חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 190ראשיהפצה

עיצוב תודעה - בגליון השבוע

הוא סיים את בצלאל בהצטיינות, והמשיך ללמוד אמנות במוסד אקדמי יוקרתי בניו-יורק, הוא מחובר חזק לפוליטיקה, הוא עיצב כרזות מחאה שעוררו זעם רב, יש לו בן סרבן
04/05/06, 00:00
חגית ריטרמן

הוא סיים את בצלאל בהצטיינות, והמשיך ללמוד אמנות במוסד אקדמי יוקרתי בניו-יורק, הוא מחובר חזק לפוליטיקה, הוא עיצב כרזות מחאה שעוררו זעם רב, יש לו בן סרבן, הוא נגד טרנספר, והוא לא דוד טרטקובר, האמן אהרון שבו מעצב מדליות ובולים רשמיים של מדינת ישראל וגם את מדליית "לא נשכח ולא נסלח" עם רשימת יישובי גוש קטיף, ובשב"כ לא סלחו לו על שאייר את דמויות אנשי הארגון שהעידו במפשט בנו, מתי שבו.

אהרן שבו לא יודע אם לשמוח או להצטער על כך שהפרנסה בסדר גמור. מצד אחד, טוב שהביקוש ליציקות הנחושת ולעדיליוני הכסף, שעיצב כמחאה על הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון, גבוה. מצד שני, אם לא היה גירוש הוא לא היה צריך ליצור אותם בכלל.

שבו יצר עדיליוני מגן דוד, חלקם עשויים כסף טהור וחלקם יציקות בנחושת, דסקיות ומחזיקי מפתחות. בכולם אותה תמונה של היהודים שנשאו את המנורה אשר נאלצו להסיר מעל גג בית-הכנסת בנצרים. התמונה מרמזת כמובן גם למראה נשיאת מנורת שבעת הקנים לאחר חורבן בית-המקדש בידי טיטוס.
בראש קבוצת היהודים שבתמונה של שבו צועד סב הנושא ספר תורה. "זו לא סתם דמות", מגלה שבו, "האדם באייקון הוא אהרן ירחי ז"ל מרמת-מגשימים. בשבוע החורבן הוא התארח אצל בנו אסף בנצרים. כעבור שלושה שבועות מהגירוש, הוא נפטר מהתקף לב. זה היה למחרת הלוויה החוזרת שנערכה לחללי גוש קטיף לאחר שהוצאו מקברותיהם".

בנוסף למנורה, שמשמשת בתמונה כאות שי"ן ב"לא נשכח", מוטבעים גם, בסדר אלפבי"תי, שמות כל היישובים בגוש קטיף ובצפון השומרון שהוחרבו. בדסקיות מוטבעים שמות היישובים על החלק ששובר השבוי; בעדיליונים שצורתם מגן דוד – על המשולש התחתון, שנראה כמו עומד להיקרע מבסיסו, ממגן הדוד. היישובים הנקרעים ממגן דוד הם סמל לקרע שיהיו שיראו בו קרע ממדינה בוגדנית ויהיו שיראו בו קרע של אבלות על חורבן, סוג של מוות, כמנהג האבל בבגדו. תליון אחר מעוצב כמגן דוד שהמשולש התחתון כבר נתלש ממנו.

שבו יצר בעצם שתי גרסאות ליציקות: באחת נראה חייל המגרש את קבוצת היהודים הנושאת את המנורה והכיתוב הוא "לא נשכח ולא נסלח" ובאחרת לא נראה החייל והכיתוב הוא רק "לא נשכח". ההצבעה של החייל המגרש מזכירה מועל יד, אבל שבו אומר שלא זו היתה כוונתו: יד החייל מורמת רק כהוראה להסתלק.

"יש אנשים שאומרים, 'מה זה לא נסלח? זה מזכיר את השואה'. אז אני שואל, וכשהיס"מ באו לגרש במדים שחורים, זה בסדר? היו בנות אולפנא שהחזירו את התליונים שמופיעה בהם דמות חייל מגרש, אבל ביקשו להשאיר את הכיתוב 'לא נסלח'".

