גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 77ראשיהפצה

רבנים נגד הסתה - בגליון השבוע

לפני 63 שנה הביא הרב נתן מיליקובסקי להקמתו של ועד ציבורי בראשות הראי"ה קוק, אשר בלם את מסע ההסתה נגד אנשי המחנה הלאומי שהואשמו ברצח ארלוזורוב. 15 שנים מאוחר יותר נרצח על סיפון "אלטלנה" אברהם סטבסקי, הנאשם שזוכה מרצח ארלוזורוב, בידי מחלקת יורים בפיקודו של יצחק רבין. לפני שמונה שנים שוב התנהל בארץ מסע הסתה פוליטי, אשר ביקש להאשים בהסתה לרצח ראש הממשלה רבין את בנימין נתניהו, ראש המחנה הלאומי ונכדו של הרב מיליקובסקי. עדות חדשה מוכיחה: בניגוד לסברה הנפוצה, הרב מיליקובסקי הוא ששכנע את הרב קוק לתמוך בנאשמים. ההיסטוריה חוזרת, הלקח של עלילת-הדם לא נלמד.
13/11/87, 00:00
הראל כהן

כ- 70 שנה חלפו מאז רצח ארלוזורוב, וגם אם נדמה כי הכל כבר נכתב, נותר עדיין מקום נרחב לחקר הפרשה. רצח ארלוזורוב טומן בחובו יריבות פוליטית עזה שסופה עלילת דם, וברור מעל לכל ספק כי לקחי עלילת הדם לא נלמדו די הצורך בחלקים נכבדים בחברה הישראלית.
במסגרת כמה פגישות שערכתי עם פרופ' בן-ציון נתניהו (מיליקובסקי) כדי לשמוע ממנו על הקשר שהיה בין אביו, הרב נתן מיליקובסקי, ומרן הראי"ה קוק, מצאתי עצמי נכנס בעובי הקורה מזווית בלתי מוכרת.

עלייה והתיישבות

בבית הישן ברח' הפורצים שבשכונת טלביה הירושלמית, הבית שבו גדלו האחים נתניהו, שמעתי לראשונה כי הסב, הרב נתן מיליקובסקי, הוא שהביא את הראי"ה ללחום למען מי שנגדו נרקמה עלילת הדם של רצח המדינאי ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

הרב נתן מיליקובסקי (נתניהו), שנודע בנאומיו נגד מגמות הצטרפות הנוער במזרח-אירופה לתנועות הסוציאליסטיות האנטי-ציוניות (ובייחוד הבונד), נאם במאות ערים ועיירות וכבש לבבות רבים לציונות.

בתרע"ד נבחר לכס הרבנות בעיר הגדולה רובנו שבאוקראינה, אך בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשאר בלודז'. משפחתו היתה אחת מכשלושים המשפחות דוברות העברית שכפי הנראה היו אז בעולם.

לאחר מלחמת העולם עלתה משפחתו לארץ, והתיישבה בראש פינה. הרב מיליקובסקי היה ממקבלי פני מסע המושבות בראשות הרב קוק, שסיירה במושבות בכסלו תרפ"ד. ככל הידוע, היה זה המפגש הראשון בין השניים.

כעבור שנה עברה המשפחה לירושלים, ובעידודו של מנחם אוסישקין, שעמד באותה תקופה בראש קק"ל, החל לעשות נפשות בעולם למען הציונות. הרב מיליקובסקי גלה לאנגליה וניהל שם תעמולה ציונית רבת השפעה, שגם הגדילה את הכנסות הקרן הקיימת.

באותה תקופה הטיף גם ברוסיה הקרפטית נגד חוגים חרדיים מסוימים שהתנגדו לציונות, והפך לאחד מראשי התעמולנים של קרן היסוד בארה"ב. נאומיו באמריקה עשו רושם עצום.

הרב מיליקובסקי היה נוהג להגיע פעם בשנה לביקור בארץ, ובשנת תרפ"ט חזר ארצה והתיישב עם משפחתו בהרצליה, כשבכוונתו להקים שם משק חקלאי.

