מקום שלבו חפץ

גם בלי להיות 'בן מיעוטים' בשנקר, הקבלה למקום אינה פשוטה. יש לעבור מבחן קבלה, להציג תיק עבודות ולעבור ראיון אישי. אל המפגש הזה צריך להביא משהו שתפרת בעצמך. מקלר נזכרת וצוחקת: "אמא שלי תפרה לי חלק ממה שהיה צריך. את השאר הידקתי וריססתי. לא ידעתי כלום על תפירה". למרות האמור, היא התקבלה. מקלר, נחבאת אל החוטים, אינה מציגה את עצמה ככישרונית, אבל מספרת על מועמדות אחרות שהגיעו למבחני הקבלה עם בגדים תפורים למשעי, פלוס בטנה מוקפדת, ומצאו את עצמן במגמה נחשבת פחות.

הלימודים בשנקר אורכים 4 שנים. השנתיים הראשונות קשות במיוחד, וגם השנתיים הנותרות אינן מניחות ללומדים לחיות 'חיי סטודנט' במובן המקובל של המילה. "התחלנו שישים ומשהו סטודנטים וסיימנו מעט יותר משלושים. הלימודים היו אינטנסיביים מאוד. קשה לעבוד במקביל. מדובר בלילות ארוכים של עבודה על פרויקטים. הייתי באה ללימודים בבוקר, נשארת כל הלילה, למחרת חוזרת הביתה להתרענן וחוזרת ללימודים. הסתובבתי כמו זומבי".

איך מתמודדים עם המנטליות התל אביבית, ראש של אמנים?

"מבחוץ זה נראה יותר גרוע. חשבתי שאני באה עם אנשים שהראש שלהם בעננים, אבל הרוב ממש לא ככה. נכון שמדובר באנשים מיוחדים, ויש גם כאלה שלוקחים סמים והכל, אבל את לא חייבת ללכת איתם. אני הקפתי את עצמי באנשים שמכבדים את המסורת. מצאתי לעצמי את הפינה החמה שלי. אבל זה היה קשה מאוד. לקח לי כמעט שנה, שבמהלכה די סבלתי".

את ממליצה לבחורה שרוצה ללמוד עיצוב אופנה ללכת לשנקר?

מקלר אינה מתיימרת להציג הנחיות כוללניות: "אני חושבת שכל אחת צריכה לחשוב עם עצמה. כשהלכתי לשנקר הרבה אמרו לי שזה לא המקום בשבילי, אבל דווקא שם התחלתי להקפיד על הרבה דברים ואני ממשיכה להקפיד עליהם מאז. עד אז אתה אף פעם לא עוצר לחשוב, כי אתה שוחה בזרם. בית ספר דתי, תיכון דתי, שירות לאומי... ואז אתה מגיע למקום שבו אתה שונה. שם למדתי לקבל את עצמי יותר מאשר בכל מקום אחר". והיא מוסיפה: "אדם צריך לדעת לקראת מה הוא הולך, ואם אתה כבר שם אל תנסה להסתיר את זה. אל תשוויץ בזה אבל תהיה אתה".   

משפחה לצד הבד

בימים אלה, כשמדעני העולם מנסים לתלות כל דבר במפת הגנים המשפחתית, נראה שהם היו חוגגים על הסיפור של מקלר.
אבי אמה של מקלר, שלושה מאחיו וגם אביו וסבו לפניו עסקו בתפירה. העניין התחיל עוד בפולטוסק שבפולין. הסבא, יהושע מאירסדורף, סיפר תמיד שמשפחתו גורשה לצד הרוסי של פולין. הם לקחו איתם מכונת תפירה שיכולה להתפרק ולהיכנס לתיק, והמיומנות הזאת הביאה להם לחם. מאוחר יותר הם הגיעו ללודז', שם תפרו מדים לצבא הפולני – מה שהציל אותם שוב מחרפת רעב וממוות. גם על סיפונה של אוניית המעפילים 'אקסודוס' ידעה המשפחה לנצל את הידע והכישורים, ואנשיה תפרו לילדי המעפילים מעילים משמיכות שהיו בנמצא.

