גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 54ראשיהפצה

בסרט הזה לא הייתם - בגליון השבוע

יהודה גרובייס, הקולנוען החרדי הראשון, כבש בסערה את מסכי המחשב של ילדי החרדים. הוא עובד בגיבוי רבנים שלא מסכימים להזדהות, הוא לא מצלם נשים, והוא נוסע לאוקראינה כדי לצלם סיפורי חסידים. הרמה המקצועית במגמת עלייה, והעיקר – הגיבור החילוני תמיד חוזר בתשובה
11/08/03, 00:00
אהרן גרנביץ

תושבי קייב, בירת אוקראינה, שעברו ברחוב חרישיאטיק, לא האמינו למראה עיניהם. כל התנועה ברחוב נעצרה בעיצומו של היום. רחוב זה הוא הרחוב המרכזי של העיר, בו נמצאת עיריית קייב וגם קריית ממשלת אוקראינה, עם כביש בעל שמונה מסלולים. כלי הרכב נעמדו בכביש בעיצומו של יום העבודה וצפרו בעצבנות שהוציאה אל מרפסת העירייה גם את ראש העיר, שיצא לבדוק מה קרה בעירו השלווה.

בתוך הרחוב עמדו שלושה צלמים וצילמו. שמונת המסלולים של הרחוב לא היו ריקים, מכוניות אוקראיניות מקומיות נסעו וביצעו סצנות על פי דרישות הבמאי, היו אלה סצנות של 'חראקות' של מרדף משטרתי אחרי פושע נמלט, סצנות של פעלולנים. בפינת הרחוב פרצו 'שוטרים' שלא היו אלא שחקנים מחופשים לתוך בתים ודירות שהושכרו לשם כך מראש. ממרפסת הקומה החמישית של אחד הבניינים השתלשל פעלולן עם חבל, שביצע סצנה של פושע נמלט מהמשטרה.

לכאורה, עבודה שגרתית של צוות צילום המבצע צילום לסרט. אלא שעל כל המלאכה הזאת והצוות הגדול, שכלל צלמים, תאורנים, אנשי קול, תפאורנים, שחקנים וניצבים, סך הכל כמה מאות אנשים, עמד ופיקד הבמאי והמפיק. חזותו הייתה שונה: לראשו כיפה, לסנטרו זקן וציציות משתלשלות ממכנסיו. לא, הוא לא שחקן ובגדיו אינם תפאורה. הכירו את הקולנוען החרדי הראשון, יהודה גרובייס, אברך חסידי, מפיק ובמאי של סרטים, שזכה לפני שנה בפרס 'קרן גשר' לעידוד הקולנוע בישראל על 'יכולתו להביא קולות אחרים לקולנוע הישראלי'.

לראות את הכלא באוקראינה מבפנים

הסרט שהוא צילם, 'הנקמה היהודית', הוא למעשה סרט ריגול העוסק במוסד הישראלי ובסוכן מוסד. כמובן שאפילו בסיפור הזה נמצאת ה'נקודה החרדית' שהקהל החרדי אוהב לראות. הסוכן החילוני מסתבך ומסתייע כמובן בחב"דניק המקומי המושיע אותו. והסוף הבלתי נמנע: הסוכן החילוני חוזר בתשובה.

במשך שעות צילם יהודה סצנות מפחידות ברחובה הראשי של העיר, שנסגר ונפקק לצורך העניין. חיי העיר כולה השתבשו, עד שראש העיר עצמו צלצל לחברה וביקש להפסיק מיד את הצילומים, לפני שהעיר מתמוטטת מפקקי התנועה. את היום האחרון של הצילומים בילו המפיקים בחקירות משטרה, שלא הבינה איך הם הצליחו לסגור את הרחוב הראשי.

וזה עוד כלום. בסרט הקודם על עלילות הקג"ב, בסיום יום הצילומים שנעשו בעיירה ליד קייב, הוא נעצר על ידי האס. בה. או., גלגולו הנוכחי של מה שהיה פעם הקג"ב. "צילמנו בתוך בית כלא, ולפתע אחד השוטרים סגר עלי את דלת התא ונעל אותה, ואמר לי שאני לא יוצא מכאן בלי להעביר אליהם את כל החומרים שצילמנו.