רצח פוליטי במדינה שבדרך

ליל שבת קודש פרשת שלח-לך, אור לכ"ג בסיון תרצ"ג, השעה 22:00. ד"ר חיים וסימה ארלוזורוב יוצאים לטייל על חוף ימה של תל אביב. לפתע, מבעד לחשיכה, מגיחות שתי דמויות. האחת אוחזת בפנס ומאירה על בני הזוג ההמומים, והשנייה יורה בד"ר ארלוזורוב מספר יריות. הדמויות נמלטות, והמשטרה הבריטית עוצרת שלושה חשודים בפרשה: אב"א אחימאיר, צבי רוזנבלט ואברהם סטבסקי, כולם חברי המפלגה הרביזיוניסטית.

באותם ימים היה הרב מיליקובסקי בקשר הדוק עם מנהיגי הרביזיוניסטים. כשהרב מיליקובסקי, כדרכו בקודש, נשא באסיפה שלהם דברים בזכות המוסר היהודי הנאצל, נזעק לפתע יוסף כצנלסון, שהיה פעיל בוועד המרכזי של הרוויזיוניסטים וחבר קרוב של אב"א אחימאיר: "אתה מדבר על חכמי היהדות ומוסרם הנעלה, והנה לפנינו עלילת דם ואין רב שיפצה פה. מדוע הרב קוק שותק?"

מתברר שהרב קוק לא ניסה לעזור עד כה מפני עמדתו הנחרצת של אחד מבאי כוח התביעה, עו"ד ד"ר מרדכי עליאש, שהיה מטובי עורכי הדין בארץ. עליאש היה יהודי ירא שמים מבאי ביתו של הראי"ה, ולכן לא היתה סיבה שהרב יחשוש לאי-צדק כלשהו שנעשה.

מיד לאחר הוויכוח עם כצנלסון הגיע הרב מיליקובסקי לרב קוק ודיבר עמו בעד העצורים. הוא התריע בפני הרב כי מתחוללת בארץ עלילת דם נוראה, וטען כי אם יישפך דם הנאשמים עלולה לפרוץ בארץ מלחמת אחים שתביא להרס המפעל הציוני. לאחר מכן פרש את טיעוניו בעד העצורים:

א. ההאשמה הראשונית נשענה על יסוד דברי אשתו של ארלוזורוב. היא טענה כי ראתה אדם "גדול ושמן" שהאיר עליה ועל בעלה בפנס. היא זיהתה אותו בפני המשטרה הבריטית כאברהם סטבסקי. עדות זו מופרכת, משום שלא סביר שכשאור הפנס סנוור את עיניה יכלה לזהות את התוקף.

ב. הקשר שהיה בין סטבסקי לאחימאיר נוצר ביוזמתו של סטבסקי, שפעל למען עלייה בלתי-לגאלית לארץ ישראל. מכיוון שהיה דל אמצעים, התאכסן באותה תקופה אצל אחימאיר. באותו יום, שבסופו נרצח ארלוזורוב, התקיימה הרצאה שנשא אב"א אחימאיר במועדון בית"ר בירושלים.
בהרצאה נכחו כמאה וחמישים מאזינים. שום פרסום קודם לא ניתן להרצאה, והמשטרה הבריטית לא ידעה על קיומה.

לאחר שנפתחה החקירה, הופיעו בפני המשטרה שני עדים, איש ואשה, שהיו בעלי הצריף שבו גר אחימאיר, והעידו כי באותו לילה בשעה 20:00 שמעו את אחימאיר וסטבסקי מסתודדים – מה שהעיד כביכול על כך שארגנו את מעשה הרצח. עדים אלו נבדקו תחילה על-ידי חבר מועצת עיריית תל אביב דוב הוז, לפני שהלכו להעיד במשטרה.

משנתברר לחוקרי המשטרה שבאותה השעה נשא אחימאיר הרצאה בירושלים, הבינו שהיתה זו עדות שקר, וכי שוב לא ניתן לקשור את אחימאיר לתכנון הרצח. כתוצאה מכך הוצא אחימאיר מכלל הנאשמים ברצח, אך המשיכו להחזיק בו מנימוקים אחרים, הקשורים בארגון 'ברית הבריונים'.

