סבה ואחיו תפרו בגדים לילדי המעפילים על הספינה "אקסודוס", והיא מעצבת אופנה שחושבת שכדי להיראות טוב אפשר לקנות אפילו בגדים בשוק ●המעצבת יהודית מקלר למדה בבית הספר לאופנה "שנקר.
"קשה לי עם התואר הזה של מעצבת אופנה. אני מעצבת בגדים, הגדולים מעצבים אופנה", אומרת יהודית מקלר, מעצבת בגדים לנשים ונערות. מקלר, ציונית-דתית בוגרת שנקר, עובדת בדירה מתוקה בחולון, ומספרת על הלימודים המפרכים בבית ספר שבו הצוות אינו תמיד סובלני.

סיפור אחד שמסתובב על שנקר קשור לטיול הצ'ופר של תלמידי סוף שנה ג' ללונדון ופריז, שבו מסתובבים התלמידים בתערוכות מעצבים הקובעים מה תלבש אוכלוסיית העולם בעונה הבאה. באחת השנים תכננה ההנהלה טיסה מלונדון לפריז ביום כיפור עצמו. הצמים והשומרים על קדושתו של היום (לא רק דתיים) צמו בלובי, בעוד חבריהם עולים על הסעה לשדה התעופה
היא מגוללת גם היסטוריה משפחתית מעניינת (מכונת תפירה על ה'אקסודוס') ומגלה מי קובע מה נלבש. מקלר אמנם משווקת את בגדיה גם לציבור הכללי, אבל מכירה היטב את הבחירה של בנות הציבור הדתי. ולא, לא תצאו מכאן עם מסר צפוי מפיה של מעצבת בנוסח: 'כמה יקר – ככה כדאי'. המסר של מקלר הוא הפוך, כמעט.
אל לב הברנז'ה האופנתית
המפגש עם יהודית מקלר (32) נערך בדירה השכורה שלה בחולון, עיר הולדתה. היא פותחת את הדלת בחיוך ביישני, וקירות הבית מגלים שגרה כאן מישהי עם טאץ' אמנותי אמיתי. הקירות צבועים בוורוד ובצהוב, עליהם תלויים גאדג'טים חמודים, ואפילו המעצור של הדלת (המשולש הזה הלבן שתמיד הולך לאיבוד) הוא אצלה מן ראש חמוד של עכבר פלסטיק. כאן מקלר עובדת. חושבת, מעצבת וגוזרת. חדר העבודה שלה לקוח הישר מסדנאות תפירה: גלילי בדים, בובה שעליה חולצה לבנה, מכונות תפירה מכוסות. כמה צפוי.
גם חייה של מקלר נעו במסלול מקובל: היא למדה בתיכון דתי, עשתה שירות לאומי וסיימה תואר במדעי החברה. בבר-אילן, אלא מה. מקלר רצתה להמשיך לתחום האמנות. ברזומה שלה היו עד אז ועדות קישוט לרוב וקורס בגרפיקה. אחרי שמימשה את דרישת ההורים להשגת 'תואר', החליטה ללכת אחרי נטיית הלב. "לא חשבתי להמשיך לעוד 4 שנים, אבל חיפשתי משהו פרקטי. תמיד אהבתי בגדים ותמיד היה לי קשה למצוא, אז אמרתי שאנסה".
חיפושיה של מקלר אחרי בית ספר רציני לעיצוב האופנה הביאו אותה לשנקר: בית ספר בעל שם, מעמד וגם פוזה, כזה שמעורר הערצה בקרב אנשי הבועה וצמרמורת בגוום של שמרנים. אליהם מצטרפים גם החרדים לענייני צניעות, בלבוש ובנפש. כצפוי, עוררה בחירתה של מקלר פליאה, שלא לומר התנגדות, בסביבתה הקרובה. זה לא מקום לדתיים, אמרו לה, יהיה לך קשה. מקלר אמנם הכירה את העולם החילוני; היא גדלה בחולון וגם בלימודיה בבר-אילן התחברה לחבר'ה שאינם דתיים, אבל היום, בראייה לאחור, מודה מקלר שהיא לא ממש ידעה למה היא נכנסת. האסימון ירד בחלוף הימים.
בכיתתה של מקלר היו עוד שלוש בנות דתיות, ובכל זאת הן היו חריג בנוף. "האנשים שהיו איתי לא הכירו בכלל את המקום שממנו באתי. בשבילם הייתי עוף מוזר ממש. קצוות שונים לגמרי. המעניין הוא שלהם היה קשה יותר להתמודד איתי מאשר לי להתמודד איתם. הם הרגישו חוסר נוחות".