"ברגע הראשון נבהלתי, ברגע השני אמרתי למתורגמן שיגיד לשוטר שאני כאן עוד עשרה ימים ושאני בסיום יום צילומים ומחר יש לי יום צילומים נוסף וכבר מאוחר בלילה. השוטר צחק ואמר שלא אצא מקייב בלי למסור את החומר. לבסוף, אחרי שוחד מתאים יצאתי, בתנאי שבסיום ימי הצילומים אמסור אותם לבדיקה".

למחרת השכים יהודה קום, נטל את החומר והמזוודות ונסע הישר לשדה התעופה, משם כמתוכנן היה אמור להמריא לישראל, כיוון שהיום לפני כן היה יום הצילומים האחרון שלו. "ישבתי בנמל התעופה, ולפתע ניגשו אלי ארבעה אנשים לבושים באזרחית. "מיסטר גרובייס, את הכרטיסים והדרכון בבקשה". הם לקחו ממני את המסמכים והקלטות ובהם כל החומר שצילמתי.

כששאלו אותי מה יש בקלטות האלה, השבתי להם 'אומן'. הם לקחו ממני את הקלטות והמתנתי עשרים דקות – הארוכות ביותר בחיי. הקלטות שעליהם אנו מצלמים הם קלטות בטה, שהן קלטות מיוחדות של אולפנים. אין הרבה מכשירים המתאימים לקלטות האלה, והם ניסו להשיג מכשיר מתאים לראות את הקלטות מאומן, אבל לא היה מכשיר כזה בשום מקום. דקתיים לפני שהמטוס המריא לארץ החזירו לי הכל.

אבל הסוף עדיין לא הגיע: כשכבר הגעתי לארץ ניגש אלי מישהו, ובעברית שחה אמר לי: "מיסטר גרובייס, אני מחברת התעופה 'אירוסוויט', חברת התעופה הלאומית של אוקראינה. אני מבקש לראות אם החזירו לך את המזוודות בשלמות ולא גנבו לך דבר. שאלתי אותו האם הוא יכול להראות לי תעודה שהוא מחברת התעופה. הוא השיב בחיוב, הלך להביא את התעודות, ויותר לא ראיתי אותו.

כרוניקה של תסריט ידוע מראש

לסרטיו של גרובייס יש תמיד אותו מסר: או שהוא עוסק באחד מסיפורי חז"ל, ואם כבר הומצאה עלילה, גיבור הסרט החילוני יחזור לבסוף בתשובה. בלי זה הסרט לא יוצא לאקרנים, או יותר נכון למסכי המחשב; שכן הסרטים של גרובייס נצפים על ידי הציבור החרדי על גבי תקליטורים במחשב.
הסרט 'יום אחד לפני', למשל, עוסק בחרדי שאינו מקפיד כל-כך במצוות: מדבר באמצע התפילה, לא מקפיד על קלה כבחמורה, מחפף פה ושם. ואז יום אחד הוא עובר תאונת דרכים, שבעקבותיה הוא עובר סדרת בדיקות בבית החולים. בבדיקות מגלים שהוא חולה במחלה נדירה וימיו ספורים. המצלמה מתמקדת ברצונו לחזור בתשובה ובחוסר יכולתו לעשות זאת בזמן קצר.

כמובן שלסרט יש 'הפי אנד': הוא לא מת בסוף וגם חוזר בתשובה. למרות הכל הסרט התקבל בציבור החרדי בביקורת רבה. הורים חשו נפגעים מהביקורת הסמויה שהוטחה בהם בסרט הזה. "אל תנסה לחנך אותנו דרך הילדים", אמרו ההורים למפיק החרדי.

אתה לא חושב שאם כבר יש קולנוען חרדי עליו לעסוק ביצירה אמיתית של קולנוע ולא לחזור שוב ושוב על אותם מסרים לעוסים של חזרה בתשובה החוזרים על עצמם בספרות החרדית?

