חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 75ראשיהפצה

מסכת גיטין - בגליון השבוע

פירוק חיי נישואין הפך למראה נפוץ בארץ בשנים האחרונות: כרבע מהמתחתנים מתגרשים בסופו של דבר. מומחים בתחום טוענים שאחת הסיבות העיקריות היא חדירה של תרבות המערב, שמציירת את הזוגיות בצבעים זוהרים שדוהים מהר. שלא תצטרכו
08/01/03, 00:00
אסתי רמתי

בידוע הוא, שביהדות התא המשפחתי הוא בעל ערך עליון. עבור שלום בית מותר גם למחות את שמו של הקב"ה על המים. ובכל זאת, לא תמיד מתאפשרים חיים זוגיים מוצלחים. היהדות מאפשרת גירושין, אך חז"ל אמרו שמי שמגרש את אשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות.

לצערנו, המזבח מוריד יותר ויותר דמעות בשנים האחרונות. אחוזי הגירושין בארץ הולכים ועולים בהתמדה, ומבט קצר על לוחות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יגלה את ממדיה המבהילים של התופעה. מאז תחילת שנות השבעים נשאר מספר הזוגות הנישאים באותה רמה – בין 30 ל-35 אלף לשנה – מדי עשור מספר המתגרשים עולה באופן משמעותי. אם ב-1971 היו כ-2400 מקרי גירושין, ב-1991 כבר היו כ-6,300. השיא היה ב-2001 : כ-11 אלף זוגות התגרשו בשנה זו.

בשנתיים האחרונות חלה ירידה. ב-2002 התגרשו 'רק' 9262 זוגות, אך נראה שאין כאן בשורה גדולה. המומחים נוטים לייחס את ההתמתנות למצב הכלכלי והביטחוני הרעוע. זוגות החפצים להתגרש אינם מסוגלים לעמוד במחיר שצעד כזה דורש, והם ממתינים להתייצבות המשק.

מחקר מקיף בנושא הגירושין בישראל נערך לאחרונה ע"י ארגון 'משפחה חדשה' – ארגון שמטרתו להביא ללגיטימיזציה של כל צורות התא המשפחתי, לרבות זוגות בני אותו מין ונישואי תערובת.

הנתונים שבידיהם מציירים תמונה לא קלה של מעמד המשפחה בישראל. הדוגמה הבולטת ביותר
היא אחוזי הגירושין בארץ: אלה עומדים על 26 אחוזים, אחוז הגירושין השישי בגובהו בעולם.
רוסיה ודנמרק ניצבות בראש הרשימה, עם 65 אחוזי גירושין, אחריהם בריטניה וארה"ב עם כ-50 אחוזים, ובקנדה וגרמניה יש מעל 40 אחוזי גירושין. באיטליה יש רק 12 אחוזים, ובתורכיה עוד פחות.

ככלל, ככל שהמדינה נחשבת מפותחת ומתקדמת יותר אחוזי הגירושין בה עולים, ומדינת ישראל שומרת על מעמדה כמדינת לוויין למערב. מפגרת מעט מאחור, אך סך הכל נגררת אחרי המגמה הכללית.

ממצא נוסף במחקר של 'משפחה חדשה' מראה שדווקא השנים הראשונות של הנישואין הן המועדות ביותר לפורענות. בשנה השנייה עד הרביעית לנישואין הסיכוי להתגרש עומד על 7-8 אחוזים. בשנה החמישית הסיכוי יורד לארבעה אחוזים, ומשם ואילך הוא ממשיך לרדת. גם נושא הגירושין בקרב העולים מרוסיה נבדק במחקר, והתגלה שאחוזי הגירושין באוכלוסיה זו גבוהים יותר מהאחוזים בקבוצות הגיל המקבילות באוכלוסיית הישראלים הותיקים. אך נראה שמבחינה כמותית אין בתופעה כדי להסביר את מגמת העלייה הכללית.

ב'משפחה חדשה' לא בהכרח רואים בהתערערות מוסד הנישואין דבר שלילי. לדברי יו"ר הארגון, אירית רוזנבלום (כפי שצוטטו באינטרנט), ריבוי הגירושין מעיד על כך שהציבור כבר אינו מתייחס לנישואין כערך מקודש, מה שנתפס בעיניה כחיובי דווקא.

