המועצה לבטחון לאומי, מטה העל של פרוייקט ההתנתקות, קיימה השבוע דיון ראשוני על הסעיף הכי בעייתי של הפרוייקט: פינוי בכוח של מתנחלים שיסרבו לעזוב מרצון. למועצה כבר ברור שבניגוד להתנתקות הקודמת, בימית, הפעם יהיו הרבה מאוד מתיישבים שלא יסכימו להתפנות מבתיהם תמורת נזיד פיצויים, ושיהיה אפשר להוציא אותם משם רק ביד חזקה ובזרוע נטויה.
משתתפי הדיון הניחו שהבעיה העיקרית של הפינוי בכוח תהיה המפונים, לא המפנים. כלומר, שזרועות הבטחון השונות ימלאו בצייתנות את פקודת הגירוש, כאילו היתה עוד פקודה מפקודות השיגרה בצבא או במשטרה. ראש הממשלה ושר הבטחון, הרמטכ"ל והמפכ"ל, גיורא איילנד ודובי וייסגלס, מעריכים שאלפי חיילים ושוטרים יסכימו לפרוץ לבתיהם של אנשים חפים מפשע, לגרור אותם החוצה בכוח, להכות בהם במידת הצורך, להתעלם מתחנוניהם, לאטום אוזן לבכיים, ולגרשם לצמיתות מנחלתם.
הם משוכנעים שאפילו חיילים אוהדי מתנחלים, ואפילו חיילים שהם מתנחלים בעצמם, ימלאו בהכנעה את פקודת העקירה האכזרית. יחרקו שיניים, אבל ימלאו. סגן שר הבטחון זאב בוים, ליכודניק שוחר התנתקות, ביקר השבוע במכינה קדם צבאית באזור ירושלים והכריז שם, שהוא "שמח לראות שתופעת הסרבנות מקבלת תשובה ניצחת בקרב המכינות הקדם צבאיות". לא נמסר כיצד הגיבו החניכים על דברי סגן השר, אבל מותר לקוות שלפחות חלקם התייחס בחשדנות למחמאה, ולהעריך שביום פקודה הם ידעו להבדיל בין סרבנות לסרבנות. חלילה להם מליפול ברשתם של דמגוגים האוהבים תמיד להשוות סרבני שרות בשטחים לסרבני פינוי.
צבא, באשר הוא צבא, נועד להגן על מדינתו מפני אויביה וללחום את מלחמותיה. כל המשימות האחרות המוטלות עליו מעת לעת הינן שוליות וטפלות. אמנם לפעמים משתמשים במאגרי כוח האדם שלו וביכולותיו הטכניות לצורך ביצוע משימות לא צבאיות, כמו סיוע לתושבים באזור מוכה אסון טבע או הפעלת מתקן לאומי חיוני שהושבת על ידי עובדיו, אבל ברור שעיקר תפקידו הוא בתחום הבטחון. לכן גם ברור שאין דין חייל המשתמט ממשימה קרבית, לנוכח פני האויב, כדין חייל המסרב למלא את מקומו של פועל נמל שובת או להשתתף בפיזור הפגנה סוערת על רקע סוציאלי. החייל הראשון הוא בוגד והשני עבריין משמעת.
האם אפשר להשוות טייס אפאצ'י, המסרב לבצע חיסולים ממוקדים של מחבלים נאלחים, ללוחם גולני שמסרב לפנות אחיהם מבתיהם? האם המקרה של אל"מ אלי גבע, אשר במלחמת של"ג סירב להשתתף במצור על ביירות, דומה למקרה של סגן ידידיה בר ניצן מנצרים, שלא הסכים אשתקד לסייע בעקירת מאחז עדי-עד בשומרון?
לא, זה לא דומה. ממש לא. אין ספק שהרמטכ"ל עצמו, ורוב אלופי המטה הכללי, היו הופכים בעצמם לסרבנים נחרצים אילו תכנית ההתנתקות הייתה חלה גם על אום אל פאחם ולא רק על גוש קטיף. הם לא יסכימו אף פעם לגרש אלפי ערבים מבתיהם. ביום שבו תינתן פקודה היפותטית כזאת, הם יניחו את דרגותיהם על השולחן וילכו הביתה. לפי השקפתם המוסרית, המעוצבת על ידי התקשורת ומכוני האתיקה של השמאל, טרנספר של אזרחים ערבים הוא פקודה בלתי חוקית בעליל שמצווה לסרב לה.