יוסי ושולה בשחור

הסטודיו של אהרן שבו נמצא בביתו שבמושב הדתי בית-גמליאל, צפונית-מזרחית לעיר יבנה. מהחלונות הגדולים, הבנויים כקשתות, הוא יכול לראות שדות ירוקים וגגות רעפים אדומים. אבל ההשראה לא תמצא את דרכה אל שתי צנצנות המכחולים שניצבות על שולחנו: כיום, הוא מספר, תשעים אחוזים מעבודתו – במחשב, עשרה אחוזים במכחולים.

בימים שבהם אינו מלמד את הסטודנטיות במכללת 'אמונה' עיצוב גרפי ויודאיקה, הוא מאייר בסטודיו שלו ספרים (רובם לילדים) ומעצב מודעות פרסומת (זוכרים את זו שמזוהה עם דודי השמש 'כרומגן', בה נראה רפתן בכובע טמבל החולב את השמש? שלו).

משך כשלוש שנים היה אחראי על מדור הקומיקס למבוגרים 'יוסי ושולה', שפורסם ב'מקור ראשון'. יוסי ושולה, זוג שמאלנים עירונים עם שיינקין-סטייל והיגיון לא משהו, נקראו על שם שני אנשי מרצ דאז, יוסי שריד ושולמית (שולה) אלוני. את הטקסטים של המדור המצחיק כתבו עמנואל שילה, אבי סגל ושבו עצמו.

לשבו יש נפש של אמן. יש לו חשיבה אסוציאטיבית (כל דבר מזכיר לו משהו אחר) ורגישות שהיא ציוד חובה אצל אמנים. לזה מצטרף חוש הומור בריא, אבל הי, אפרים קישון הרי כבר אמר פעם שלא נמצא יהודי מהונגריה שאין לו מידה מבורכת של הומור. כל אלה נוכחים בעבודות שהוא יוצר כמו גם בשיחות איתו.

"אני מעצב כתובות. חכי, אני הולך להביא את הקופסה ותראי. אגב, נו מה קורה איתך?"
קודם אראה את הכתובות ואבחר אחת, ואז יישאר לי רק למצוא מישהו שיחתום עליה.
"אני עושה גם הזמנות לחתונות. סגרנו שאת שלך אני אעצב?".
שבו כמעט נולד עם המכחול ביד. אביו היה צייר ומוסיקאי, והוא עצמו מעיד: "מאז שאני זוכר את עצמי, החלום שלי היה לצייר". בין ארבע ההגדות לפסח שאייר, נמנית אחת שפגשה את מכחוליו כבר כשהיה בן חמש. ולא, אין מדובר כאן ב'איור' כפי שעשתה הח"מ בגיל חמש על הספר פו הדב – איור שכולו קשקושים על הטקסט – אלא באיור ממש.

בגיל 16 הוא זכה במקום הראשון בתחרות עיצוב שטרות מטעם 'מעריב לנוער'. בשעות הערב שאחרי הלימודים בתיכון, עבד בסטודיו לעיצוב גרפי, ואחר-כך התקבל לעתודה אקדמית בבצלאל. אצל מפקד מה"ד (מחלקת הדרכה) אריאל שרון, בימים שהקריה היתה בסיס קטן, שבו היה מעצב, ויצר כרזות עבור ענף פרסומים של המטכ"ל. בהמשך הפך לחובש קרבי, ובשעות הפנאי, כשהחבר'ה במוצב שיחקו שש-בש, העדיף לצייר ולארוג שטיח.

את הלימודים בבצלאל סיים בהצטיינות, ואחריהם המשיך את לימודיו האקדמיים ב-School of Visual Arts בניו-יורק. "למדתי שם גם לעשות סרטים מצוירים, וחזרתי עם הידע הזה ארצה. הפקתי כאן סרטי פרסומת בהנפשה (אנימציה), אבל זה היה טרום עידן המחשב והעבודה היתה קשה".