המערב כבר אצלנו

מדוע אחד מכל ארבעה זוגות בישראל מגיע בסופו של דבר אל הרבנות? האם הדבר מעיד על כך שחיי הנישואין הם כיום מאושרים פחות מבעבר? לדברי אנשי המקצוע בשטח, התשובה היא שלא בהכרח.

האם אתה חש בעלייה באחוזי הגירושין?

משה מיטלמן, טוען רבני ותיק: "ודאי שיש עלייה במספר התיקים. אנשים החליטו לסבול פחות. משפחות שפעם היו מתאמצות לשמור על הנישואין כבר אינן עושות זאת".

גם אברהם כץ, יועץ נישואין בעל ניסיון של עשרים שנה, מדבר על הסטיגמה שחלפה: "בעבר התביישו. היום יש יותר קבלה של הגירושין. אנשים כבר לא מוכנים להשאר במערכת שבה השני לא מוכן לעשות שינוי", הוא אומר.

ובכל זאת, מעבר ללגיטימציה לגירושין, קיימות לדעת המומחים תמורות חברתיות המחלישות את התא המשפחתי ומובילות יותר ויותר זוגות לפירוק נישואיהם. נבדוק תחילה מה אומרים המתגרשים עצמם: בסקר שנערך בקרב נשים שהתגרשו ב-2001, דווח על ארבעה גורמים משמעותיים. חוסר התאמה (31 אחוזים) בגידה של בן הזוג (29 אחוזים) סיבות כלכליות, בעיקר אבטלה (19 אחוזים), וכעשירית מהנשים דיווחו על אלימות מצד בן הזוג.

"התא המשפחתי מתפרק בכל העולם. אנחנו בפיגור מבורך", אומר עו"ד בני דון יחייא, מומחה לדיני משפחה. לעו"ד דון יחייא נסיון רב בתחום הגירושין, והוא בהחלט מרגיש את מגמת העלייה. "לדעתי, המתירנות היא הסיבה מספר אחת לגירושין", הוא אומר. "התקשורת שוצפת ושוטפת מכל עבר. זהו מסר העובר כחוט השני בסרטים, וגם במציאות היומיומית. אנשים רואים את המתירנות כלגיטימית".
לדבריו, מתירנות יוצרת קשרים מחוץ לנישואין, שגורמים לאנשים להתגרש. מתירנות גם ממאיסה את הזוגיות בבית, וכאשר הבגידה מתגלה, הצד הפגוע מסרב להמשיך בנישואין.

גם הרב מרדכי ורדי, ראש מגמת התסריטאות בבית הספר הדתי לקולנוע 'מעלה', טוען שלתקשורת השפעה משמעותית על הזוגיות. במאמרו 'אהבה טהורה בסביבה תרבותית מזוהמת', שהתפרסם בספרה של יהודית גורפיין 'בקרוב אצלי בקרוב אצלך', הוא מביא דוגמאות לערכים תרבותיים המוחדרים אל בתינו דרך מרקע הטלוויזיה, ערכים הרחוקים מערכי היהדות כרחוק מזרח ממערב.

נושא הבגידות למשל זוכה להתייחסות רבה מדי ואוהדת מדי לדעת הרב ורדי. זוהי תבנית דרמטית מקובלת ביותר בקולנוע, בספרות, וכמובן בטלוויזיה. לדבריו, גם אם לעתים הנושא מוצג באור שלילי (וזה בהחלט לא קורה תמיד), עצם העיסוק בו מרגיל את הצופה לרעיון ונותן לו לגיטימציה. התרבות מנסה לשקף את המציאות והמציאות מושפעת מהתרבות, כך שבסך הכל התופעה מתעצמת.

ה'אני' במרכז

אברהם כץ, תושב קדומים, מטפל בעיקר בזוגות מהמגזר הדתי לאומי. גם בקרב צבור זה מורגשת עלייה בכמות הגירושין, אם כי מתונה יותר. כאן נושא המתירנות הוא פחות רלוונטי: לדבריו מספר מקרי הבגידות הוא זניח. לעומת זאת, ישנן בעיות אחרות.

"יש למשל מגמה של נישואין בגיל צעיר", הוא אומר. "ההורים בלחץ שהילדים לא יתחתנו, וזה גורם לבחירות לא נכונות. יש הרבה ביטולי אירוסין. כשמתחתנים בגיל צעיר אין לפעמים התאמה, לא נותנים לקשר להתפתח. צריך לחכות שתהיה בגרות, להבין מה זה נישואין, להתגבש מבחינה דתית".