יותר מזה: הממשלה ומערכת הבטחון כבר לא רחוקות היום ממצב של הכרה רשמית בצדקת סרבני השטחים. כל רעיון העיוועים של עקירת גוש קטיף מקורו בהשלמה ממסדית עם תופעת הסרבנות. מהשפה ולחוץ כולם גינו את הסרבנים, אך בעצם הבינו ללבם. כששרון ומופז קראו את מכתב הטייסים הסרבנים, וראו את שרותי היח"צנות של התקשורת לסרבני סיירת מטכ"ל, הם החליטו ליישר איתם קו. בחדרי חדרים היה אפשר לשמוע אותם מסבירים, שכל הארץ 4 אמהות, שלחיילים נמאס למות בנצרים, ולכן מוכרחים לסגת. בכך הם איבדו את זכותם להטיף מוסר לחיילים שימאנו יום אחד להמית את נצרים.
קיימת, כמובן, סכנה שהשתמטות המונית של חיילים מביצוע פקודת פינוי תשבש סדרי ממשל במדינתנו השברירית ממילא, אבל מנגד מרחפת על מדינתנו סכנה קיומית בגלל עצם הפינויים. אם פינוי נצרים ואחיותיה יעמוד בסימן של התלהבות מבצעית מצד הכוחות המפנים, כמו בימית, יגיע במהרה גם התור של ישובי יו"ש, אחר-כך תור הגולן ובסוף תורם של ישובים בתוך הקו הירוק. גל הנסיגות לא יעצר לפני שמנהיגי ישראל יבינו שסכנת הסרבנות איננה נשקפת להם מצד שמאל בלבד, ושגם הימין עלול להציב גבולות ציות משלו. הציונות הדתית תוגדר כחסידה שוטה של ערכי המשמעת הצבאית אם תטיף לבניה לציית לפקודות פינוי בלתי חוקיות בעליל בעוד התקשורת והאליטות מכרכרות ומפזזות סביב סרבני לחימה שמאלניים.
רק לאחרונה שמענו תשבחות מסוימות לסרבנים (משמאל) אפילו מפיו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. יועץ משפטי אחר, מיכאל בן יאיר, הלך אפילו רחוק יותר באהדתו להם. הטפות מפורשות לסרבנות היו לשיגרה במדורי הפובליציסטיקה של כל העיתונים הנחשבים, ואיש בפרקליטות לא טרח להגיש כתבי אישום נגד הכותבים או העורכים. "היום של הטרנספר יהיה היום של סירוב הפקודה", כתבו פעם בעיתון חברי כנסת מהשמאל הציוני, ובכך הניחו את היסוד המוסרי לסרבנות נגדית במקרה של טרנספר נגדי.
ראש הממשלה, בכבודו ובעצמו, הסביר פעם בערוץ 7 שהתחמקות ממשימות עקירה איננה סרבנות קלאסית. בקיץ 95' הוא אמר שם, ש"חייל חייב למלא פקודות, אבל אם הוא מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, יתייצב באופן אישי לפני מפקדו, יסביר לו ויהיה מוכן לשאת בתוצאות, זה לא נושא של מרד".
לפי פרסום ב'מעריב' מיום העצמאות האחרון, 40 אחוז מחיילי המערך הלוחם בצה"ל הם בני הציונות הדתית. יש להניח שמלבדם יש עוד הרבה חיילים לא דתיים שמתנגדים בתוקף לעקירת ישובים. אם הם יחשפו בעוד מועד בפני מפקדיהם את יסורי הנפש שתגרום להם משימת עקירה, ואת האפשרות הסבירה שישתמטו ממנה, הממשלה כבר תמצא דרך להשתמט בעצמה מהעקירה. אגב, באותו גליון של 'מעריב' התפרסם ראיון עם סאשה מייזליק אחד מכפר סבא, פנסיונר שבמלחמת העצמאות שירת בחטיבת אלכסנדרוני וסירב לפעול נגד אלטלנה. מפקדיו הושיבו אותו בכלא למשך לילה אחד, אבל לדבריו היה כדאי: "מה, שאני אשתתף בפעולה נגד יהודים? תדע לך שאני נורא רגיש לזה".