הסמל שלו, מגרפה שהמוט שלה הוא עיפרון, רומז להיותו מושבניק ויוצר. ו'מגרפה', הוא אומר, מצטלצלת גם כמו 'גרפיקאי'. כזה הוא. אוהב להלביש את המילה הכתובה במחלצות ציור. לכן, למרות שהוא יוצר במגוון תחומים, אהרן שבו רואה עצמו בעיקר כמאייר, כמי שמסביר את המילים בציור.
אז שבו, אמרנו, מגדיר את עצמו כמאייר, אבל המגזין לעיצוב ותקשורת חזותית 'קרדיט' דווקא העניק לו קרדיט גדול מזה. "הרעננות, המקוריות והעומק הרוחני שבעבודותיו", נכתב שם, "יכולים בקלות להגדירו כאמן, לאו דווקא מאייר או מעצב... שבו הוא גם מעצב רב כישרון... מבחינת הדמויות, אין ספק שפיתח שפה אישית מרהיבה".

שבו עובד בשיתוף פעולה עם המעצב גד אלמליח עמו למד בבצלאל והמתגורר כיום בבוסטון. השניים, שנמצאים בקשר כמעט יומיומי, שולחים זה לזה סקיצות בפקס. "אחד מאיתנו זורק רעיון, והשני מפתח. גד אחראי בעיקר על הטיפוגרפיה והעיצוב, אני עובד יותר על האיור".

מדליה לכל מגורש

שבו עיצב עבור החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות עשרות מדליות. ביניהן של הראי"ה קוק, הרב אריה לוין, מנחם בגין, אילן רמון ועוזי חיטמן. החברה הוקמה על-ידי ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, והיא מנציחה, על-פי מסמך רשמי שיצא מטעמה, "אירועים היסטוריים חשובים בחיי הכלל והפרט בישראל, הישגים בתחום המדע והתרבות וכן אישים ומנהיגים בעלי שיעור קומה".

שבו לא חיכה עד שמישהו יחליט שהחרבת גוש קטיף היא אירוע היסטורי חשוב. "לפני כשנה", הוא מספר, "בעצרת שהתקיימה בירושלים, עלה ח"כ פרופ' אלדד אל הבמה, ואמר: 'ימים באים, והם קרובים מאוד, ימים בהם יושמו אלפי יהודים בבתי-כלא. וזה יהיה להם לאות כבוד. לבנים ולנכדים שלהם יוכלו לומר: ישבתי בכלא למען ארץ ישראל ועם ישראל. זאת תהיה מדליה'".

כששמע את הנאום, החליט לממש את הצירוף 'אות כבוד' ויצר מדליות שקשורות לסרט כתום ושכתוב עליהן "אסיר ציון בציון" ו"ופדויי ה' ישובון". במדליה נראים הפסים שבדגל מדינת ישראל כסורגים בכלא האוסרים אדם.

ח"כ אלדד, מצדו, הופתע מהיוזמה, אבל רכש אלף מדליות ותעודות, וחילק מהן, בשורת טקסים רבי רושם, למשוב"חים ליד מעשיהו. כך עודד את נוער נאמני ארץ ישראל, שוויתר בקיץ האחרון על הנאות החופש הגדול לטובת האידיאולוגיה. אחרי ח"כ אלדד, רכשו ממנו ארגוני ימין נוספים מדליות ותעודות.
"רציתי שמועצת יש"ע תחלק לכל מגורש – תחלק, לא תמכור – מדליות. אפילו חשבתי שזה יהיה מיוחד אם תהיה כמות ממוספרת לפי מספר התושבים. הצעתי להם, והדברים לא זזו. חבל, כי העדפתי שאיזה גוף יעמוד מאחורי זה ושהמדליה תימסר עם תעודה, שתהיה גושפנקא. כרגע אני מוכר לבודדים ולקבוצות. אנשים שולחים לי מכתבים וכותבים 'תודה שאתה מנציח'".

בנוסף למעצבי המדליות הרשמיות של ישראל, שבו נמנה גם עם המעצבים הגראפיים של השירות הבולאי, ועד כה עיצב כעשרים בולי דואר של מדינת ישראל. קבלת העבודה כרוכה בהשתתפות במכרז: השירות הבולאי פונה כל פעם לעשרה מעצבים גראפיים מתוך מאגר שמות, ואלה מציעים סקיצות. "כיוון שאני חובש כיפה", מעריך שבו, "כשיש נושאים שקשורים למסורת ודת, משתפים אותי". אבל לא רק. בנוסף לבול לציון 800 שנים לפטירת הרמב"ם, הוא עיצב גם בול עם דמותו של אלברט איינשטיין ובול לציון יובל לאגודת הסופרים.