לדברי אברהם כץ, והוא לא היחיד הטוען כך, אחת הבעיות הקשות היא טיפוח ההגשמה העצמית. "ה'אני' במרכז, וחשוב ש'לי' יהיה טוב", הוא אומר. "במערכת זוגית חייבים לוותר, ואנשים לא מוכנים לשלם את המחיר הזה. קיימת גם תופעה של קנאה בין בני הזוג". אגב, במחקר שנערך בארה"ב נמצא שהערך של המימוש העצמי הוא גורם מרכזי לאחוזי הגירושין הגבוהים שיש במדינה. הערך הזה מטפטף גם אלינו, דרך התרבות שהחברה הישראלית צורכת.

לעתים אפילו ההתמסרות לילדים יכולה לפגוע בשלום הבית. כץ מספר על זוגות הממוקדים מדי בהורות ומזניחים את הזוגיות. בכלל, הוא טוען, זוגיות זה דבר שצריך לטפח. שחיקה בחיי הנישואין נחשבת לאחד מהגורמים הבולטים ביותר בהרס שלום הבית.

אחד המסרים שהוא מבקש להעביר הוא שמשבר בנישואין זה לא סוף העולם. "אבל צריך להיעזר באנשי מקצוע", הוא אומר. "יש אנשים שלא מספיק מיומנים, ויכולים לעשות אפילו נזק". בחצי פה הוא מזכיר רבנים שאין להם שום הכשרה בנושא ושעוסקים בייעוץ בכל זאת. "אבל זה לא אומר שכולם כך. יש רבנים חשובים שעושים עבודה טובה מאוד".

אברהם כץ אומר שיש אנשים שנרתעים ללכת לייעוץ בגלל המחיר הגבוה, והוא מבקש ליידע את ציבור הקוראים שישנן מערכות ציבוריות המספקות ייעוץ נישואין מוצלח. "ברוב העיריות יש תחנות ייעוץ, וגם ל'אמונה' יש רשת מקצועית".

אחת התופעות המעניינות הקשורות בגירושין היא העובדה שיותר ויותר נשים יוזמות את פירוק המשפחה. בסקר שהוזכר קודם בו נשאלו נשים לסיבת גירושיהן, ואחוז מדהים – 91 אחוזים – טענו שהן שיזמו את הגירושין (אם כי לא ברור מה היו משיבים בני הזוג שלהן על אותה שאלה...) על פי נסיונו של עו"ד דון יחייא לפחות, מדובר בתופעה בולטת. "התמורה שחלה במעמד האישה גורמת כך שנשים יוצאות יותר מהבית, קונות ביטחון כלכלי, ואז הן פחות חוששות מ'היום שאחרי'", הוא מסביר.

שאר המרואיינים שלי מציינים אף הם את עצמאותה הגוברת של האישה כגורם מאיץ לגירושין. אך מעבר לצד הטכני שבעניין, קיים גם אספקט חברתי ורגשי של השפעת הפמיניזם על שלום הבית.

תפיסה מעוותת של צניעות

נעמי וולפסון, יועצת נישואין ומדריכת כלות בכירה, עוסקת בתחום חיי המשפחה מזוויות שונות. היא מטפלת בעיקר בזוגות צעירים דתיים, ומספרת על כך שחלוקת התפקידים בין הבעל והאישה הפכה למאוד לא ברורה, מה שגורם למריבות רבות בבית. כאשר שני בני הזוג עובדים, מתעוררות בעיות לגבי החובות והזכויות של כל אחד. "נתקלתי גם בנשים שרצו לקדש על היין", היא אומרת, וכנראה שהדבר היה למגינת לבו של בן זוגם.

נעמי וולפסון מתמחית בבעיה שלטענתה מאמללת זוגות צעירים דתיים רבים, ושלא קיימת אליה ודעות מספקת. המקרים שמגיעים אליה עדיין לא מדברים על גירושין, אך הנושא משפיע בוודאות על שלום הבית, וייתכן שזוגות רבים סוחבים את הבעיה לאורך כל שנות נישואיהם. מדובר על בעיות בחיי אישות.