בזכות הסירוב ההוא זכה סאשה אחרי 56 שנה לכתבה מפרגנת במוסף חג מיוחד לכבודם של אנשי מופת. "גאוות ישראל", היתה הכותרת.
משתתפי הדיון הניחו שהבעיה העיקרית של הפינוי בכוח תהיה המפונים, לא המפנים. כלומר, שזרועות הבטחון השונות ימלאו בצייתנות את פקודת הגירוש, כאילו היתה עוד פקודה מפקודות השיגרה בצבא או במשטרה. ראש הממשלה ושר הבטחון, הרמטכ"ל והמפכ"ל, גיורא איילנד ודובי וייסגלס, מעריכים שאלפי חיילים ושוטרים יסכימו לפרוץ לבתיהם של אנשים חפים מפשע, לגרור אותם החוצה בכוח, להכות בהם במידת הצורך, להתעלם מתחנוניהם, לאטום אוזן לבכיים, ולגרשם לצמיתות מנחלתם.
הם משוכנעים שאפילו חיילים אוהדי מתנחלים, ואפילו חיילים שהם מתנחלים בעצמם, ימלאו בהכנעה את פקודת העקירה האכזרית. יחרקו שיניים, אבל ימלאו. סגן שר הבטחון זאב בוים, ליכודניק שוחר התנתקות, ביקר השבוע במכינה קדם צבאית באזור ירושלים והכריז שם, שהוא "שמח לראות שתופעת הסרבנות מקבלת תשובה ניצחת בקרב המכינות הקדם צבאיות". לא נמסר כיצד הגיבו החניכים על דברי סגן השר, אבל מותר לקוות שלפחות חלקם התייחס בחשדנות למחמאה, ולהעריך שביום פקודה הם ידעו להבדיל בין סרבנות לסרבנות. חלילה להם מליפול ברשתם של דמגוגים האוהבים תמיד להשוות סרבני שרות בשטחים לסרבני פינוי.
צבא, באשר הוא צבא, נועד להגן על מדינתו מפני אויביה וללחום את מלחמותיה. כל המשימות האחרות המוטלות עליו מעת לעת הינן שוליות וטפלות. אמנם לפעמים משתמשים במאגרי כוח האדם שלו וביכולותיו הטכניות לצורך ביצוע משימות לא צבאיות, כמו סיוע לתושבים באזור מוכה אסון טבע או הפעלת מתקן לאומי חיוני שהושבת על ידי עובדיו, אבל ברור שעיקר תפקידו הוא בתחום הבטחון. לכן גם ברור שאין דין חייל המשתמט ממשימה קרבית, לנוכח פני האויב, כדין חייל המסרב למלא את מקומו של פועל נמל שובת או להשתתף בפיזור הפגנה סוערת על רקע סוציאלי. החייל הראשון הוא בוגד והשני עבריין משמעת.
האם אפשר להשוות טייס אפאצ'י, המסרב לבצע חיסולים ממוקדים של מחבלים נאלחים, ללוחם גולני שמסרב לפנות אחיהם מבתיהם? האם המקרה של אל"מ אלי גבע, אשר במלחמת של"ג סירב להשתתף במצור על ביירות, דומה למקרה של סגן ידידיה בר ניצן מנצרים, שלא הסכים אשתקד לסייע בעקירת מאחז עדי-עד בשומרון?
לא, זה לא דומה. ממש לא. אין ספק שהרמטכ"ל עצמו, ורוב אלופי המטה הכללי, היו הופכים בעצמם לסרבנים נחרצים אילו תכנית ההתנתקות הייתה חלה גם על אום אל פאחם ולא רק על גוש קטיף. הם לא יסכימו אף פעם לגרש אלפי ערבים מבתיהם. ביום שבו תינתן פקודה היפותטית כזאת, הם יניחו את דרגותיהם על השולחן וילכו הביתה. לפי השקפתם המוסרית, המעוצבת על ידי התקשורת ומכוני האתיקה של השמאל, טרנספר של אזרחים ערבים הוא פקודה בלתי חוקית בעליל שמצווה לסרב לה.
