יודע את מקומי

השבוע, משום מה, בחרתי לפתוח את המדור דווקא בביטוי שעולה לי על העצבים מרגע ייסודו: "בעת כתיבת שורות אלו". אני מבקש לפתוח את זה לדיון: מה הסיפור של עיתונאים עם שורות? ממתי אנו כותבים שורות? מה אנחנו, בנק? לפעמים אומרים לי שהמדור יצא מוצלח, לפעמים לא, אבל מעולם לא אמר לי אדם: "אהבתי את השורות שלך השבוע", או "שורה 27 היתה בסדר, אבל משורה 30 עד 33 לא היית חד מספיק". סליחה, אני בעל טור ולא בעל שורות, וזהו מדור אקטואלי ולא תעמולה לעלה ירוק.
גם מהותית, אין היגיון רב בביטוי "בעת כתיבת שורות אלו". משמעות הביטוי היא, שהכותב לא יודע את אשר קוראיו כבר עשויים לדעת. למשל, "בעת כתיבת שורות אלו, עדיין לא ידוע אם יש לאיראן נשק גרעיני". אבל רגע, אם כבר קיבלתי את האינפורמציה לאחר שסיימתי את "השורות האלו", האם לא אשוב אליהן כדי לעדכן נתונים? ונניח שכבר סיימתי את כתיבת המדור ושלחתי אותו למערכת העיתון, ואחר כך שמעתי שלאיראן יש נשק גרעיני, האם לא אתקשר למערכת בדחיפות ואבקש לשכתב את הקטע הרלוונטי? ברור שאתקשר. מוזר, פתאום הם לא עונים לטלפון. הלו? הלו?

כלומר, מה שבאמת קובע הוא רגע סגירת המדור ולא זמן כתיבתו. עיתונאי היודע כי המידע שברשותו לא יהיה אקטואלי כשהעיתון יתפרסם, צריך בעצם לפתוח את כתבתו במילים: "בשעת סגירת הגיליון, עדיין לא ידוע אם האיראנים הצליחו" או "בזמן שהעורך איים לפטר אותי אם המדור לא יישלח בתוך חמש דקות, עדיין לא ידוע וכו'". לביטוי "בעת כתיבת שורות אלו" אין משמעות מעשית, מלבד תחושת החשיבות העצמית של הכותב.

ולמרות הכול, 'על דעת עצמי' נפתח השבוע בדיוק בארבע המילים המעצבנות שעליהן קיטרתי ובזבזתי את זמנכם בשלוש הפסקאות האחרונות. אין מה לעשות: "בעת כתיבת שורות אלו" הוא אכן צירוף מילים מעצבן, אבל גם קצר ונוח ומוכר ומובן לכולם, והרגלים רעים הרי קשה לשנות. איך נאמר במקורותינו: "משורה ישחרר רק המוות". אולי הטיל האיראני יעזור.