"הבעיה נובעת מחינוך מעוות בהקשר של צניעות", אומרת וולפסון. "ליהדות יש קו נפלא בנושא הזה, והעניין פשוט לא מוצג נכון. חשוב שיידעו שיש כתובת לבעיות, כי לזוגות האלה רע".

לרשימת הגורמים שהזכרנו ניתן להוסיף כל סיבה אובייקטיבית המגבירה את המתח בבית, כגון מצב כלכלי קשה. אפשר גם לציין את תופעת 'הגירושין באמצע החיים' שמספר עליה עו"ד דון יחייא. אנשים בסביבות גיל החמישים עושים חשבון, שכיוון שתוחלת החיים התארכה יש להם עוד שלושים שנה לחיות, והם רוצים למלא את שנותיהם בתוכן זוגי איכותי יותר.

אך נראה שמעבר לנאמר לעיל, קיימת בעיה שורשית מאוד בכל הנוגע לתפיסת הזוגיות והמשפחה. התבנית המקובלת מזה דורות: זוג מכיר, נישא, ומשם והלאה בונה את הקשר הזוגי – תבנית זו נפרצה כמעט לגמרי, לפחות בחברה החילונית. זה מתחיל מכך שרוב מוחלט של הזוגות חיים יחד לפני החתונה, מה שאולי נראה על פי ההיגיון כמועיל לבניית הקשר, אך החוקרים טוענים אחרת: במחקר שנערך באוניברסיטת אוהיו שבארה"ב נמצא שקשיי התקשורת של זוגות שחיו יחד לפני חתונתם רבים באופן משמעותי משל זוגות שנישאו ללא מגורים משותפים. החוקרים מייחסים זאת לחוסר המחויבות שאליה התרגלו בני הזוג.

ייתכן שכל התפיסה המערבית המקובלת של מושג האהבה היא בעייתית, והמדיה משקפת מצד אחד ומעצימה מצד שני את הבעיה. הרב מרדכי ורדי מדבר במאמרו על ההבדל בין 'התאהבות' ו'אהבה'. התאהבות היא פרץ רגשות סוער המשתלט על חייו של אדם, בעוד שהאהבה היא כמו ים רגוע הזורם עם החיים. בתרבות המערבית קיים בלבול גדול בין השניים.

הוא אומר שם: "התרבות המערבית המדברת על האהבה, מתארת בצבעים עזים את ההתאהבות. התרבות היהודית נותנת את הבכורה לאהבה האחראית, הבשלה, הקושרת את האדם אל משפחה וילדים... כאשר מחפשים תדיר את ההתאהבות, הזוגיות מתחילה לזייף, והצימאון כבר לא ניתן לסיפוק".

זוגיות בדור האינסטנט

לדברי נעמי וולפסון, בני הזוג מגיעים לנישואין עם ציפיות רומנטיות בלתי ריאליות, המבוססות על התרבות שצרכו משך שנים. גם זוגות דתיים אינם חסינים מפני התפיסה הזאת. היא מספרת על כלה צעירה ששאלה אותה באכזבה: "בשביל זה התחתנתי? בשביל לשטוף כלים ולהחליף חיתולים?"
אנשים מחפשים אהבה 'כמו בסרטים'.

כאשר האגדה הוורודה מתנפצת אל מול המריבות הקטנות מי יוריד את הזבל, הזוג מתקשה לצאת מקונספציית ה'אני במרכז' ולפתור את הבעיות. "אנחנו דור האינסטנט", טוענת נעמי וולפסון. "הכל חד פעמי. ברגע שיש בעיה, לא רוצים להתמודד או לכאוב. רוצים שהכל יהיה כמו באגדות. לא נותנים זמן לבנייה".

עניין זה מתיישב היטב עם הסטטיסטיקות הנוגעות לריבוי הגירושין דווקא בשנות הנישואין הראשונות. היהדות, אגב, מכירה בקשיים העומדים בדרכו של הזוג הטרי. מצוות "נקי יהיה לביתו שנה אחת" מכוונת את החתן להקדיש את שנת הנישואין הראשונה לבניין הזוגיות.