השנה, כשהוחלט להנפיק בול שנושאו ברכת כהנים, הבחין שבין המשתתפים במכרז נמצא גם מעצב ערבי. "החלטתי שאני חייב לזכות", הוא מספר, "אני כהן, ולכן חשבתי שראוי שאני אעצב את בול ברכת הכהנים ולא מעצב ערבי. עבדתי על זה יומם ולילה, וזכיתי".

וכפי שניצל את ניסיונו בעיצוב מדליות לטובת הנצחת אירועי הקיץ האחרון, כך עשה גם עם הבולים. שבו עיצב סדרה של 17 בולים המתעדים את החורבן (בהם צילומי 16 בתי-כנסת בגוש קטיף ובול אחד כתום עם שמות היישובים) ומאוחר יותר את אירועי עמונה. איש חב"ד הרב שלום דובער וולפא הדפיס כמיליון (!) בולים כאלה, ורבים מדביקים אותם על המעטפות כמחאה (בצד שמאל, כיוון שאינם רשמיים).

"ניצלתי מול שערי אושוויץ"

האם לדעתך השימוש שעושה הימין באמנות בשעת מחאה הוא דל מדי או במידה הנכונה?
"לא עושים את זה מספיק ולא עושים את זה טוב".
אז בתחום הזה לימין יש מה ללמוד מהשמאל?
"כן, זה נכון. הקמפיין של מרצ, לדוגמה, היה ברמה גבוהה מאוד מבחינת העיצוב הגרפי. אצלנו לא משתפים מספיק את האמנות. צריך להשתמש במסרים ויזואליים, כמו המדליות למשל. יש ח"כים מהימין שקנו ממני דסקיות, אבל הם לא עונדים אותן כפי שגנדי ענד תמיד את דסקית השבויים והנעדרים שלו, וחבל. לפעמים אובייקטים ויזואליים חזקים יותר מכל המלל".
אולי במחאת הימין חסר שימוש באמנות מכל סוג שהוא, לא רק באמנות פלסטית?
"בהחלט. אני נהנה מאוד מהטור של צור ארליך מ'מקור ראשון', אבל לא כל אחד יכול לקרוא שיר. אני מפרגן גם לד"ר שלום פליסר, שהוציא אלבום שירי מחאה. המילים שלהם חודרות אל הלבבות, אבל לטעמי תמונות מדברות יותר. האפקט הוויזואלי חזק.
"תראי, יש משהו דפוק באמנות של דתיים, אולי בגלל 'לא תעשה לך פסל ומסכה'. אנחנו צריכים קליגרפיה טובה".
יכול להיות שהסיבה פשוטה יותר: שחסרה מודעות.

"בשנים האחרונות יש יותר, בין השאר בזכות קיומם של בית-הספר 'מעלה', מכללת 'אמונה' וקורסים בתקשורת".
האם נכון לדעתך להימנע מסמלי שואה באמנות המחאה?
"לא. מה לעשות, יש דברים שמזכירים את השואה: הוצאת יהודים מבתיהם, שריפת בתי-כנסת. יש אסוציאציות. כתבו בעיתונים שההשוואה מצמררת, אבל זו עובדה ששוב היה גירוש וההיסטוריה חזרה על עצמה ויהודים יצאו עם מנורה.
"כשאסרו כניסה לגוש קטיף ודרשו מהתושבים המועמדים לגירוש להציג מספרי זהות במחסום כיסופים, המתיישבים כתבו את מספרי הזיהוי על זרועותיהם. היתה על זה ביקורת, אנשים אמרו שזה לא בסדר. היו כאלה שטענו שזה לא גירוש בכלל, שסך הכל 'עוברים דירה'. אני חשבתי שזה נורא שעושים סלקציה. התקשרתי לחמותי סבתא פנינה, שיש לה מספר על היד מהשואה, ושאלתי לדעתה. היא אמרה 'זה נורא'. שאלתי 'מה נורא?', והיא ענתה 'זה נורא שעושים סלקציה ליהודים. הזיכרונות עולים לי'. מהזווית שלה, כניצולה, לא המחאה היתה מצמררת אלא המעשה, אבל יו"ר 'יד ושם' חשב ההפך".

