קורעים עיתונים

את הפתיחה לכתבה לרגל צאתו של עוד ספר משותף פרי מקלדתם, אורי אורבך וחגי סגל מספקים בעצמם, בלי שביקשנו אפילו. וכה אמרו אורבך את סגל (לקרוא בדרמטיות א-לה יונית לוי ביום עתיר "גילויים חדשים ופרסומים ראשונים"): "היתה זו חוויה מרגשת. במשך שעות העבודה הרבות הרגשנו שאנחנו מתקרבים אחד לשני. לא ידענו אם בסוף יהיה שכר לעמלנו הרב. היו רגעים שחגי סגל הרים את עיניו ואמר: 'אורי עד כאן, יש לי ילדים, נכדים', ולמרות זאת המשכנו...".


"בתקשורת הישראלית לונדון וקירשנבאום אינם נחשבים כשמאלנים, אבל אנחנו ימנים. המיתוג שלנו אומר שאת הספר 'הבטיחו יונה' הוציאו שני 'עיתונאי הימין', ואילו כשגדעון לוי מתראיין הוא לא מוגדר כאיש שמאל"
אם תרצו, אפשר להציג את סגל ואורבך, מבכירי וותיקי העיתונאים במגזר, בתור לונדון וקירשנבאום בפורמט כתום, פלוס זוג שפמים וחוש הומור משובח במיוחד. ב'הבטיחו יונה', ספר כיס בהוצאה משותפת של ספרית בית-אל והירחון 'נקודה', מכנסים השניים עשרות ציטוטים שמחבריהם, אנשי תקשורת בכירים, היו מעדיפים לשכוח - בעיקר כאלה שנאמרו סביב נושאי הנסיגה מלבנון וההתנתקות.

אורבך (46) וסגל (49) הכירו לפני עשרים ומשהו שנים דרך הכתיבה והעבודה במערכת 'נקודה', ביטאון היישובים ביש"ע. כמו שצפוי שיקרה כאשר שעיתונאים מראיינים עיתונאים שכתבו ספר על עיתונאים, השיחה איתם גולשת מעבר לעילה הרשמית שלה, ונוגעת גם בתקשורת הכללית, המגזרית ומה שביניהן.

בבית ובחוץ

חגי, מה יש באורי שאתה מעריך?

אורבך: "יש כאן הנחה סמויה שאתה מעריך...".

סגל: "אורי הוא אבי הדור החדש של הסאטירה הדתית-לאומית. הוא כותב בהיר, משכנע ומצחיק. התכונה אולי הכי בולטת שלו היא מהירות המחשבה וההתנסחות, תכונה חשובה מאוד לשדרי רדיו וטלוויזיה. תוכניתו בגלי צה"ל 'המילה האחרונה' כבר חוללה מיני מהפכה תרבותית. בהתחלה היה להם ג'ינגל בנוסח 'כולם מדברים על מלחמת אחים, ואנחנו עושים אותה', אבל האמת היא שהתוכנית דווקא קירבה לבבות".

אורבך: "סגל תירגע, מדובר בתהליכים עמוקים וגדולים שקורים בחברה. לפעמים, ברגע של חסד, תוכנית אחת או מאמר אחד מהווה את פס הקול שלהם. זה הכל".

אורי, אותה שאלה לגבי חגי.

אורבך: "חגי חרוץ כנמלה, בהיר, כתיבתו ידענית - מבוססת על עובדות רבות. בניגוד לי, הסאטירה אינה עיסוקו המרכזי, למרות שבפועל ייתכן שהוא כותב יותר סאטירה ממני. אני מנסה יותר לשעשע ולהצחיק ורק אז להחכים. אצלו ההומור בא אחרי הניסיון להחכים.

חגי הרבה יותר פוליטי ממני. כ-80 אחוז מסדר היום שלו הוא ימין-שמאל. השאר זה דתיים-חילונים ושונות. אצלי רק כמחצית מהכתיבה עוסקת בפוליטיקה. העובדה שחגי הגיע כל כך רחוק למרות הכתם בעברו כאחד מאנשי המחתרת היהודית, היא כמעט נס".

אורבך וסגל עברו בתחנות רבות ושונות במהלך הקריירה התקשורתית של כל אחד מהם. בשנים האחרונות אורבך מתמקד בעיקר בעיתונות הכללית ('ידיעות', גל"צ והערוץ הראשון) תוך שמירת חצי רגל בתקשורת הדתית-לאומית. סגל פעיל יותר בתקשורת המגזרית - בשבע, מקור ראשון - אם כי הוא גם משדר בערוץ הכנסת.

לגבי ההתלבטות המוכרת בין שתי האפשרויות - האם להיות ציר מרכזי בעיתונות המגזר או לקחת חלק בתקשרות הכללית, השניים נמנעים מאמירות נחרצות. ובעצם, הם אומרים, למה חייבים לבחור. למה לא ללכת על שתי האופציות.
אורבך: "שנינו לא בדיוק תכננו את הקריירה שלנו".

סגל: "לא פעם דברים מתגלגלים מעצמם. יש המון צירופי מקרים".

אורבך: "זה תלוי גם בגיל. לבחור בן 17 שמגיע אלי ומתלבט אם ללכת לגל"צ - אני אומר לו בדרך כלל שכדאי. כשמישהו בן 23 שואל, אני לרוב מציע לו להתחיל בבית, דהיינו בעיתונות מקומית או במגזר".

כלומר אתה בכל זאת רואה את התקשורת הכללית כיעד הסופי.

אורבך: "לא. כתבתי ואני עדיין כותב בעיתוני המגזר. הם אינם תחנת מעבר לעיתונות הכללית. אם כי חייבים לומר שיש משקל סגולי וקהל מגוון יותר בתקשורת הכללית. אבל יש דיונים שלמים בנושאים מסוימים שאני כותב אותם רק ב'נקודה' ולא ב'ידיעות', כי מדובר בתכתובת פנים. כשאני רוצה להעלות לדיון את נושא בתי הספר הפרטיים שמתרבים כמו פטריות, נקודה הוא הבמה המתאימה".

סגל חולק: "על הטורים שלי ב'בשבע' וב'מקור ראשון' אני מקבל הרבה יותר תגובות מאשר על המאמרים שכתבתי בזמנו במעריב, ואני לא מתכוון רק לשכנים שלי בעפרה".

אגב, נתוני סקר TGI  הבודק חשיפה לעיתונות תומכים בהתרשמותו של סגל: ל'בשבע' יש יותר קוראים דתיים מאשר ל'ידיעות'. סגל בתגובה: "אני דורש העלאה במשכורת". אורבך: "אני מתחיל לקנא, אבל צריך להוסיף לי את המאזינים בגל"צ...".

האם 'נקודה', ששימש במה מרכזית בראשית דרכו, איבד גובה בשנים האחרונות? הצמד מסתייג מהטענה הזו. "עיתונים מהסוג הזה לא נמדדים לפי נתוני התפוצה, אלא לפני מידת ההשפעה", מסביר סגל. אורבך: "נקודה היה עיתון של ראשית ההתיישבות והיום יש גם עוד במות. צריך לזכור שהתקופה שלנו פחות 'אידיאולוגית'. אבל בשביל עיתון עם מאמרים ארוכים הוא מילא את הציפיות ממנו ואף יותר מכך. וגם היום יש מדי פעם מאמר שמדברים עליו". וסגל מוסיף: "נקודה גם שימש בית חרושת, מעין גלי צה"ל, לאנשי תקשורת דתיים בראשית דרכם".