לא ברור אם ערך הבנייה קיים בכלל באהבה בתרבות המערב. התפיסה המקובלת היא שאהבה היא משהו מיסטי, שבא והולך מעצמו. קחו לדוגמה את שמואל. באחד הפורומים למתגרשים באינטרנט מספר שמואל הנ"ל על העילה לגירושיו: הוא נשוי שלוש שנים, ו'זה לא זה'. האהבה כבר איננה, והוא לא זוכר בכלל אם היא היתה קיימת. מתיאוריו של שמואל, לא נראה שיש לו כוונה כלשהי לנסות ולשפר את מצב נישואיו. קל לו הרבה יותר להתגרש.

מכאן אנו מגיעים ל'חוסר ההתאמה' המצויין בפי המתגרשים כגורם החשוב ביותר לגירושיהם. כפי הנראה, ישנם זוגות שבאמת לוקים בחוסר התאמה, וקשה מאוד לחיות איתה. למשל, אשה חרדית שבתה התגרשה סיפרה לי על חוסר התאמה שכזו. אך הרי עצם החיים המשותפים עם אדם שהוא שונה ממך מציבים קשיים אובייקטיבים אצל כל זוג.

אצל צדיקים גדולים דרגת שלום הבית מגיעה לגבהים שאפשר רק לשאוף אליהם (כגון ר' ארי'ה לוין עם "הרגל של אשתי כואבת לנו" הידוע), אך רובנו נאלצים להתמודד עם חיכוכים קטנים העלולים להידרדר למריבות קשות. במקום להשתמש בבעיות כמנוף לעבודה עצמית על האדם ועל הקשר, רבים בוחרים בדרך הנראית קלה יותר: הדרך החוצה. האהבה ודאי ממתינה מעבר לפינה.

מלחמה בתוך הבית

הגירושין עלולים לגבות מחיר רגשי כבד. הסערה הרגשית של הפירוד והגירושין, הכעס, הבדידות, הבושה, האשמה, הבלבול והצער, השפעת הפירוד על המשפחה המורחבת ועל החברים, וההתמודדות עם שינויים במצב הכלכלי הם רק חלק מרשימת הנושאים המועלים בסדנאות לגירושין. אפילו אם הגירושין נעשים מתוך הסכמה וכבוד (בעזרת מגשרים, למשל), מדובר בתחושת כישלון, למרות שהנישואין היו מקח טעות או בלתי נסבלים.

ואם הגירושין מסתבכים, כפי שקורה לא אחת, מדובר ממש במלחמה בתוך הבית. עורכי דין באתרי אינטרנט נותנים רשימת עצות כלליות למתגרש, והרי חלק מהם: להחביא חפצי ערך, שמא בן הזוג ייקח אותם לצורך סחיטה, לא להסס להשתמש בבלש פרטי נגד בן הזוג, לא לדבר בטלפון מהבית (הוא עלול לצותת), ומעל לכל, להגיע ראשון לבית הדין או לבית המשפט לענייני משפחה. מי שמשיג בתחרות – משיג יותר. בקיצור, עסק לגמרי לא נעים.

מלבד הקשיים הרגשיים, לגירושין יש תמיד מחיר כלכלי, אומר עו"ד דון יחייא. "או שמשאירים את הדירה לאישה ולילדים וצריך להתחיל מחדש, או שמוכרים ומתחלקים בערך הדירה. בכל מקרה רמת החיים נפגעת. סכומי המזונות לרוב נמוכים ממה שהאישה רגילה. לפעמים גם מקימים בית חדש, ואז יש צורך לפרנס שני בתים".

אך כמובן שאת המחיר הגבוה ביותר משלמים מי שממש לא היו שותפים בצעד הזה והם נסחפים לתוך המערבולת בעל כורחם: הילדים. משה מיטלמן, הטוען הרבני, ראה גירושין רבים מאוד. אישית, נראה לו שגם אם המשפחה הממוצעת לא ממש מאושרת, גירושין צריכים להיות המוצא האחרון, במיוחד אם יש ילדים. מנסיונו זה פשוט רע להם, וצריך לעשות כל מאמץ כדי שלא להגיע לרבנות.

"לא כל מקרה גירושים הוא סוף לתקופת סבל", מצוטטת בעיתונות ד"ר עפרה אילון, מטפלת משפחתית ומרצה לשעבר באוניברסיטת חיפה. "בימינו הגירושין הם כל-כך סתמיים, נובעים משעמום, מחוסר נכונות להשקיע בזוגיות ומציפייה שהדברים יקרו מעצמם. בחלק ממקרי הגירושין הילדים זכו לחיות שנים טובות, מזינות ונוסכות ביטחון במחיצת הוריהם. לעומתם, יש ילדים שכל יום במסגרת המשפחה היה לגביהם גהינום עלי אדמות". ד"ר אילון מפעילה קבוצות תמיכה בבתי ספר על מנת לעזור לילדי מתגרשים להתגבר על המשבר.