"הקולנוע זה כלי נהדר, שאני רוצה להשתמש בו להעברת מסרים חינוכיים וחיוביים. אני שמח וגאה שיש לי את הזכות להיות חלק מזה", הוא אומר. "הקולנוע החרדי מאופיין בכך שהוא בין היתר משחזר סיפורים היסטוריים. היהדות מלאה בכל-כך הרבה סיפורים המתאימים לקולנוע. לא צריך לרעות בשדות זרים, יש לי חומרים יהודיים ובזה אני מתמקד. חבל לי שכמעט אף אחד מסרטי הגמר של בית ספר מעלה לא עוסק בחומרים יהודיים".

אין כניסה לנשים

הוא עצמו למד את תורת הקולנוע רק מהניסיון, או כמו שהוא מגדיר זאת: "דרך הרגליים ואנשי מקצוע שהצטרפו אלי". רבים מעובדיו ומהצוות המקצועי שבו הוא משתמש הם בוגרי בית הספר 'מעלה'. אצלו בסרטים למשל לא תמצאו בשום אופן דמותה של אישה. היא פשוט לא קיימת, עובדה שכשלעצמה גרמה לו אין ספור בעיות.

למשל, בסרט על יוסף מוקיר שבת, באין אישה, יוסף בעצמו ניקה את הדג. או למשל בסרט העוסק בחטיפת ילד תימן, נכתב תסריט שבמקורו עוסק באם הנאלצת לחפש את בנה האהוב, אך משום שאין אישה בסרטים הוחלפה האם באב, מה שהוריד מאוד את עצמת הסרט.

אבל יהודה גרובייס, ששבר את החומה שבין החרדים לקולנוע, לא ישבור את המוטו החרדי שאסור לראות נשים. "ההבדל הוא", אומר גרובייס, "שכששברתי את החומה שבין החרדים לקולנוע עמדו מאחורי גדולי תורה, לא עשיתי זאת על דעת עצמי. כאן לא תעמוד מאחורי שום דמות רבנית".

גם נושא גדולי התורה העומדים מאחוריו הוא חידה בפני עצמה, שכן גרובייס מנוע מלציין את שמם. הם עומדים מאחוריו, אבל מאחור ולא בחזית. את החזית עצמה הם מותירים לגרובייס, שמקבל, אם כי לעתים נדירות, דרישות שלום מ'מעוררים' למיניהם, הכותבים לו פשקווילים מ'יומך יגיע' ועד למודעות רחוב המתארות אותו כשליח השטן.

איך מגיע אברך חסידי לתעשיית סרטי קלנוע? הסיפור פשוט מאוד: "כשפרץ כונן התקליטורים לחיינו התחילו לצלם גם סרטים 'דתיים', אלא שהם היו מאוד לא מקצועיים. ראיתי אחד או שניים כאלה. לאחר מכן ראיתי סרט נוסף, שלא היה חרדי אבל היה מאוד מקצועי, והתחלתי מיד לחשוב איך אפשר לעשות סרט חרדי ממש אבל מקצועי, וכך יצאתי לדרך.

ללמוד קולנוע דרך הרגליים

הוא היה סוכן ביטוח מצליח מאוד, אחד מעשרת הסוכנים הגדולים בציבור החרדי. היה לו משרד גדול והוא הרוויח לא מעט. לדרכו החדשה כבמאי ומפיק סרטים, חלוץ תעשיית הסרטים החרדית, הוא יצא בצורה בלתי מקצועית, חסר כל ידע בסיסי בקולנוע או בצילום. הוא לא כתב בחייו תסריט ולא ידע אפילו מה זה סט של צילום, אבל הייתה לו ולאחיו מוטיבציה רבה לעשות סרטים מקצועיים לציבור החרדי, עם חשש רב מאוד מה יגיד הציבור החרדי, שלא בדיוק מסתדר עם מולטימדיה.