שבו עצמו היה תינוק כשהרכבת נעצרה ממש מול שערי אושוויץ. השואה חיה אצלו בזיכרון לפי מה שסיפרו לו בני משפחתו, אבל יש לה כמובן השפעה משמעותית על ילדותו.

"היינו בטרנספורטים האחרונים של יהדות הונגריה. אבי נלקח למחנות הכפייה כבר בהתחלה, ואנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו. אמא נשארה לבד כשכרסה בין שיניה. השלטונות הכניסו משפחת גויים לאגף בביתנו, פשוט החרימו לנו חצי בית. הגוי היה רשע במיוחד. דוגמה ליחסי השכנות היא זו: כשאמא האביסה את העז שלנו בתערובת, בא החזיר של הגוי ואכל לעז שלנו את התערובת. אמא ניסתה לגרש את החזיר, אז הגוי תקע בבטנה קלשון. מהדקירה הזאת ספגתי רגישות מיוחדת נגד רשעות הגויים: אני הייתי העובר שבבטנה.

"אמי הוצאה מהבית כשאני, בן שנה, קשור אליה מקדימה, אחי בן השלוש קשור על גבה, ואחותי בת העשר מחזיקה בידה. גורשנו לאוסטריה, ומשם לקחו אותנו לאושוויץ. אמי סיפרה כיצד מסילת הברזל עליה נסענו הופצצה בידי הרוסים. קרון הבהמות אליו דחסו אותנו היה ממש מול המחנה, ופתאום הרכבת נעצרה. אחי זוכר שכשיצאנו הוא הרגיש כאילו רגליו משותקות, כי כל הדרך כרע בשל הצפיפות. הוא לא יכול היה ללכת.

"כשחזרנו להונגריה, חיפשנו דברים שהטמנו באדמה, ומצאנו רק תמונת שמן אחת שאבא צייר. לפני הגירוש היתה לנו חנות בכפר, צרכנייה. אחרי הגירוש אמי גידלה אותנו בלי בעל, לבדה".

הגירוש מהונגריה, הגירוש מגוש קטיף

כששבו מספר על קורותיה של משפחתו בתקופת השואה ואחריה, הוא עובר פתאום, כנראה בלי להרגיש, לדבר על גירוש בנו, תושב מורג, מגוש קטיף.
"עלינו מהונגריה ב-1951, כשהייתי בן שבע. משך חמש שנים היינו במעברות.
"חשבתי שאחרי הגירוש כולם יתרכזו, שיהיה מחנה אוהלים ענק, אבל גם בזה שרון הצליח להפריד אותנו, לפורר. אם כולם היו מתרכזים יחד היה מאבק, אבל שרון עבד בשיטת הפרד ומשול. גם אני גרתי באוהלים שעפו, ישנתי על החול. היינו תקופה קצרה במעברה ליד פרדס-חנה, אבל רוב השנים גרנו במעברת מחנה-דוד ליד שער העלייה.

"בשבוע האחרון של גוש קטיף, נסעתי להיות עם בני, כלתי והנכדים. נסעתי כדי למתן, לא חשבתי שהגירוש יעבור בקלות כזאת. צילמתי המון. צילמתי איך אל"מ מוחמד ואיך ניקולאי גלוח הראש מגרשים. הנה, תראי את התגים שלהם. מה לא עשו שם. שלחו אפילו טייסים. הדי-9 הרימו ערימות חול מסביב ליישוב סתם כדי ליצור אפקט פסיכולוגי. ראיתי איך חיילים מפלוגה של מג"ב רודפים אחרי הבן של הרב אידלס. לתפוס אותו. לתפוס את היהודים. הסרטתי הכל", הוא מצביע לכיוון ערימת קלטות וידאו.