ג. באותו לילה שכר סטבסקי מיטה במלון תורג'מן, שהיה מלון ל'קבצנים'. בעל המלון העיד כי סטבסקי נכנס למלון בין השעה 20:00 לשעה 21:00, ולא ראה אותו יוצא מאז. מלצרית במסעדה ירושלמית העידה כי לפני כן ראתה את סטבסקי סועד במסעדה בין 19:00 ל-20:00. סטבסקי ודאי לא יכול היה להגיע לתל אביב במהירות כה גדולה, וכך עומד לזכותו של סטבסקי אליבי מוצק, מה גם שלפי עדותה של סימה ארלוזורוב ההחלטה לצאת לטיול היתה החלטה ספונטאנית של בעלה, ואם כן לא ייתכן שהם ידעו על כך מראש.

טענותיה של האלמנה היו כה אבסורדיות שבנקל ניתן היה להפריכן, מה גם שהתנהגותה לאחר הרצח היתה משונה ביותר. היא לא נלוותה לבעלה הפגוע באמבולנס אלא הלכה למלון 'קטי דן' ושאלה את מנהלת המלון "מה לומר למשטרה?" אחר-כך נכנסה לאחד החדרים כדי להסתדר, כאילו היה לה עניין להסתיר משהו.

הוראס סמואל, הסניגור היהודי-הבריטי של הנאשמים, טען מאוחר יותר בקו ההגנה כי הרצח בוצע על רקע הכוונה לתקיפה מינית (טענה שהתקבלה מאוחר יותר על-ידי השופט משה ואלרו, שהיה בעמדת המיעוט בהרכב שהרשיע את סטבסקי). עדותה הראשונית של הגב' ארלוזורוב נעלמה באורח מסתורי מתיקי משטרת המנדט הבריטי.

פעולה לטובת הנאשמים

בעצתו של הרב מיליקובסקי הוקם ועד ציבורי להגנת הנאשמים, ובראשו הועמד הרב קוק. בז' אייר תרצ"ד, ערב המשפט, התכנסו כ-15 איש מנציגי היישוב, ביניהם הרב שלמה הכהן אהרונסון, רבה של תל אביב, הרב מאיר ברלין, נשיא 'המזרחי' והסופר ר' בנימין, עורך הירחון הדתי 'ההד'.

הרב מיליקובסקי יזם כתיבה של כרוז התומך בעמדת הנאשמים ודרש מהנוכחים לחתום עליו הכרוז. הנוכחים חתמו על הכרוז, והרב מיליקובסקי מסר אותו לבנו. יום לאחר המשפט התפרסם הכרוז בעיתון 'הירדן' הרוויזיוניסטי. העיתונות הכללית, שנתמכה על-ידי מפא"י, התסיסה את הציבור היהודי בארץ כנגד העצורים, לעתים בפרסום אינפורמציה מוטעית.

'הירדן' היה מדווח באופן עקבי על המתרחש בבית המשפט, ולמעשה היווה פרוטוקול של האירועים. עורכו של העיתון, בן ציון מיליקובסקי-נתניהו, היה מעודכן כל העת במתרחש. תגובת מפא"י לא איחרה לבוא: משפורסם הכרוז 'אחינו' מטעם הוועד, תלו קיצוניים מהשמאל כרזות רחוב על כתלי ביתו של הראי"ה קוק: "אוי לו לדור שכהניו מגינים על רוצחים". גם שבועות רבים לאחר מכן היתה העיתונות, סנגורית הממסד, מלאה במאמרי שטנה נגד הרב קוק.

"גם סטבסקי נקי וצדיק"

בכ"ה בסיוון תרצ"ד זוכה אף צבי רוזנבלט, לאחר מאסר שווא בן שנה תמימה, אך אברהם סטבסקי נמצא אשם ונידון למוות. יום לאחר פרסום פסק הדין התאספו אנשי הוועד לטכס עצה לנוכח המצב. בעצתו של הרב מיליקובסקי פנו לבית הראי"ה קוק, שם הוחלט על שליחת מברק לאנשי-דת ומדינאים באנגליה, שידגיש את חפותו של סטבסקי ואת עוולת השלטון הבריטי.

לאחר דיון קצר הוחלט לפתוח במילים: "גם סטבסקי נקי וצדיק". שליח הוועד, אליהו בן-חורין, נסע לביירות, שהיתה אז תחת שלטון צרפת, כדי לשלוח משם את המברק, משום שחשש שהצנזור הבריטי יעכב את משלוח המברק אם ייוודע לו עליו.