כשהגיעו לארץ פתחו ארבעת האחים, בליווי האב, עסק של חליפות גברים: שניים תפרו, אחד היה גזרן ואחד ניהל את העסק. "זה היה עסק משפחתי במלוא מובן המילה. הנשים היו מכינות בבית מה שצריך למלאכת התפירה. אמא שלי, כילדה, היתה מתפעלת מדי פעם את מכונת הכפתורים".

לאחר שנים חלק מהאחים נפטרו, אחרים יצאו לפנסיה והעסק נסגר. סבה של מקלר המשיך לתפור עבור פולגת, ואחר-כך, בחדר העבודה שבביתו, המשיך לעשות תיקונים בעלות מינימלית.

המוטיבציה של מקלר ללמוד עיצוב אופנה דווקא איננה קשורה לפרקי ההיסטוריה הללו, אבל בשנות לימודיה היא בהחלט הסתייעה בסבה, שחלף על פני גיל הגבורות. את מכונת התפירה שלה היא הציבה בחדר העבודה של סבה, והם היו יושבים בצוותא.

"הוא היה חייט נדיר. הוא לא עשה בשבילי את העבודה, אבל הוא היה תופר איתי. בזמן הלימודים גם הייתי לוקחת עבודות תפירה הביתה, והוא היה עוזר לי. פעם לקחתי לתפור 20 שמלות לרקדניות. אני ישבתי על חגורה אחת במשך שעה, והוא היה עושה חמש באותו הזמן. היום אין חייטים ברמה שלו", היא מתרפקת, "כאלו שתופרים את החליפות שיושבות על הלקוח בלי קמט. שנינו פרפקציוניסטים, והסתדרנו בקטע הזה יופי".

לפני ארבע שנים סיימה מקלר את לימודיה והחלה לעבוד בעבודות סטודנטים אצל מעצבות. במקביל מכרה בגדים מעוצבים עם חברה. שנה לאחר מכן היא פתחה עסק עצמאי. "ראיתי שהשוק של המגזר הדתי הוא קטן מאוד, ואמרתי: ננסה".

היא  התחילה בקטן, עם הורים שתמכו כלכלית ובעיקר מוראלית. שניהם שכירים. "בהתחלה עיצבתי ותפרתי לבד, עבור חנות אחת", היא מספרת. אחרי תקופה גילתה שהחנות פתוחה בשבת ושהיא אינה יכולה לעבוד איתה יותר. "בעל החנות הציע להכניס את הסחורה שלי פנימה ולא למכור אותה בשבת. אחר-כך הוא הציע לקנות ממני את הבגדים בצורה עקיפה, אבל לא הסכמתי".
החנות הזו נסגרה בינתיים, אבל מקלר הבינה שגם החיים מחוץ לאקדמיה אינם פשוטים עבור אשת עסקים דתית. העבודות שלה נמכרות היום ב-11 חנויות, אבל אם היא תרצה להתרחב ולעבוד בקניונים ובמרכזי קניות גדולים בארץ, היא עלולה להיתקל בבעיה.

בשנה הבאה...

עכשיו אחת ולתמיד: תמיד מדברים על 'מה ילבשו בעונה הבאה'. מי קובע את זה?

"המעצבים הגדולים. הם נותנים תחזיות. ומעבר לזה יש טרנדים, מריחים את זה". מקלר, אגב, איננה מסכימה לתת את ההימור שלה לגבי מה ילבשו כולן בסתיו – אכזבה למקדימות לצאת לשופינג החגים.

הקונות הפשוטות לא יכולות לשנות את האופנה השלטת?

"האמת היא שלא. מעצבי האופנה משנים לך את הטעם. אחרי שאת רואה דברים שחשבת שהם מגעילים את מתחילה לחשוב שאולי הם יפים בעצם".