יש אנשים שכועסים עליך, כאמן, כיוון שאתה מזוהה פוליטית?
"מי, למשל?"
מעסיקים, לקוחות, מכרים.

"הרוב לא. לכל אחד יש דעה", הוא אומר ומסמן לכיוון דלת הסטודיו שלו שאליה מוצמדים גזרי עיתונים (פוליטיקה והומור), כרזה שלו (הקושרת בין חורבן ט' באב לחורבן באב אשתקד) וכרזה של האמן השמאלני דוד טרטקובר (הקושרת את נתניהו לרצח רבין). בכרזה המפורסמת של טרטקובר, יוזכר, נראים צילומי רבין ונתניהו; אל הראשון הוצמדו המילים 'לא נשכח', אל האחרון, על רקע אדום, 'ולא נסלח'. "זוכרת את זה? ממש מכעיס", הוא אומר. אם לטרטקובר יש 'חופש ביטוי אמנותי', סו קולד, גם לו יש.

"מה שכן", הוא נזכר, "ביום הגירוש ממורג, בדרכי לתפילת שחרית, עצר אותי כתב קול ישראל וביקש שאתראיין. אמרתי לו: 'כבר הייתי בקטע הזה'. הוא שאל: 'אה, בימית?', עניתי: 'לא, בהיידובסרמיין. הכפר בהונגריה ממנו גירשו אותנו'. אמרתי שאני לא עושה השוואות אבל גם כאן מגרשים יהודים מהבית. הוספתי שאומנם בגוש קטיף לא יהיו אונס רצח או השמדה, אבל חוץ מאלה יש הכל: מגרשים יהודים על רקע אתני, שוללים את פרנסתם, ובהמשך ישרפו בתי-כנסת. השמיעו את זה אצל אריה גולן ברשת ב'. קיבלתי המון טלפונים של תמיכה, אבל יש גם כאלה שמאז כועסים עליי".@

"כבוד השופט, אבא של הנאשם הוא צייר", אמר איש השב"כ
לאהרן שבו יש חמישה ילדים: מיכל, הבכורה (33), תושבת סוסיא ומנה"ח; מתי (30), תושב מעון, הוא רועה צאן; אחיעד (27) היה תושב מורג והיום מתגורר בטנא-עומרים; יאיר (21) לומד בישיבת הסדר ברמת-גן ואיתמר (18) מסיים ישיבה תיכונית במצפה רמון.

אצל כל אמן, גם אצל שבו, האמנות והחיים גולשים זה אל זה. כשהבן איתמר שבר את היד חודש לפני בר-המצווה, צייר האבא על הגבס פסים שחורים כמו רצועות התפילין. בשמחות אחרות של המשפחה זוכים הילדים והנכדים לתדפיס עמוד שער של עיתון שעוסק בהם. ויש גם אירועים פחות נעימים, כמו למשל כשמציירים דיוקנאות בין כותלי בית-המשפט.

כזכור, מתתיהו (מתי) שבו, נעצר ביולי 2003 עם יצחק פס (אביה של התינוקת שלהבת פס הי"ד, שנרצחה בידי צלף ערבי) במחסום חיזמה, והשניים הואשמו בהחזקת לבנות חבלה. שבו ג'וניור ופס נשואים, אגב, לתאומות. "תצייני שאנחנו משפחת פשע", צוחק אהרן, "בני יאיר סירב להיות חלק מהצבא בתקופת הגירוש, וישב 28 יום. נתתי לו מדליה של 'אסיר ציון בציון'...".

מה בעצם קרה, מנקודת ראותך?
"מתי היה טרמפיסט של איציק. הם נסעו בי"ז בתמוז לכיוון היישוב עדי-עד, כדי להיפגש עם חברים ולהעביר יחד את הצום. בדרך חזרה, כוחות הביטחון עצרו אותם כי היה להם מידע שבאוטו יש שקית עם ארבע לבנות חבלה. אנחנו לא ידענו כלום: שלושה שבועות מתי היה במרתפי השב"כ בלי טלפון. נעלם. אשתו התקשרה לבני אחיעד, והוא הודיע לנו שנעצר".