פתוחים, אבל לא ליהדות
בקרב הסטודנטים מצאה מקלר את מקומה, אם כי לא בקלות; אבל בסגל המרצים היו כאלה שלא יכלו לשתוק לנוכח העובדה שמולם יושבות בנות שומרות תורה ומצוות. אצלם, בלי עקיצה או הערה השיעור לא יכול היה להתנהל.
והיו גם דברים שקשורים למדיניות. מקלר משתדלת מאוד שלא ללכלך על שנקר, ומסתפקת בדוגמאות ספורות: "את מקבלת עבודה ביום חמישי וצריכה להגיש אותה ביום ראשון. הם יוצאים מתוך נקודת הנחה שתעבדי בשבת. לפי גודלה של המשימה, לא הגיוני שיום שישי ומוצאי שבת יספיקו כדי לסיים אותה. אז את יושבת כל מוצאי שבת, עד הבוקר. היה לנו פרויקט שאמרו לנו במפורש: תבואו בשבת לבנות אותו. הדתיים הגיעו במוצאי שבת, וזה לא הוגן. למה אתה צריך להישאר ער ולעבוד כשכל השאר ישנים?".

"סבא שלי היה חייט נדיר. הוא לא עשה בשבילי את העבודה, אבל הוא היה תופר איתי. בזמן הלימודים גם הייתי לוקחת עבודות תפירה הביתה, והוא היה עוזר לי. פעם לקחתי לתפור 20 שמלות לרקדניות. אני ישבתי על חגורה אחת במשך שעה, והוא היה עושה חמש באותו הזמן. היום אין חייטים ברמה שלו", היא מתרפקת
סיפור אחר שמסתובב על שנקר קשור לטיול הצ'ופר של תלמידי סוף שנה ג', טיול מסובסד ביותר ללונדון ופריז, שבו מסתובבים התלמידים בתערוכות מעצבים הקובעים מה תלבש אוכלוסיית העולם בעונה הבאה. פעמים רבות הטיול נופל בחגי תשרי. באחת השנים תכננה ההנהלה טיסה מלונדון לפריז ביום כיפור עצמו. הצמים והשומרים על קדושתו של היום (לא רק דתיים) צמו בלובי של המלון, בעוד חבריהם עולים על הסעה לשדה התעופה. הצמים נשארו במקומם. על הסיפור הזה אמרו הסטודנטים בסרקסטיות שלו היה מדובר בצום הרמאדן, הוא היה זוכה ליראת כבוד. במידה מסוימת מקלר מאשרת: "מדברים על פתיחות, אבל זו פתיחות לאחרים, לדת שלנו לא ממש".
בכל הנוגע ללימודי עיצוב, לאדם דתי יש קושי אמיתי ללמוד במקום שאינו שומר על גדרי צניעות.
"בהתחלה לא חשבתי על זה, ויש דברים שבדיעבד לא הייתי עושה. יש קורסים בהלבשה תחתונה ובעיצוב בגדי ים וגם בשמלות ערב. אלו גם תחומים שצריך להתמחות בהם, כי מדובר במכונות שונות לגמרי. אפשר לנסות להתחמק מזה, אבל בסופו של דבר צריך לקחת אותם. היום אני מעצבת רק בגדים צנועים, אבל בשנות הלימודים לא עשיתי דגמים צנועים בהכרח. פרויקט הגמר שלי היה צנוע, אבל לא מתוך כוונה תחילה, ואני קצת מצטערת על זה.
"לשנקר מגיעים אנשים מהמון מגזרים: רוסים, מושבניקים, קיבוצניקים, עירוניים. כל אחד בא עם הייחודיות שלו. אני לא הבלטתי את זה שאני דתייה, ולא ניסיתי בכל פרויקט שלי להראות את זה, ובאיזשהו מקום אולי זה חבל".
מקלר הגיעה למסקנה שהעולם שממנו היא באה, על ערכי הצניעות והמסורת שבו, הוא ייחודי ועשיר ויש בו הרבה. "היה לנו בחור דתי במגמת עיצוב טקסטיל. בפרויקט הסיום שלו הוא לקח תשמישי קדושה פסולים ועשה מהם מיצג. אותי זה ריגש ברמות. החילונים לא הבינו מה הוא רוצה ופשוט עשו לו את המוות. הם עשו אותו כזה קטן, ושם לא קשה לעשות את זה".