"פניתי לחבר טוב שהוא מפיק סרטים בעל תשובה בשם שאול לילוב. הוא נתן לי את ההדרכה הבסיסית. אנשי מקצוע נוספים בתחום הקולנוע והסרטים הדריכו אותי, וכבר הייתי בטוח שאני כבר זקן בקיא ורגיל בתעשיית הסרטים, וכל מה שעומד ביני לבין פרס האוסקר הוא איזה סרט או שניים שיעסקו בטרזן שחוזר בתשובה או בגנב שאומר תהילים לפני שהוא פורץ את הכספת".

המציאות, כמו תמיד, היתה רחוקה. אולי אפילו על זה אפשר לעשות סרט בפני עצמו. הסרט הראשון שלו עסק בר' חנינא בן דוסא. "הייתי לבד", הוא מספר. "אפילו את התלבושות תפרתי לבדי. אני הייתי רבי, תלמידו של ר' חנינא, ואחי היה ר' חנינא עצמו. לצוות השחקנים הצטרפו חברים, בני משפחה שגילו לפתע כישרון משחק, ואת המצלמות שכרו מסוכנות צילום. הכל היה באווירה חלוצית התנדבותית, מתוך תחושה של שליחות וניסיון ראשון לעשות משהו מולטימדי לטובת הציבור החרדי שכל-כך היה צמא לזה.

לקראת חנוכה לפני שלוש שנים יצא ברוב פאר והדר הסרט הראשון. "הייתה היסטריה של ממש. מאז ועד היום אני לא זוכר התנפלות שכזאת", מספר ר' יהודה, שהיום עובד על הסרט ה-33. הסרט נחטף מהחנויות אפילו יותר מלחמניות טריות. אנשים התלהבו מזה, למרות שהכל היה בוסרי והתחלתי.
"היום, כשאנו בשלב הרבה יותר מלוטש, אנחנו פשוט לא מבינים איך אז כל-כך התלהבו מסרט כל-כך לא מקצועי. כשאני מסתכל על זה אני פשוט נבוך", הוא אומר. את הסרט הראשון צילמו באתר הקרוונים של קריית ארבע. את הנחש לקחו מאספן הנחשים שייקה מאירוביץ המתגורר שם.

הצלחה מסחרית מפתיעה

הסרט הראשון יצא לשוק בחששות כבדים שמא לא יקנו אותו, והיו ביקורות שליליות בציבור החרדי, אבל הכל התפוגג עוד ביום הראשון. ההתנפלות על הסרט היתה כל-כך גדולה, שתוך שלושה ימים נמכרה כל המהדורה. אנשי החינוך פרגנו וחיזקו את ידם. ילדים היו פוגשים בהם ברחוב ומזהים אותם מהסרט, ויהודה ואחיו אברהם יצאו להפיק את הסרט השני ומשם את השלישי הרביעי. מסרט לסרט גדלה המקצועיות האחים גרובייס רכשו ניסיון, למדו לקחים ושכללו את השיטות.

מתברר שמה שלא לומדים בבית הספר לקולנוע לומדים בבית הספר של החיים. השחקנים הפכו מקצועיים יותר, הציוד נהיה משוכלל יותר. האחים גרובייס רכשו ציוד משל עצמם, הקימו אולפנים וחדרי עריכה לעצמם והביאו מושג חדש לעולם החרדי: סרטים מקצועיים. לא עוד פזילה לשדות זרים, לא עוד כמיהה לסרטים חילוניים; מעתה והלאה יש סרטים חרדיים מקצועיים בעלי מסרים חרדיים, שהקימו לתחייה הרבה מאוד סיפורים מעולם העיירות והישיבות במזרח אירופה.

מה שאפשר היה לקרוא עד היום רק באגדות של סיפורי צדיקים אפשר היה לפתע לראות במציאות. לצורך כך, בתעוזה רבה ובחוצפה לא קטנה, שכרו האחים גרובייס שחקנים ויצאו לעיירות שבהן התרחשו הסיפורים. מתברר שבקייב יש עיר של צילומים העומדת לרשות במאים ומפיקים, שם ניתן לצלם כל סרט שתרצו. האחים גרובייס השתלטו על העיר. הם הקימו לתחייה משתאות של פריצים, ובורות נידחים הפכו מחדש לבתי כלא שבהם כלאו הפריצים את היהודים.