הקשיים שעוברים הילדים מושפעים מרמת האיבה שהיתה בנישואין ומהאופן בו התבצעו הגירושין. אם ההורים מתחשבים בילדיהם ומתכננים את החיים כך שהילדים ייפגעו כמה שפחות, כמובן שהמצב יהיה פחות גרוע. אך קורה לעתים שהורים משתמשים בילדיהם כנשק זה נגד זה, או שוכחים את המצוקה שבה הילדים נמצאים מרוב מצוקתם הם. ואכן, מחקרים מדווחים על בעיות חינוכיות קשות היכולות להופיע אצל ילדי מתגרשים.

ולמרות כל הנאמר לעיל, לעתים המחיר הוא מוצדק. "יש מקרים בהם צריך לעזור לזוג להתגרש", אומר דווקא יועץ הנישואין, אברהם כץ. "לפעמים הזוג שרף את כל הגשרים. לפעמים יש הגברה של הופעת אלימות במשפחה או התעללות נפשית. היום נשים מודעות לעניין יותר ומבינות שעליהן להתלונן".

במקרה של אלימות פיזית, אתה תמיד ממליץ על גירושין?

"לאו דווקא", הוא מפתיע אותי. "אם הגבר מוכן להיעזר במערכות הטיפוליות הקיימות כיום, זה בהחלט יכול לפתור את הבעיה. הכל עניין של רצון מצדו".

הפתרון: חינוך לזוגיות

יש אפשרות לעצור את הסחף?

הרב שלמה אבינר מציע שתי הצעות: להרחיב את מערכת הייעוץ לזוגות נשואים, ולחנך חינוך אידיאליסטי ואלטרואיסטי יותר. יש לציין שהמחסור בחינוך לחיי משפחה הוזכר על ידי אנשים רבים שאיתם שוחחתי. נעמי וולפסון למשל, טוענת שמדובר בכישורים בסיסיים הניתנים לרכישה, ושתועלתם רבה לבניית קשר זוגי תקין.

ובכלל, חינוך שכזה יכול להשפיע לא רק אחרי החתונה. יהודית גורפיין, עורכת העיתון 'מראות' והספר 'בקרוב אצלי בקרוב אצלך', מדברת על כך שאחת הסיבות לריבוי הרווקים בחברה הדתית לאומית היא שאנשים פשוט לא מבינים מדוע חשוב להתחתן. על פי דבריה, נעשה ניסיון להכניס לישיבות ולאולפנות תכנית לימודים מובנית בנושא, אך ללא הצלחה.

אך יש אור בקצה המנהרה: בשטח פועלים בשנים האחרונות ארגונים המכירים בחשיבותו של הבית היהודי. עמותת 'בנין שלם' למשל, שמה למטרה לחזק את התא המשפחתי, בין השאר בעזרת קורסים העוסקים בבניית הזוגיות. הקורסים לאו דווקא מיועדים לזוגות במשבר, וגם אם נושא הכתבה הזאת רחוק מכם מאוד, תגלו שתמיד יש מה לשפר.


ניפגש ברבנות: כמה דעות קדומות על גירושין

רוב המתגרשים הם חילונים.

לא ברור. לא מצאנו נתונים סטטיסטים בנושא. הרב שלמה שפירא, דיין, מספר על אוכלוסיה מגוונת מאוד: חילונים, דתיים, חרדים, עולים מרוסיה, עולים מאתיופיה... יש יותר חילונים, אך קשה להעריך בכמה, וגם חלקם באוכלוסייה גדול יותר.

כדי להתגרש צריך עו"ד או טוען רבני.

לא נכון, אומר הרב שלמה שפירא. הרוב המוחלט של הפונים מייצגים את עצמם בבית הדין.
בית הדין לוחץ על הפונים לעשות שלום בית.

לא נכון, אומר משה מיטלמן. הוא אף טוען בציניות שמהשכנת שלום בית הוא מרוויח פעמיים: פעם בפיוס ופעם בגט שבא בעקבותיו. מסתבר ששלום בית הנעשה כשהזוג כבר מגיע לבית הדין בדרך כלל לא מחזיק מעמד.