בטח נבהלתם.
"דווקא לא. עצרו אותו בעבר בעוון 'הפרעה לסדר הציבורי בחברון', אז לא התרגשנו. אבל אז הסתבר שהפעם זה רציני, שהשב"כ בעסק. התקשרנו לעמותת 'חננו', שעזרו מאוד. שלושה שבועות לא ידענו מה קורה איתו. כל פעם שהביאו אותם לדיון על הארכת מעצר, הגיעו אל מחוץ לבית-המשפט מאות מפגינים שביקשו שהם ישוחררו. הם באו עם שופרות, גיטרות, סירים. איש השב"כ המכונה דייויד שאל 'מאיפה אתם מארגנים אותם?', ענינו 'אלה חברים שלו, אנחנו לא מארגנים'".

בבית-המשפט החליט שבו להשתמש בכישוריו הגראפיים, וצייר את הנוכחים באולם. "אסור היה לצלם, אז לקחתי מחברת קטנה ועשיתי סקיצות. אחד מאנשי השב"כ קם ואמר 'כבוד השופט, אבא של הנאשם הוא צייר מקצועי והוא עלול לחשוף אותנו. בבקשה תחרים'. השופט נועם סולברג הסתכל ולא החרים, אבל הורה לי להפסיק. נעצתי מבטים בשב"כניקים. ישבתי והסתכלתי להם לתוך העיניים וראיתי שזה לא נוח להם. השב"כ הוא גוף נקמני, תכתבי את זה, לדיון הבא כבר לא נתנו לי להיכנס. לדעתי יש קשר ברור", הוא צוחק.

באיזה שלב נודע לכם על מה מתי עצור?
"עו"ד ורצברגר ניסה לדלות, בדיון הזה, אינפורמציה על מה בכלל הם נעצרו. הוא שאל 'מה, הם רצחו מישהו?', והתובע ענה 'כן'. הוא שאל 'ידוע את מי?' והתובע שוב ענה 'כן'. ואז הבנו שבאותה תקופה היו יריות על נהג משאית ערבי שהפלשתינים הרגו אותו בתאונת עבודה כי חשבו שהוא יהודי, לדעתי. אמרנו בצחוק 'מתי ואיציק אחראים גם לפיצוץ מגדלי התאומים'. לפי כתב האישום, הם נתפסו ליד מחסום חיזמה עם לבנות חבלה שנגנבו מהצבא.

"השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור כתבה בגזר הדין שלא מדובר בעבריינות אידיאולוגית, והם קיבלו שנה וחודשיים. דורית בייניש ערערה, והם קיבלו שנתיים. המדינה תבעה את המקסימום על החזקת אמל"ח, שזה, אני חושב, שבע שנים".

ידעת איך עוברת על מתי החקירה?
"מתי לא הסכים לדבר על העניינים שקשורים לנסיבות המעצר שלו בלי עו"ד, אבל הוא דיבר עם החוקרים על מתי כספי, הביטלס והרמב"ם. איציק פס רק אמר פסוקי תהילים. לא דיבר איתם על שום דבר.

"העינוי היחיד שעשו להם זה שקשרו אותם לכסא עם הידיים מאחורנית ולא נתנו להם לישון, האור דלק והציק. היו גם שאלות חודרניות וניסו להשפיל אותם, לפי מה שידוע לי, אבל מתי תפס את המשחק: הוא לא אכל ולא שתה איתם. זה חשוב, כי כך אתה נפתח.

"הפעילו את השיטה של החוקר הטוב והחוקר הרע. אגב, אמרנו שהשב"כ זה גוף נקמני? היינו בהפגנות למען שחרורם ובבית הנשיא. ראינו אותם לוחשים על אוזנו של השופט 'הם מסוכנים לציבור' – כך אין שום חופשה. גם לא הורידו להם שליש על התנהגות טובה. עובדה שלמחרת השחרור הם היו פתאום לא מסוכנים, הרי לא היתה הגבלה כלשהי".

איך אתה מסביר את זה שנמצאו אצלם לבנות חבלה?
"עד היום אני לא יודע. עו"ד ורצברגר אמר שהם החזיקו את זה לשם פעלולי פירוטכניקה".@