מאבקו של הרב קוק כנגד העלילה המשיך: הוא הכריז בפורומים שונים בעד שחרורו של סטבסקי ועורר לנושא גדולי ישראל אחרים שחיו בארץ באותה תקופה. הרב התריע בציבור על חששו שמא יישפך דם נקי, והצהיר שהוא מוכן אף להישבע בספר תורה על חפות הנאשמים.

הלחץ הציבורי בארץ ובעולם לטובת הנאשמים גבר מיום ליום, והשופטים הבריטים הוכרחו לבסוף לשחרר את סטבסקי, בפסק-דין האחרון שיצא בעקבות ערעורו, בערב שבת חזון, ח' באב תרצ"ד.

אחרי זיכוי הנאשמים מרצח ארלוזורוב, הלך הרב מיליקובסקי למנהיגי מפא"י, בתחילה לברל כצנלסון מנהיג התנועה ולזלמן שז"ר שהיה מעורכי 'דבר', ולבסוף גם לדוד בן-גוריון. הוא טען בפניהם כי עליהם להיטהר מחטא עלילת הדם שלהם על-ידי התאחדות עם ז'בוטינסקי ותנועתו וללחום יחדיו באנגלים. הדברים נופלים על אוזניים קשובות, והחל להתגבש הסכם מפורט בין ז'בוטינסקי לבן-גוריון, ברוחו של ז'בוטינסקי.

הסכם זה לא האריך ימים אמנם, ולמעשה נפל במשאל פנימי בין חברי ההסתדרות של תנועת מפא"י. משנפל ההסכם חזרה מפא"י לסורה, ומאז לא הפסיקה להשמיץ את הרוויזיוניסטים, הסתה שאת הדיה ניתן למצוא גם במערכת הפוליטית של היום.

המהפך שלא הגיע

באותו החורף היו אמורות להיערך בחירות להסתדרות הציונית. התחזיות צפו 'מהפך', והתנועה הרביזיוניסטית עשויה היתה לכבוש את הנהגת המפעל הציוני. אך עלילת הדם חדרה עמוק אל לבבות העם, וההסתה נגד הרביזיוניסטים עשתה את שלה. השמאל שוב לקח את השלטון לידיו, והמהפך נדחה בארבעים וארבע שנים, עד הקים מנחם בגין את ממשלתו. אין ספק שרצח ארלוזורוב בא בעיתוי מוצלח ביותר מבחינת מפא"י. הוא נוצל עד תום, בלא לבחול בשום דרך. אפשר רק לתאר לעצמנו איך היתה נראית מדינת ישראל אם היתה מוקמת בידי המחנה הלאומי.

למקרא החומר הרב שהצטבר במשך השנים בפרשה חמורה זו, קשה שלא להיזכר באמרה הטוענת כי אם יש משהו שלא למדנו מההיסטוריה – זה ללמוד מההיסטוריה.

רבותי ההיסטוריה חוזרת

בקיץ תש"ח נרצח אברהם סטבסקי על סיפונה של אוניית האצ"ל נושאת הנשק 'אלטלנה' יחד עם 16 מחבריו, בהם ניצולי המחנות בשואת אירופה, בידי כיתת יורים ומפקדה יצחק רבין. רבין צוטט אז כמי שהצהיר ביהירות, ברצותו לספר על ביצוע פקודתו של דוד בן-גוריון לטבוח בנוסעי האונייה ובנסים ממנה אל המים: "דפקנו אותם על האוניה, ודפקנו אותם במים".

46 וחצי שנים אחר-כך, בליל הרצח של יצחק רבין עצמו, אף הוא על רקע פוליטי, בידי יהודי, פתח קריין טלוויזיה בישראל את דיווחו על מעשה הרצח שזה עתה ארע, כך: "זהו רצח פוליטי בידי יהודי, הראשון מאז רצח ארלוזורוב".

ההתעלמות מזיכויים של הנאשמים היתה בוטה, ובעיקר כשהדברים נאמרו ברשת התקשורת הממלכתית. אכן, רבותי, ההיסטוריה חוזרת.