הרגע הזה צרוב בתוכי היום כמו אז, בגיל 11. האירוע: תחרות חידונים בנושא חנוכה. המקום: בית הספר באחד היישובים בשומרון. המתמודד התורן: כותב מדור זה. אחד המורים נותן לי דף נייר ומצווה עלי לקרוא את השאלה הכתובה. והריהי לפניכם: מהן ברכת הנר, ברכת הנסים וברכת הזמן?

ופתאום – בלק אאוט. אין לי מושג מה כתוב לפניי, מה אני צריך לענות ואיזה יום היום. אני רק רואה את תלמידי כיתה א' יושבים לפניי ומצביעים בהתלהבות, מתחננים לענות במקומי אם לא אדע את התשובה. מרחוק עומדים בני כיתתי ושולחים בי מבט מיואש. עד עתה הם ענו על כל השאלות במדויק, ואין ספק שהם יודעים גם את התשובה לשאלה הזאת. אם לא אענה, הכיתה שלי מפסידה. אני יודע שזאת חידה פשוטה, וידיעה זו רק מלחיצה אותי יותר. הקשר בין המוח ללשון מתנתק אצלי לזמן בלתי מוגבל. כן, שוב פישלתי ברגע החשוב ביותר, לא בפעם הראשונה וגם לא האחרונה.

כשערוץ 1 מפשל בשידור משחק כדורגל חשוב כמו ישראל-קרואטיה, באופן טבעי אני מגלה הזדהות. אין מה לעשות: יש כאלה שברגעים מכריעים – פשוט לא מסוגלים לתפקד. ככל שהאירוע חשוב יותר, הפאדיחה גדולה יותר, וצופי הערוץ הממלכתי מכירים זאת היטב. משחק כדורגל חשוב שודר פעם בלי ההארכה, כי הערוץ לא קנה מספיק זמן שידור; טקס האוסקר ב-1990 שודר בדיבוב של המתורגמנית ממשפט דמיאניוק, כולל הבדיחות של המנחה בילי קריסטל; מופע היובל לאירוויזיון שודר ללא החלק המעניין היחיד בו – הופעתה של גלי עטרי. וזו רק תחילת הרשימה.

אם הערוץ הממלכתי היה רוצה לעשות אותה כמות פאשלות בפחות כסף, הוא היה צריך רק לשדר תוכנית אחת ארוכה על חיי הפרטיים: על ניסיוני הנואש לקרוא בתורה בשבת הבר-המצווה שלי, על הופעתי ההיסטורית כעד מגמגם בבית משפט, על מבחן הבגרות שלי בגמרא ועל מבחן הבד לתוכנית הטלוויזיה. כמעט בכל רגע חשוב בחיי, הייתי הכי ערוץ 1 שיכול להיות. ההבדל היחיד בינינו הוא, שאני עדיין מתקשה להניח הכול מאחוריי, להתנתק מהעבר המעיק, לשים שקופית 'סליחה תקלה' ולעבור הלאה.