מראה כהן

הימים שבהם אנו נמצאים מעלים את חיפה, העיר השלישית בגודלה בארץ, לכותרות. עובדה זו יחד עם התקרבותו של כ"ח באב, יום פטירתו של הרב הנזיר, מביאה אותנו לראיין דמות מיוחדת במינה, שעולמות רבים מתמזגים בה: רבה של חיפה, הרב שאר ישוב כהן.


הרב אטקין, סבו של הרב שאר ישוב, עסק בכריכת ספרים לצורך השלמת הכנסה. מסיבה זו השלטון הקומוניסטי, שהיה שבע רצון מרב שיודע גם לעבוד, לא עקב אחריו. ר' מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מליובאוויטש, ניצל את העובדה הזו, והתחבא בביתו של הרב כשבעה חודשים. מסיבה זו נטה הרבי חסד לנכדו של מצילו, הרב שאר ישוב
הרב שאר ישוב הוא בנו של תלמידו הקרוב של הראי"ה קוק, הרב דוד כהן, הידוע בכינויו 'הרב הנזיר'. הנזיר, עורכו של 'אורות הקודש' של הרב קוק, שאף כל ימיו כרבו לחידושה של הנבואה בישראל. הרב שאר ישוב מספר כי אביו הסביר את מנהגי הנזירות שקיבל על עצמו בכך שעצם ההגעה לרוח הקודש אינה תלויה בבחירתו של האדם, אלא ברצון ה', אולם הוא היה מעוניין לעשות מה שביכולתו כדי להתקרב לכך. הנזיר נסמך על דברי הרמב"ם בסוף הלכות נזירות, שאומר שהנזיר שקול כנביא, שנאמר: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים".

גדרי הנזירות כוללים שלושה איסורים: איסור התספורת, האיסור לאכול ענבים וכל מה שיוצא מהם וההימנעות מטומאת מת (שממילא היתה אסורה על הרב הנזיר, בתור כהן). מלבד איסורים אלו הוסיף הנזיר על עצמו סייגים נוספים, שנבעו מהאידיאל של קדושת החיים: הוא לא אכל בשר ולא נעל נעלי עור.

אשתו של הנזיר, הרבנית שרה כהן, היתה בת דודתו – אמה ואביו של הנזיר היו בניו של ר' זכריה מנדל כ"ץ, רבה של העיירה ראדין (שהתפרסמה בזכותו של ר' ישראל מאיר הכהן, בעל ה'חפץ חיים'). אביה של שרה, הרב חנוך העניך אטקין, שימש כרבה של העיר לוגה הסמוכה לפטרבורג, ודוד כהן הצעיר עבר דרכם בדרכו ללימודי ההשכלה באקדמיה היהודית של הברון גינזבורג.
מעניין לציין כי הרב אטקין עסק בכריכת ספרים לצורך השלמת הכנסה, ומסיבה זו השלטון הקומוניסטי, שהיה שבע רצון מהרב שיודע גם לעבוד, לא עקב אחריו. ר' מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מליובאוויטש, ניצל את העובדה הזו, והתחבא בביתו של הרב כשבעה חודשים. מסיבה זו נטה הרבי חסד לנכדו של מצילו, הרב שאר ישוב.

כרחל לרבי עקיבא

בבית הרב אטקין הכיר הנזיר את בתו שרה, והם גמרו אומר להתחתן. הנזיר נסע לגרמניה להמשך לימודיו, אך בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה והקשר נותק. המצב לא נהיה פשוט יותר כשהחלה המהפכה הקומוניסטית; אך דוד כהן ושרה אטקין המשיכו לשמור אמונים זה לזו.

בזמן הפירוד למדה שרה אגרונומיה באוניברסיטה. היא רצתה לעלות לארץ ישראל, והניחה שכך תכשיר את עצמה לעבודה החקלאית בארץ. הנזיר, שעבר לשוויץ, החל בינתיים בעבודת הקודש הייחודית שלו ובמנהגי הנזירות, שקיבלו דרך ברורה יותר כשהכיר את הרב קוק והפך לתלמידו הקרוב.


הקשר האישי החם לבית הרב קוק שוזר את סיפוריו של הרב שאר ישוב. "זכור לי שמילדותי התייחסנו אל הרב כדוד, ולא כאל הרב הראשי". אפילו הזיכרון הראשון של הרב שאר ישוב קשור בבית הרב. בפרעות תרפ"ט (1929) נמלטה המשפחה לביתו של הרב קוק, ושם שהתה במשך הפרעות
כשהרב הנזיר כבר עלה לארץ, התאמץ הרב קוק והשיג רישיון עלייה עבור ארוסתו של תלמידו. לאחר שתים-עשרה שנים של פירוד ("כרחל לר' עקיבא", כך  היה הנזיר אומר) הם היו אמורים להיפגש. אלא שהיתה בעיה: הנזיר הקפיד לערוך תענית דיבור מראש חודש אלול ועד מוצאי יום הכיפורים, והכלה המיועדת אמורה היתה להגיע באלול. גדולי ירושלים התכנסו כדי להתיר את הנדר, והפגישה נערכה. בהמשך נערכה גם החתונה בבית הרב קוק, כשבהעדר הורי הצדדים היו הרב והרבנית גם השושבינים. פרקי יומן של הנזיר מתקופה זו יוצאים לאור בימים אלו בחוברת "זכו שכינה ביניהם", לרגל נישואיו של נינו של הנזיר – נכדו של הרב שאר ישוב.

בתחילה נולדה הבת הבכורה צְפִיַה, לימים הרבנית צפיה גורן, ובהמשך, בט' במרחשוון תרפ"ח (1927) נולד הבן, אליהו יוסף שאר ישוב. הרב שאר ישוב מספר כי אביו הסביר לו שנתן לילדיו שמות סמליים, כמנהגם של הנביאים: צפיה היא מילה נרדפת לנבואה, ושאר ישוב היה בנו השלישי של ישעיהו הנביא. כוונתו של הנביא בשם היתה כפולה: רמז לכך ששארית ישראל שבגלות תשוב לארץ, וגם חזרה בתשובה עתידית של עם ישראל.

באחד הפסוקים בישעיהו שבהם מוזכר השם שאר ישוב ישנו רמז לשואה. הרב שאר ישוב מספר כי לאביו היתה כל הזמן תחושה שרק חלק קטן מעם ישראל ישרוד ויחזור לארץ. חששו מאסון ליהודי הגלות היה מוחשי כל-כך עד כי אמו של הרב שאר ישוב סיפרה לו כי הנזיר ביקש לשכנע את מנהיג המזרחי, הרב מאיר ברלין (בר-אילן), שיתמוך בתכנית האבקיואציה המפורסמת והשנויה במחלוקת של ז'בוטינסקי ערב השואה, כדי לפנות את היהודים מאירופה בכל מחיר.

הנזיר רצה לגדל את בנו כנזיר מבטן. כשרצה המוהל של התינוק שאר ישוב לתת לו לטעום מהיין אחרי הברית התנגד האב, והרב קוק (שהיה כמובן הסנדק) רמז למוהל שיכבד את רצונו של האב.