הבטחתם דגים, קיבלנו יונה

הפרויקט המשותף הראשון בחתימת סגל את אורבך היה הספרון 'היום עוטפים בזה דגים' (להלן 'דגים') מלפני 14 שנה, שבדומה ל'הבטיחו יונה' קיבץ ציטטות מביכות של עיתונאים שהתנפצו על קרקע המציאות.

'כבשה טרפה זאב', ספרון נוסף שהוציאו השניים, מבוסס על מאמר של סגל, שעובד לחרוזים בידיו האמונות של אורבך. כשסגל קובע ש"אורי הוא זריז הרבה יותר ממני", ממהר אורבך להסתייג: "אני לא כותב יותר מהר ממך, חגי. מה שראיתי ב'כבשה טרפה זאב' הוא הפוטנציאל לשדרג חומרים מסוימים. אני יודע להפוך מאמר לספר ולהפיק מוצר שבגלל השיווק והאריזה שלו ישפיע יותר מאשר עוד טור מוצלח".

איך נולד 'הבטיחו יונה'?

אורבך: "כתבתי ב'ידיעות' על מאמרו של אלוף בן מהארץ, 'דרוש נסראללה פלשתיני'. המאמר הזה פורסם כמה ימים לפני המלחמה, ונטען בו שעד שלא יקום מנהיג פלשתיני בעל סמכות ואחריות כמו נסראללה, לא יהיה שקט בגזרת עזה. אחר כך חגי הביא כמה ציטטות של עיתונאים נוספים כמו עופר שלח וארי שביט - דברים שממש צועקים לשמים. שכנענו את 'נקודה' שכדאי לצרף לביטאון ספר קטן עם ציטוטים כאלה, כי יש לזה פוטנציאל משעשע".

האם נכון לומר שקובץ הציטוטים הנוכחי זכה ליותר הצלחה מהספרון 'דגים'? השניים מסכימים.

אורבך: "התזמון של שני האירועים - ההתנתקות והמלחמה בלבנון, היה מוצלח מבחינת הספר. הטיימינג של 'דגים' היה גרוע, בגלל הבחירות ב-92'. ובכל זאת, מאמינים השניים, גם הספר הראשון חילחל לאט לאט - "עובדה שיש אנשים שקוראים לפרויקט החדש 'דגים 2'".

סגל: "ועדיין, גם כשמסתכלים היום על הספר ההוא, קשה למצוא דבר שלא צדקנו בו".

בין הפנינים שנאספו ב'דגים': ישעיהו ליבוביץ' ניבא שמדינת ישראל לא תתקיים בתוך 10 שנים. עם סיפוח רמת הגולן לישראל, לפני כחצי יובל שנים, העריכו פרשנים מכובדים שהסורים לא יישבו בחיבוק ידיים ויתקפו מיד, ושהעולם המוסלמי יבער.
בראיון על הספר החדש לרזי ברקאי בתוכנית 'מה בוער' לא שכח המגיש מגל"צ להזכיר לסגל את עברו בהתארגנות שכונתה 'המחתרת היהודית'.


"בעשור האחרון יש ניסיון בגל"צ להכניס צעירים ממקומות יותר מגוונים. הבעיה היא שעיתונאי טוב שמגיש תוכנית בבוקר או בצהריים לא יוזז ממקומו בלי שתהיה סיבה מוצדקת מאוד, ולכן ההזדמנויות לשינוי הן נדירות יחסית. גם הקאדר העיתונאי שלנו עדיין לא רחב מספיק. אני מאמין שברגע שייכנסו אנשים 'שלנו' למסלול המקצועי, במוקדם או במאוחר הם ישתלבו"
חגי, הופתעת מההתקפה?

"לא. אני רגיל שדוחפים את השאלה הזו בראיונות. אני לא מתבייש בעברי ואפילו כתבתי על זה ספר. אבל בעיני זה כמעט לא אינטליגנטי לערב מין בשאינו מינו. אנחנו מדברים על עיתונות בשנות האלפיים, והם שואלים אותי על אירועים מהמאה הקודמת".
אורבך: "האיזכור ההוא היה סוג של רפלקס, עווית לא רצונית".

בניגוד ל'דגים', שהתקבל כמעט בדממה תקשורתית, הספרון החדש 'הבטיחו יונה' זכה לאזכורים בעיתונות האלקטרונית וגם הכתובה - זו שאליה מכוונים מרבית חיציו.

סגל: "היום אנחנו מקבלים הרבה יותר תהודה. גם בגלל העיתוי המוצלח של הוצאת הספר, וגם בגלל שאנחנו מוכרים יותר ונגישים יותר לעמיתים מהתקשורת. בנוסף, היום זה יותר מודרני להכות על חטא".

אורבך: "זה למרות שבספר הקודם השקענו יותר. היום גם יש ערוצי תקשורת רבים וכולם מחפשים חומרים אטרקטיביים. אם אתה יודע לתת להם את מה שהם מחפשים, אתה מצליח. 'דגים' היה ספר רציני, פוליטי יותר. 'הבטיחו יונה' הוא עקיצת הדבורה, קליל והומוריסטי, ולכן הוא גם התקבל טוב יותר".

