חובה הלכתית להרוג את הקמים עלינו/ הרב רא"ם הכהן ראש ישיבת ההסדר בעתניאל

חייל יהודי צריך לצאת מנקודת המוצא של יעקב אבינו, שעליו נאמר "ויירא יעקב מאוד, ויצר לו", ורש"י מפרש: "ויירא שמא ייהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים". חייל יהודי איננו תאב להרג. בספר דברי הימים מובא שהסיבה שה' מנע מדוד לבנות את בית המקדש, היא: "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה  לְפָנָי". אולם כשבאים להשמידנו, כשיש מלחמה על ייחוד ה', חלה עלינו חובה הלכתית להרוג את הקמים עלינו. במצב זה, מי שלא עושה מלחמה בכל לבו הוא בכלל "ארור עושה מלאכת ה' רמייה וארור מונע חרבו מדם".

אומנם המלחמות שלנו אינן מלחמות שבעת עממים בהן נאמר "לא תחיה כל נשמה", אבל מלחמותינו, על-פי הרמב"ם, הן בגדר "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם", כלומר הצלה מפני אויב שקם על עם ישראל. לפיכך חלה חובה הלכתית להשמיד את הלוחמים נגדנו. כאשר אוכלוסייה אזרחית מהווה שכפ"ץ למחבלים, מבחינת ההלכה חל על אותה אוכלוסייה דין "רודף". צריך לחסל את המחבלים גם במחיר שייהרגו לו נשים וילדים, וחובה זו הינה חלק מחובת המלחמה. ממילא, בסביבה אזרחית בה נמצאים מחבלים ויש אפשרות לחסלם, יש לעשות זאת למרות שייפגעו אזרחי האויב, ובלבד שלא יועמדו חיילינו בסכנה. לצערי, לפעמים נעשים שיקולים שאינם מתחשבים בדין רודף החל על האזרחים והדבר גורם לסיכון חיילי צה"ל. אם, כפי שפורסם, המחבלים בכפר כנא אכן השתמשו בנשים ובילדים, היתה חובה להשמיד את המחבלים, על אף הטרגדיה הנוראה של הרג נשים וילדים.

נישא תפילה לריבונו של עולם, שנזכה לימים כימי שלמה, בהם משיח בן דוד ינהיג את עם ישראל ואת העולם בכוח התורה ללא שפיכות דמים, ונזכה לבניין בית המקדש השלישי, שהוא בנין קוסמי אוניברסלי, וכל היקום יינק את חיותו מהמקדש השלישי, שיתאחד עם המשכן העליון כמפורט ב"משכני עליון" לרמח"ל.    

הפגם המוסרי: חוסר מקצועיות/  אביתר בן-צדף, המכון הבינ"ל למדיניות נגד טרור, המרכז הבינתחומי הרצליה

את קיום המדינה והעם היהודי מסכנות איכותו הגרועה של צה"ל והרמה הנמוכה של ביצועיו הצבאיים. "תדע כל אם עברייה כי חיי בנה ניתנו בידי מפקדים ראויים" – זה מוסר הלחימה האמיתי.
מפקדי הצבא לדורותיו, לפחות בארבעת העשורים האחרונים, חטאו מוסרית לאומה. משך שנים הם הזניחו את פיתוח הצבא, את הכנתו למלחמה, את בניין הכוח ואת טיפוח כושרו הקרבי, ואלה כשלים מוסריים חמורים. כשהחרב קהה ונושא החרב אינו מאומן, האומה ניזוקה.

במילים אחרות, הבעיה המוסרית היא שלמרות כל הוצאות העתק, לא הוכן צבא ראוי להגן על ביטחון ישראל. לא הופקו לקחים ממלחמותינו; בוזבזו כעשרים שנים על לחימה באינתיפאדה, מה שהזיק לכוח הלחימה של צה"ל; והיתה גם בטלה בשש השנים האחרונות, מאז נסנו בבהלה מלבנון.

יש פגם מוסרי יסודי בכך שמפקדים לא ראויים שולחים לקרב חיילים שלא הוכנו למלחמה. הבעיה המוסרית היא שהחיילים לא הוכנו כיאות (אימון, הכשרה, אמצעי לחימה, שיטות לחימה ופיקוד ראוי), לצערי. בששת העשורים האחרונים נפלו אלפי חיילים יהודים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים על ביטחון ישראל. אני טוען, שרבים נפלו לשווא כיוון שלא אומנו כהלכה, לא צוידו כיאות, לא נתנו להם פיקוד ראוי, ולא הכינו להם תורת לחימה נבונה ונכונה.

בעיית המוסר שורשית: היא מתחילה באי-ציות לציווי "והיה מחננו טהור", ממשיכה בבעיות משמעת, ושיאה במעילת הפיקוד הבכיר לדורותיו בחובתו "ללמד בני יהודה קשת". אלו – ולא השטויות של "הקוד האתי" – הן בעיות מוסריות שראויות לדיון. את השאלה אם להרוג אדם זה או אחר מן האויב יפתרו המפקדים בשטח, מתוך הבנה כי עליהם למנוע נזק מיותר, אך לא במחיר הפקרת חיי חייליהם או ביטול משימתם.