אחרי שמקלר מסבירה, אני נזכרת בנעלי ה'קרוקס' הבלתי נסבלות, הנעולות לרגליה של המדינה. האם מישהו אי פעם חשב שיש להן מראה חינני?

"הקונות הפשוטות רוצות משהו שונה", היא ממשיכה לנתח, "אבל הן רוצות שהשוני יהיה בקטן. לשנות את האבזם או את הצווארון, אבל לא בצורה דרסטית. היו דגמים שניסיתי לעשות שונים לגמרי, אבל זה לא הולך. חבל".

אם כבר מדברים על שינוי, האופנה שעושים היום לדתיות היא פתוחה מאוד וצמודה מאוד.
 

"מביך אותי שאני עושה 'בגדי מעצבים', כי אני לא מאמינה בזה. אני לא מאמינה שמישהו צריך ללבוש 'בגד מעצבים' כדי להיראות טוב. בגד צריך להיראות טוב על מי שלובש אותו, ומי שלובש אותו צריך להרגיש הכי נוח והכי טוב עם עצמו. אבל זה יכול להיות בגד מהשוק, ואני קונה בגדים בשוק"
"זה נכון, קשה מאוד למצוא בגדים. כשהתחלתי אמרתי שאני אעצב בגדים שיהיו בשבילי. כשאני הולכת לחפש חולצה בקיץ אני משתגעת: הכל פתוח ושקוף, או שיש שרוול ממש קצר או שאין בכלל. אמרתי שאני אעשה חולצות מגניבות, לא משהו של סבתא שלי, ומצד שני שאני לא אצטרך לשים חולצה על חולצה או ללבוש גופיה מלמטה. אבל אין, זה לא הולך. הבנות רוצות ללבוש חולצה על חולצה. הגעתי למסקנה שצריך לעצב להן משהו שייראה כאילו זה חולצה על חולצה".

אופס, החולצה שאני לובשת נותנת בדיוק את התחושה הזו, שיש כאן שתי חולצות.

"הנה", היא תופסת אותי. "את רואה, זה היה אמור להיות פתרון וזה הפך להיות אופנה. זה מדהים. קצת כמו מכנסיים על חצאית, שהתחיל כנראה כפתרון לטיולים, ועוצב אגב בשנקר לפני שמונה שנים. את רואה כמה זמן לוקח לאופנה להגיע אל הדתיים?".

אז מה, הציבור הדתי מושפע מהאופנה מסביב ולא עומד על שלו?

"נכון. בגלל זה חשבתי לבוא מסביב", היא צוחקת. "אולי דרך שיווק בגדים לאוכלוסיה הלא דתית, גם הדתיות יקנו. החולצות שאני מעצבת הן לא 'דוסיות', ונשים חילוניות אומרות לי שהן מאוד נהנות מהן כי הן לא פתוחות. האופנה הכללית בישראל חשופה מאוד, ולא רק דתיות סובלות מזה". מקלר לוקחת ליד חצאית מעטפת מיוחדת ואופנתית. "נגיד החצאיות האלה, הן מעטפת אבל סגורות. אני מנסה לחשוב איך לקחת משהו שכולם הולכים איתו ולהצניע אותו".

קצת חבל שזה ככה, לא?

"נכון, אבל זה ככה בכל המגזרים. זה לא משהו של הציבור הדתי. מה זה אופנה? שמישהו, או הרבה אנשים, הולכים אחרי מישהו אחד".

את חשה שהצורך ליצור רק בגדים צנועים מגבילה אותך?

"אין ספק. ברור שמתחשק לעשות גם דברים אחרים. זה קצת מבאס, כי הלכתי לתחום הזה כדי לעשות מה שבראש שלי. אבל מצד שני זה גם מעורר את היצירתיות. זה מאתגר, ליצור בגדים מקוריים כשיש  מגבלות מסוימות".