שניהם מספרים כי למדו המון על התקשורת מהנבירה בארכיונים שהולידה את 'דגים'.  "אני ממליץ לכל עיתונאי לקחת פעם בחצי שנה שלוש-ארבע שעות ולגשת לבית אריאלה או לספריית הכנסת כדי לדפדף בעיתונים מלפני כמה שנים. זו חוויה מחכימה", אומר אורבך.
סגל: "היו לא מעט דוגמאות שלא הכנסנו לספר, שבהם התברר עד כמה כותבי הימין צדקו בתחזיות שלהם".

אורבך: "דברים בסגנון 'אמרנו לכם', לא ציטטנו בספר. יש מאמרים של ליברמן המושמץ שכותב במפורש על קו הטילים של חיזבאללה שיגיע עד חיפה וחדרה. כאילו הוא ממש ראה את החדשות כמה חודשים מראש".

באמת למה לא הכנסתם גם את החומרים האלה לספר?

"להגיד 'אמרנו לכם' הפך קצת שחוק וגם מעצבן", מסביר אורבך. "במקום זה רצינו להכניס סיכה בבלון".

ספרים זה לא עסק

חשבתם פעם לעשות תוכנית טלוויזיה משותפת, משהו בסגנון לונדון וקירשנבאום?

אורבך: "הסיבה שזה לא יתרחש בקרוב בערוץ מרכזי היא שבתקשורת הישראלית לונדון וקירשנבאום אינם נחשבים כשמאלנים, אבל אנחנו ימנים. המיתוג שלנו אומר שאת הספר 'הבטיחו יונה' הוציאו שני 'עיתונאי הימין', ואילו כשגדעון לוי מתראיין הוא לא מוגדר כאיש שמאל. אבל אני מאמין שבבוא הזמן זה יקרה. אם לא אנחנו, אז אחרים".

אורי, מה קיבלת מההתנסות כמנהל בערוץ התכלת?

"בטלוויזיה מסחרית יש תורה שלימה של בידור שנועדה להשאיר את הצופה מתוכנית לתוכנית, לגלות מה העם אוהב ואיך לגרום לו לאהוב את מה שאתה עושה. בערוץ התכלת המטרה הניהולית  שלי היתה פשוטה יותר. הדגש לא היה על הרייטינג, אלא על יצירת משקל סגולי, להטביע חותם. אני חושב שהערוץ נתפש כמשהו חדש, לא עלוב, שעורר עניין ופולמוסים. גם לא מעט כשרונות צמחו שם והמשיכו הלאה. אני חושב שתכלת יצר איזושהי אלטרנטיבה למשך חמש הדקות שבהן פעל".

מבנה ההכנסות של תכלת, שהתבסס על רק על דמי מנוי וללא פרסום, לא היה מתכון לכישלון?

"רק ערוצי ספורט מצליחים ממנויים. עובדה שחבילות של הלוויין והכבלים כוללות ערוצי בריאות, מדע, תעודה והיסטוריה ועוד עשרות ערוצים שאיש אינו רואה. למה הם חושבים שיהדות פחות חשובה מהערוצים האלה? כשתכלת פעל דיברו עליו וזהו ההישג, כי אנשים מהמגזר אמרו לעצמם 'רגע, אפשר לראות בטלוויזיה משהו מעניין שגם מתאים לנו'".
חגי, יהיו עוד ספרים הומוריסטיים כמו 'התנחלות דמה'?

"ההתנתקות קצת השביתה לי את חדוות הסאטירה, כך שאני לא בטוח".

אורבך: "אני עצמי לא הוצאתי אף פעם ספר סאטירה. הספרים שלי הם הומוריסטיים, לא סאטיריים".

אורבך כותב הרבה ובקלות. כשהוא נשאל, לרגל שבת הארגון המתקרבת, אם כתב את 'שיר היובל' לבני עקיבא, הוא מתקשה להיזכר: "כתבתי שיר על הרב נריה וגם לוועידה, אבל אני לא בטוח לגבי שיר היובל". ומדוע הוא לא כותב פזמונים נוספים? "אין מי שישיר וילחין. כתבתי שיר לאריאל זילבר ולאתי לוי. אבל בכלל משמיעים היום פחות שירים פוליטיים. אני לא כותב למגירה, כשיהיה לי מלחין ומבצע אכתוב עוד".

למה לא נכתבים שירים שמלווים את מפעל ההתיישבות ביש"ע?

אורבך: "יש עוד הרבה דברים שחסרים. הצגות כבר יש? הקולנוע רק מתחיל להוציא תוצרים. זה דורש תקציבים וקהל, ואנחנו עוד לא מספיק קהל".

סגל: "גם ספרים זה לא עסק משתלם במגזר הדתי-לאומי. אין שום יחס בין העבודה הרבה שמושקעת בספר לבין ההכנסות אחר כך, כי אנשים לא קונים ספרים אלא בעיקר משאילים מאחד לשני. מבחינת פרנסה, עדיף פי כמה לכתוב מאמר בעיתון מאשר ספר. הספר היחיד שכתבתי עד היום שהיתה לו הצדקה כלכלית היה 'אחים יקרים', אבל זה בעיקר מפני שכתבתי אותו על חשבון שירות בתי הסוהר..." .

אורבך: "כלכלית זה בהחלט לא משתלם. 'סבא שלי היה רב' מכר הרבה והכניס הרבה, אבל בעיקר להוצאה".