שהן כמעט תמיד נראות אותו הדבר: צד אחד מסיים את הקשר, הצד האחר נראה הלום רעם, הבעת פניו הופכת לעלבון, והוא יוצא מן החדר (או בית הקפה, או הקרוואן) בלי לומר מילה. וזאת רק דוגמה לטכניקת הכתיבה של חלק לא מבוטל בסדרה, המתבססת על תגובות צפויות ואוטומטיות של דמויות למחוות פיזיות או מילוליות של דמויות אחרות. מישהו אמר טלנובלה?

סודות ויצרים: מכאן לכישלון היחסי השני של 'סרוגים' – שימוש היתר בשני אלמנטים מעצבנים ככוח המניע את העלילות השונות: יצריות מוחצנת והסתרת האמת. לא הייתי חבר בביצה הירושלמית, אבל אני די משוכנע שבניגוד לתיאורם בסדרה – רוב הרווקים הדתיים הם אנשים גלויי לב, וממש לא גלויי יצר; קל וחומר לאחר שהתחתנו. למרבה השמחה, היצריות והסודות דוללו לקראת סיום העונה השנייה, ולפחות מהבחינה הזאת – העונה השלישית היתה הטובה מכולן.

דמויות משנה: עוד בעיה שאפיינה את שתי העונות הראשונות ושופרה בעונה השלישית. בניגוד לדמויות הראשיות האמינות, המתוקות והמשוחקות להפליא, זכינו לרצף של דמויות משנה מוחמצות (גרושתו של אמיר), משוחקות רע (אלישבע, אחותה של רעות), גרוטסקיות (ורה, האם החורגת לעתיד של נתי), מעצבנות (יוחאי הצדיק) וממש-ממש מעצבנות (שבות, האחיינית הכתומה של הודיה). יוצא דופן בעונות האלו היה אברי, ואליו הצטרפו בעונה השלישית עזריה ותהילה, שסייעו לי להתגבר על נוכחותן המלחיצה של צילי וגילי החרדיות, כלומר חני ופייגי.

חוסר אמינות: דווקא משום שהסדרה שידרה אמינות לראשונה בתולדות היצירה הטלוויזיונית המגזרית, חבל שפה ושם היו גם נפילות לסצנות לא אמינות, מלאכותיות או קלישאיות. כל סיפורו של רועי חובב הגברים הוצג באופן מופרך, כמו טור רע באנרג'י יהדות, צילי וגילי החרדיות קיבלו טקסטים מהסוג שחילונים היו עשויים לכתוב להן, וגם ל'חניוקיות' של אמיר מישהו היה צריך לשים גבול. והיתה גם בעיה הפוכה של ריאליזם יתר: יותר מדי דמויות צוחקות או מחייכות בגלל בדיחות פחות מדי מוצלחות של דמויות אחרות. במציאות זה אכן קורה, אבל זה עובר רע על המסך.

תסמונת העונה השנייה: העונה הראשונה, שזיכתה את 'סרוגים' בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, הולידה הר של ציפיות, שהתנפצו לטעמם של צופים רבים בעונה השנייה. האמנם היתה עונה 2 כה גרועה לעומת קודמתה? צפייה מרוכזת בסדרה מעלה תשובה מורכבת. לטעמי, השליש האחרון של העונה הראשונה היה פשוט לא טוב. העונה השנייה החלה בפרק מוצלח, הסתיימה בשלושה פרקים טובים, ובאמצע היה איזה בור מדכדך. יחסי נתי עם אביו, יחסי רועי עם זהותו, החילוניות החדשה של הודיה והזוגיות המאותגרת של בני הזוג המוזר היו קצת יותר מדי לעונה אחת. מצד שני, קיבלנו את אברי.

הזוג המוזר: הבאג החמישי של הסדרה, ולמעשה ההחלטה התסריטאית הגרועה ביותר בכל שלוש העונות – השידוך בין אמיר ליפעת. אפשר היה להציג את הזוגיות בין השניים כדוגמה לחוסר תקשורת שמתקיים לעתים בין בני זוג חסרי ניסיון במגזר. אלא שהיחסים בין אמיר ויפעת לא היו ולא נבראו גם לפני נישואיהם. שום דבר לא הכין אותנו לשידוך המשונה, שהגיע פשוט אאוט אוף דה בלו, ולא – מרק קובה זאת לא הנמקה מוצלחת. ההחלטה לחתן את השניים השפיעה לרעה על רוב העונה השנייה, ובאופן מעשי חיסלה את דמותה של יפעת.

הכרת הטוב: אחרי כל הניתוח הביקורתי, אני שב ומדגיש כי הנקודות השליליות, אלו שהוזכרו ואלו שלא, מתגמדות לעומת איכויותיה וחשיבותה של 'סרוגים'. יוצרי הסדרה, שגם הם הגיעו אאוט אוף דה בלו, התגלו כמוכשרים וצנועים, ומכאן היצירה שלהם אמורה רק להתפתח. השאלה היא אם גופי השידור ייתנו להם יד. 'סרוגים' נולדה כהפקה של 'יס', ורק לאחר מכן נרכשה לשידור בערוץ 2. החשש של הערוצים המסחריים הגדולים מפני פורמטים מקוריים כמעט ולקח מהמגזר הציוני-דתי את סדרת הדגל הראשונה שלו. אולי בעתיד המצב ישתנה, אבל בכל מקרה כדאי להתפלל חזק. ובינתיים, עד לביקורת הבלתי נמנעת על 'הערת שוליים' – שבת שלום.