יותר מזה: הממשלה ומערכת הבטחון כבר לא רחוקות היום ממצב של הכרה רשמית בצדקת סרבני השטחים. כל רעיון העיוועים של עקירת גוש קטיף מקורו בהשלמה ממסדית עם תופעת הסרבנות. מהשפה ולחוץ כולם גינו את הסרבנים, אך בעצם הבינו ללבם. כששרון ומופז קראו את מכתב הטייסים הסרבנים, וראו את שרותי היח"צנות של התקשורת לסרבני סיירת מטכ"ל, הם החליטו ליישר איתם קו. בחדרי חדרים היה אפשר לשמוע אותם מסבירים, שכל הארץ 4 אמהות, שלחיילים נמאס למות בנצרים, ולכן מוכרחים לסגת. בכך הם איבדו את זכותם להטיף מוסר לחיילים שימאנו יום אחד להמית את נצרים.
קיימת, כמובן, סכנה שהשתמטות המונית של חיילים מביצוע פקודת פינוי תשבש סדרי ממשל במדינתנו השברירית ממילא, אבל מנגד מרחפת על מדינתנו סכנה קיומית בגלל עצם הפינויים. אם פינוי נצרים ואחיותיה יעמוד בסימן של התלהבות מבצעית מצד הכוחות המפנים, כמו בימית, יגיע במהרה גם התור של ישובי יו"ש, אחר-כך תור הגולן ובסוף תורם של ישובים בתוך הקו הירוק. גל הנסיגות לא יעצר לפני שמנהיגי ישראל יבינו שסכנת הסרבנות איננה נשקפת להם מצד שמאל בלבד, ושגם הימין עלול להציב גבולות ציות משלו. הציונות הדתית תוגדר כחסידה שוטה של ערכי המשמעת הצבאית אם תטיף לבניה לציית לפקודות פינוי בלתי חוקיות בעליל בעוד התקשורת והאליטות מכרכרות ומפזזות סביב סרבני לחימה שמאלניים.
רק לאחרונה שמענו תשבחות מסוימות לסרבנים (משמאל) אפילו מפיו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. יועץ משפטי אחר, מיכאל בן יאיר, הלך אפילו רחוק יותר באהדתו להם. הטפות מפורשות לסרבנות היו לשיגרה במדורי הפובליציסטיקה של כל העיתונים הנחשבים, ואיש בפרקליטות לא טרח להגיש כתבי אישום נגד הכותבים או העורכים. "היום של הטרנספר יהיה היום של סירוב הפקודה", כתבו פעם בעיתון חברי כנסת מהשמאל הציוני, ובכך הניחו את היסוד המוסרי לסרבנות נגדית במקרה של טרנספר נגדי.
ראש הממשלה, בכבודו ובעצמו, הסביר פעם בערוץ 7 שהתחמקות ממשימות עקירה איננה סרבנות קלאסית. בקיץ 95' הוא אמר שם, ש"חייל חייב למלא פקודות, אבל אם הוא מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, יתייצב באופן אישי לפני מפקדו, יסביר לו ויהיה מוכן לשאת בתוצאות, זה לא נושא של מרד".
לפי פרסום ב'מעריב' מיום העצמאות האחרון, 40 אחוז מחיילי המערך הלוחם בצה"ל הם בני הציונות הדתית. יש להניח שמלבדם יש עוד הרבה חיילים לא דתיים שמתנגדים בתוקף לעקירת ישובים. אם הם יחשפו בעוד מועד בפני מפקדיהם את יסורי הנפש שתגרום להם משימת עקירה, ואת האפשרות הסבירה שישתמטו ממנה, הממשלה כבר תמצא דרך להשתמט בעצמה מהעקירה. אגב, באותו גליון של 'מעריב' התפרסם ראיון עם סאשה מייזליק אחד מכפר סבא, פנסיונר שבמלחמת העצמאות שירת בחטיבת אלכסנדרוני וסירב לפעול נגד אלטלנה. מפקדיו הושיבו אותו בכלא למשך לילה אחד, אבל לדבריו היה כדאי: "מה, שאני אשתתף בפעולה נגד יהודים? תדע לך שאני נורא רגיש לזה".
בזכות הסירוב ההוא זכה סאשה אחרי 56 שנה לכתבה מפרגנת במוסף חג מיוחד לכבודם של אנשי מופת. "גאוות ישראל", היתה הכותרת.