בעת כתיבת שורות אלו, עדיין לא ברור אם מצעד היוהרה של קהילת היהירים והיהירות יתקיים בירושלים, באיזה מסלול בדיוק, וכמה שוטרים יאבטחו את האירוע במקום לעסוק בעניינים חשובים באמת כמו חלוקת מגבונים לנהגים.
אבל גם אם יצליחו הדתיים במשימתם, ומצעד השחצנות יבוטל או יועתק לשטח סטרילי נטול כיפות, צר לי לומר כי מארגני המצעד כבר ניצחו. במקום פריק-שואו מרגיז אך קצרצר, צעדה של מספר שעות במסלול חד כיווני אל תהום הנשייה, זכו אנשי 'הבית הפתוח' לחודש של פרסום חינם, להנצחת תדמיתם כשומרי הסף של הדמוקרטיה, ולהשחרת תדמיתו של הציבור הדתי כמי ששוב נאבק בחופש הביטוי וכופה את דרכו על הרוב. ואנו, הדתיים הלאומיים החשופים לפגעי התקשורת והרחוב, זכינו לחודש של טמטום מוחין בנושא החדשותי הכי דוחה במדינה, כולל לריסה ויגאל וכולל א' ונשיאנו מ'. למה? למה כל זה מגיע לנו?
למען הסר ספק: אני מתנגד למצעד ההתנשאות – יש דברים שילדיי לא אמורים לראות לפני שיביאו לי נכדים. אגב, אני מתנגד למצעד לא רק בירושלים אלא גם בתל אביב. מבחינות מסוימות, אני אפילו מעדיף מצעד בירושלים מאשר בתל-אביב, ולו כדי להדגיש כי ירושלים אינה שייכת דווקא לחרדים או לערבים, ותל אביב מכורתי אינה עיר חילונית לגמרי. אלא שמאבק כיפוף הידיים בין המגזרים היריבים הפך בזמן האחרון לטירוף מערכות כללי. בשם קדושתה של ירושלים ובשם הדמוקרטיה, הפכה האווירה הציבורית הישראלית למורעלת, אלימה ורחוקה מקדושה.
השבוע חלפתי על פני עמוד מודעות ברמת גן, שהיה מכוסה כולו בהעתקים של מודעה אחת נגד "מצעד הזוהמה", כלשונה. לזכותה של המודעה ייאמר, כי היא עדיפה בהרבה על מודעה לסרט קולנוע העוסק בבועה התל אביבית. אבל השפה, הסגנון, הבוטות, הפטישים בראש – אם זוהי מודעה נגד זוהמה, מפחיד לחשוב כיצד תיראה מודעה בעדה.
בכלל, כיצד יכולים תושבי ירושלים לדבר על מאבק בזוהמה? האם הם יוצאים מדי פעם לרחובות העיר? האם ירושלים היא מופת של ניקיון, סדר, יופי וטיפוח? האם נכונה השמועה כי לבתים בירושלים יש קירות, מתחת לכל המודעות והפשקעווילים? האם המקומות הקדושים מתוחזקים כמו ארמונות ורסאי, להבדיל? אני מבין שהבערת פחי הזבל יכולה להיחשב כהמחשה של מאבק בזוהמה, אבל בכנות - האם אלה המתיימרים לעמוד על משמר קדושת ירושלים בזמן המצעד, שומרים על העיר הקדושה במשך כל השנה?
אבל לא הייתי עוסק בנושא מצעד הרברבנות, אם היה מדובר רק במאבק חרדי. את המנהיגות החרדית אני מבין בהחלט: מדובר כאן באירוע איום ונורא המתרחש מתחת לאפה, ולא בנושא שולי ומרוחק כמו גירוש יהודים מאדמתם והחרבת בתיהם, ישיבותיהם וקבריהם (וסליחה על ההכללה: חלק מהחרדים היו שותפים מלאים למאבק ההוא). מפתיעה אותי יותר ההתגייסות של מנהיגי הציונות הדתית, אנשים חשובים וחושבים, לאותו מאבק סוער ומתמשך נגד הצעדה האידיוטית הזאת.