בית הדין טוב יותר לגברים, בית המשפט לענייני משפחה לנשים.

ממש לא נכון, טוען משה מיטלמן, ולא רק הוא. גם עורכי הדין באתרי הייעוץ באינטרנט אומרים שמדובר בתפיסה מוטעית, וכל מקרה לגופו.

יש אנשים המתגרשים באופן פיקטיבי.

נכון, מספר עו"ד בני דון יחייא. אנשים השקועים בחובות כבדים מעבירים לעתים לנשותיהם את כל נכסיהם בהסכם גירושין פיקטיבי, כדי לעקוף את העיקולים. אגב, לעתים המצב החדש מוצא חן בעיני הנשים, והן אינן מוכנות להחזיר את הנכסים. אז נדרש עו"ד דון יחייא לסייע לבעלים בהשבת רכושם.
נכון, טוען גם יוסי, בעל עסק מאזור המרכז. הוא מכיר כמה וכמה זוגות בשכונתו שהתגרשו כדי לזכות במענקי המשפחות החד הוריות, וממשיכים לחיות יחד כמקודם. אגב, גם שר האוצר מסכים איתו.


להתגרש זה לא פיקניק

"גירושין יכולים להיות משהו שלא נגמר", אומרת עדינה (שם בדוי), שהתגרשה לפני כ-15 שנה. עדינה נישאה בשנית ליוסי, שהיה גרוש אף הוא, והם מגדלים יחד את ילדיה מנשואיה הראשונים וילדיהם המשותפים. ילדיו של יוסי חיים עם אמם. עדינה, אישה דתית מצפון הארץ, מגוללת בפני ספור ארוך וכואב; מסכת מייגעת של התרוצצות בין בית הדין הרבני לבית המשפט, והסתבכות עם רשויות חוק שונות ובלתי מתואמות.

הכל התחיל בנישואיה כבחורה צעירה, בודדה בארץ, לבחור ישיבה. "לפני החתונה היתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר", נזכרת עדינה. "חשבתי שזה סתם פחד מעצם החתונה".

הסתבר שהרגשתה של עדינה לא היתה תלושה מן המציאות. לאחר החתונה התגלה פרט קטן שהוסתר ממנה – החתן היה חולה במחלת נפש קשה. תוך זמן קצר מצאה את עצמה עדינה עם תינוק ובעל שהתנהגותו בלתי נסבלת. אגב, התופעה של הסתרת מחלות לפני החתונה אינה נדירה. עדינה מכירה לפחות עוד חמישה מקרים מלבד המקרה שלה.

"אם אתם מכירים מישהו שעומד להשתדך עם אדם חולה, בבקשה ספרו לו על כך", היא כמעט מתחננת. "תנו לו את המידע, את האפשרות לבחור בעצמו. זה לא נעים לקלקל למישהו את השידוך, אך אם לא מספרים, דנים אותו לחיים אומללים".

מסתבר שתיק גירושין מורכב מכמה תיקים שונים: תיק מזונות לאישה, תיק מזונות לילדים, משמורת (מי יגדל את הילדים), תיק ביקורים. אפשר לדון בכל אחד מהתיקים בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה. היכן יידון כל תיק? לפי המקום בו נפתח ראשון. יש תיקים הכרוכים זה בזה, ובקיצור: עסק מסובך ביותר.

"כל העסק צריך להיות יותר מהיר וחלק", אומרת עדינה. אך היא מזכירה שמדובר בגירושין שהיו לפני 15 שנה. "היום זה הרבה יותר טוב", מתערב יוסי בשיחה. "הבנתי שהיום אפשר לסגור תיק בחודשיים-שלושה אם אין בעיות מיוחדות". מסתבר גם שחברת הכנסת גילה פינקלשטיין מנסה להעביר חוק שיגביל את פרק הזמן הנדרש לקבלת הגט לתקופה קצרה יחסית.