סיפורים יהודיים מהמאות ה-17 וה-18 שליוו את הילדות החרדית בתלמודי התורה, בחוגי מתמידים ובחברות התהלים הפכו בעזרת הטכנולוגיה של שנות האלפיים, התעוזה של האחים גרובייס והחלוציות של כל הצוות המקיף אותם לסרטים קולנועיים, חלומו של כל ילד חרדי ומתנה אולטימטיבית לכל יום הולדת.

הסוד הוא בליהוק

לבקש מיהודה לתאר לי תהליכי הפקת סרט זה כמו לבקש ממישהו להכניס מפעל חיים לחמש שורות, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. התהליך מתחיל בבחירת הסיפור וכתיבת התסריט, אבל החלק המסובך והחשוב ביותר הוא בחירת השחקנים והצוות המקצועי, מה שנקרא בעולם הקולנוע ליהוק. אם ליהקת נכון, העבודה האמיתית תהיה קלה הרבה יותר.

מי שרואה סרט בן חמישים דקות לא יכול להאמין כמה שעות של צילומים עומדות מאחורי כל סצנה. עוד לפני שמציבים את המצלמות על הסט הולכים המפיקים לאנשי האביזרים ולאחראים על תלבושות וחוקרים את אווירת אותם ימים. מה לבשו בימים שעליהם מסופר בסרט, באלה כוסות שתו, איזה סגנון של רהיטים היו אז? אי אפשר לצלם בשנות ה-2000 דברים שלא היו בזמן ההוא.

כך למשל מספר ר' יהודה על נגני סקסופון שהגיעו לאחד הצילומים בסרט הדוב המרקד, כשבעצם לא היה כלל סקסופון באותם ימים. למקום הביאו גם מערכת תופים רגילה, שבאותם ימים היתה בנויה אחרת. "היינו צריכים לשלוח את הנגנים הביתה ולהביא כלים שהתאימו לאותה תקופה", מספר ר' יהודה.

ימים רבים של צילומים מושקעים בסרט אחד. הם מלווים באין ספור הכנות, בירורים, פרטים שוליים שאם לא דואגים להם הכל יכול לרדת לטמיון. אפילו אוכל ושתייה בזמן לשחקנים. כלי רכב להסעות השחקנים, התאמת האתרים ושעות הפתיחה שלהם לשעות הצילומים. "בצוותים מקצועיים שבהם תקציבים גדולים יותר יש אנשים מיוחדים שדואגים לכל פרט. אצלנו, כשהתקציב היה דל יחסית, מצאנו עצמנו כולנו דואגים להכל, דבר שלא עשה את החיים קלים יותר".

אבל אולי דווקא זה הביא לכך שסרט רדף סרט, רבים מהם צולמו במזרח אירופה. בבית הכנסת של קייב יש ליהודה גרובייס מקום של כבוד. חברות התעופה המזרח אירופאיות, כמו גם המשטרות בכל מקום, מכירות היטב את הצעיר החרדי שמסתובב להם ברחובות עם צוותי צילום, מגרש את הנשים כדי שלא תקלענה בטעות לזירת הצילומים. כל העיר יכולה להמתין בפקקים. שקט, עכשיו יהודה גרובייס מצלם סרט נוסף לילדי בני ברק וירושלים, ואולי גם ביתר אלעד ואשדוד.

אין עוד חברה מקצועית שעומדת בקצב הזה. תעשו חשבון: 32 סרטים בארבע שנים וחצי ועוד כמה סרטים תחת שם אחר; תוסיפו על כך את כל ההכנות הקדחתניות ועבודת המחקר המורכבת שעומדות מאחורי כל אחד מהם, והרי לכם הספק עצום. "הרווח מאחורי כל סרט הוא נמוך ביותר", מסביר יהודה את ההספק העצום, "ולכן בשביל להתפרנס צריך לעשות סרטים רבים".