אני קורא מאמרים נוקבים נגד המצעד, עם טיעונים שאין להם קשר לקדושת ירושלים, אלא דווקא לקדושת רגשותיה של האוכלוסייה הדתית. אז נכון, מצעד גבהות-הלב מהווה חוצפה שאין כדוגמתה. אז מה? האם אנחנו צריכים להגיב באגרוף על כל הוצאת לשון? האם כל התגרות חייבת להפוך למלחמה?
כן, אומרים אנשינו – נפגעי טראומת הנחישות והרגישות – אם נוותר להם עכשיו, ידרכו עלינו גם בפעמים הבאות. אולי. רק שאם אנו תוקעים את הראש בקיר, אם אנו מתעקשים להיכנס למאבק בו הכישלון ידוע מראש, עדיין ידרכו עלינו בעתיד, ובינתיים אנו משלמים מחיר יקר מדי בהווה. מי שמתבונן במאבק בעיניים פקוחות יודע, שגם אם יתבטל מחר מצעד הגאווה (מצטער, נגמרו לי המילים הנרדפות), הניצחון הרגעי של הדתיים יהפוך כולו לתבוסה.
נ"ב: כולנו יודעים כיצד זה יסתיים בסוף, נכון? יהיה מצעד בירושלים, ואם לא השנה – אז בעוד שנה או שנתיים. לא עדיף לעצום עין ליום אחד, או לנסות להתפשר, ולרכז את כל העוצמה במחאה נגד השחיתות בפרקליטות המדינה? מה, החבורה ההיא לא מזהמת לכם את העיר?
חמסה עלינו
א. "מותר לנו לצעוד בכל מקום"; "חייבים לשמור על חופש הביטוי"; "זאת מהות הדמוקרטיה"; "אסור להיכנע לאיומי התושבים"; "אנחנו חייבים לצעוד דווקא שם כדי להוכיח שהעיר הזאת היא גם שלנו"; "מדובר בקיום שלנו, בזכות שלנו לחיות בגאווה" (כמה רעיונות חינם לברוך מרזל, למקרה שינסה שוב לערוך מסע בחירות בסכנין).
ב. מדי שנה, יוצרים השמאל ונציגיו בתקשורת הפגנת שמאל במסווה של עצרת זיכרון לאומית. אין טעם להתעצבן - הם פשוט לא שולטים בזה. מאז ימי בן-גוריון ועד הבת של רבין, השמאל לא מכיר בעובדת קיומו של צד שמאל. בעיניו, יש רק שני סוגים של דעות פוליטיות – העמדה הימנית-קיצונית (בעד התנחלויות, נגד ויתורים), והעמדה של המדינה.
ג. גם מעריב הקדיש עמוד ראשי שלם להפגנת השמאל ונינט לזכר רבין, ובעיקר לנאומו המדהים! השמיימי! המושלם! של הסופר דוד גרוסמן. ורק בפינה העליונה של העמוד, בהפניה לכתבה אחרת בעיתון, הופיעה כותרת קטנה - שבלי כוונה העניקה לעצרת הפוליטית את המשמעות האמיתית שלה: "בקרוב: וודסטוק בעפולה". קצר וקולע.
ד. קראתי את תמליל נאום "הממשלה החלולה" של גרוסמן, ובהחלט התרשמתי עמוקות מהשפה היפה, הניסוח המעודן והמילים המדודות. רבותיי, האיש אכן סופר!
ה. רק שאם מורידים מהנאום את המילים הגבוהות וניחוח המכובדות, המטאפורות והמטונימיות והסינקדוכות, מה שבאמת נותר לנו הוא טקסט בעייתי, שחציו הראשון נוגע ללב אבל אלמנטרי, וחציו השני נשמע כמו קלטת שחוקה של השמאל מהאייטיז. האמת, וסליחה על חילול הקודש: נאום חלול.