את הגט הנכסף הצליחה לקבל עדינה רק אחרי שנתיים של סבל וחוסר ודאות מפחידה לגבי עצם קבלתו, בגלל מצבו הנפשי המעורער של בעלה לשעבר. גם על חלק מזכויותיה נאלצה לוותר. לאחר חמש שנים נישאה ליוסי, אך בעלה לשעבר עדיין לא יצא מחייה. לאחר כמה שנים הוא פתח נגדה תיק בנושא ביקורי הילדים. "כשמדובר בטובת הילדים, אפשר להמשיך ולפתוח תיקים עוד ועוד", היא אומרת. בנם הגדול כבר אינו חפץ תמיד לבקר את אביו, דבר המחויב על פי חוק, ואז נכנסים לתמונה עובדים סוציאליים, שבאים לבדוק אם האם מסיתה נגד האב... סיפור שלא נגמר.

מה באמת לגבי הילדים? איך הם מתמודדים עם הגירושין?

"קשה להם. כשהבן הגדול היה קטן, כשהוא היה מגיע למקום חדש הוא היה אומר: 'קוראים לי מוישי, וההורים שלי גרושים', כדי שלא ישאלו אותו שאלות. בגיל מבוגר יותר הוא היה מסתיר את הנושא. היום הוא אומר שהוא כמו כולם ואין לו במה להתבייש, אבל העניין מטריד אותו. לא מזמן הוא שאל מה יהיה בחתונה שלו, למשל".

גם בלימודים הילדים סובלים מקשיים, במיוחד לאחר שחוזרים מביקורים אצל אביהם. "הילדים מנסים להסתדר איכשהו עם שתי המשפחות ולהיות בסדר עם כל הצדדים. זה כל הזמן בראש שלהם", אומרת עדינה בצער.

נתקלתם בסטיגמות מצד הסביבה?

"לא, דווקא הסביבה במקרה שלי היתה מאוד תומכת ודואגת. הסטיגמה שלי היתה על עצמי. גם בעלי, שהיה מורה ורב, התקשה מאוד להחליט על גירושין. הוא אמר 'איך אני אעמוד ואלמד כשאני גרוש?' הוא כל-כך התבייש! היום זה כבר יותר מקובל, אבל אז זה היה אחרת".

יוסי ועדינה מאושרים על שזכו לשקם את חייהם, אך לפעמים הם נזכרים בנישואיהם הקודמים. "זאת בכל מקרה הרגשה קשה", אומרת עדינה. "נישואין זה לא משהו שאפשר לזרוק לפח".

עדינה, כמו אנשים נוספים שאיתם דברתי, חושבת שקיימת בעיה קשה בחינוך לחיי משפחה. "אין הכוונה. נדרשת הכנה לחיי נישואין. אנשים צריכים לדעת איך להתייחס אחד לשני, איך להתחשב. את הדברים האלה לא מלמדים בשום מקום".

אני שואלת לגבי קבוצות תמיכה לאחר הגירושין, ומגלה שעדינה ויוסי מהווים בעצמם קבוצת תמיכה פרטית ובלתי רשמית למתגרשים דתיים רבים.

"אין קבוצות לדתיים, וזה גם לא מתאים לכל אחד לשבת ולשמוע איך כולם מוציאים את הכעסים על בן הזוג", אומרת עדינה. "אבל כיוון ששנינו עברנו הרבה עם הגירושין שלנו, אנשים מתקשרים אלינו בעילום שם ואנחנו עוזרים להם". מספר הטלפון של עדינה ויוסי עובר מפה לאוזן, והשניים משתדלים לסייע.

במה אתם יכולים לעזור?

"לפעמים זה רק לשמוע אותם בוכים. לפעמים זה לתת עצות מעשיות שונות, אנשים לא מבינים שום דבר, לא יודעים מה לעשות".

עדינה מספרת לי על שיח חרשים עם פקיד הסעד שאליו הגיעה כדי לקבל סיוע מיד לאחר גירושיה. "הלכתי לפקיד ואמרתי לו שהתגרשתי. 'אז מה את רוצה?' הוא שאל. 'אני צריכה עובדת סוציאלית?' שאלתי בהיסוס. 'את רוצה עובדת סוציאלית?' הוא התעניין, ואני באמת לא ידעתי מה לומר לו".

במבט לאחור זה נשמע די משעשע, אך בזמנו עדינה היתה במצוקה גדולה. "כמו שאנשים טובים עזרו לי, אני משתדלת לעזור לאחרים. אני גם ממליצה לאחרים שעברו משבר בכל תחום ויצאו ממנו לסייע למי שנמצא במצוקה".