בובות פרשת שבוע לחילונים

אלא שאחת הטענות היא שההספק העצום מוריד מהמקצועיות של הסרט. סרטיו של גרובייס, טוענים המבקרים, טובים אולי לחרדים, אבל לא לחילונים הרגילים לצפות בסרטים מקצועיים. יהודה גרובייס דוחה את הטענות מכל וכל. "עכשיו עשיתי את 'הפונצ'יקים', סדרה של בובות הממחיזות את פרשת השבוע ומדרשי חז"ל. אנשי ערוץ הילדים 'הופ' ראו את הסרטים והתלהבו מהמקצועיות. התוצאה: חברת 'גרובייס' מפיקה עבורם סדרת בובות רגילה לחלוטין, בלי שמץ של הטפה ליהדות, שתוקרן בטלוויזיה. "על סדרה יהודית אנחנו איתם במשא ומתן", הוא מגלה.

זה עתה פרצו לשוק הפונצ'יקים, שהם אולי ההצלחה המסחררת ביותר של החברה מאז הקמתה. הסדרה נעשתה עבור מורשה שהיתה חלק מערוץ 'תכלת'. הבובות הממחיזות את פרשת השבוע צולמו בצורה שתתאים לכל חלקי הציבור, מהחרדי ועד החילוני הגמור, ברוח יהודית פולקלוריסטית. הסדרה לא עלתה לאוויר ב'תכלת', אבל הציבור החרדי קיבל את הסדרה בחיבוק גדול. "בעוד שהסרטים האחרים נעשו כדי לרצות את ההורים, כאן אנחנו פונים לילדים בגובה העיניים, והם אלה שאוהבים את זה", מעיד יהודה גרובייס.

על מפעל חייו קיבל כאמור יהודה גרובייס את פרס קרן 'גשר' לעידוד קולנוע בישראל. את הפרס המדובר הוא קיבל באקראי: "הם פנו אלי מתוך רצון לעזור לקולנוע החרדי והדתי. ראש העמותה יזם את הקשר ופנו אליו עוד כמה חברות, ואני עמדתי בקריטריונים לקבלת הפרס וקיבלתי אותו בגלל הכמות, האיכות והחלוציות".

גרובייס ביחד ולחוד

הוא בהחלט רואה עתיד לקולנוע החרדי. "אם אתה מסתכל על כברת הדרך של הקולנוע החרדי, אנחנו אמנם נמצאים מתישהו בשנות השמונים, אבל בקצב הזה מהר מאוד נוכל בקרוב להוציא סרטים שלא יביישו הפקה מקצועית. השוק גדל, הביקוש גובר, ויחד עם זה היצר האומנותי והמקצועי לעשות סרטים גדול.

את חברת 'גרובייס' הקים יהודה יחד עם אחיו אברהם. יחד עשו את הסרטים הראשונים. בעקבות הפקת ה'פונצ'יקים' נפרדו האחים. אברהם טען שהעסק אינו כלכלי. "הייתי אמור להפיק את הפונצ'יקים לבד ואז לחזור ולהתאחד עם אחי, אלא שבינתיים הוא כבר הוציא סרט משלו, והדרכים נפרדו". בינתיים החל אברהם גרובייס לשמש הכתב הכלכלי של עיתון 'המודיע', ולא נותר לו עוד זמן לחזור ולהתאחד עם אחיו. למרות זאת, היחסים בין שני האחים גרובייס ממשיכים להיות מצוינים.

יהודה גרובייס, 29, יליד בני ברק ומתגורר בה עד היום, נולד למשפחת חסידי גור ולמד בכל מוסדות גור, מה'חיידר' של גור עד בישיבות. הוא נשוי למלכה ואב לחנה, בת 7.5, ודינה, בת 5. אביו, בן ציון גרובייס, אף הוא שימש כשחקן בחלק מהסרטים. הוא מעולם לא עשה צבא משום שהצבא פשוט לא רצה אותו בשל כושרו הלקוי. "כשהתחלתי לעבוד", הוא מדגיש, "הודעתי לשלטונות הצבא שיגייסו אותי, אבל הם לא רצו. מאז ניסיתי מספר פעמים אבל נדחיתי". עד היום הוא מחכה לצו הגיוס שמעולם לא הגיע.