דתיים בתקשורת

חובשי כיפות שהשתלבו בתקשורת הכללית עוברים שינוי, אולי סופגים השפעה?

אורבך: "בכל תחום, מי שיוצא מהעולם שממנו הגיע מושפע מהסביבה. השינוי הוא לאו דווקא זליגה שמאלה".

סגל: "אם לשפוט לפי בני הפלוגתא של אורי ב'מילה האחרונה', דווקא הם מושפעים ממנו".

אורבך: "הייתי מגדיר זאת כך - מי שבא מהמגזר לעיתונות הכללית לא הופך פחות ימני או פחות דתי, אלא נהיה יותר קומוניקטיבי. אני רואה זאת על עצמי. כשעובדים במקום עבודה ליברלי ושמאלני, אי אפשר להיות נוקשה...".

אתה בעצם מודה שאתה מתפשר?!

"נכון. גם מי שמתחתן מתפשר, וגם מי שעובר ליישוב. אנשים מתאימים עצמם לסביבה, וכל עוד הם לא עוברים על מידותיהם זה בסדר. אי אפשר להשפיע בלי להיות מושפע. רק מחזירים בתשובה יכולים לעבור בצורה חד-סיטרית כזו. וגם זה לא בטוח.

ב'מילה האחרונה מצאתי את עצמי בנקודות בהן עירית לינור ואברי גלעד היו יותר 'ימנים' ממני.

"עד כמה שזה ישמע לכם מוזר, בעבודתי העיתונאית אני לא בא לשכנע אנשים. מטרתי היא לעשות תוכנית רדיו מעניינת או לפרסם כתבה מעניינת בעיתון. ההשפעה והשכנוע הם רק התוצאה".

זה נכון אורי שהחוש הביקורתי והסאטירי שלך מופעל יותר כנגד 'דתיות-יתר' מאשר החפיפניקיות?

"גם על הגרעין האיראני אני כותב פחות מאשר על החרד"ליות. בתוך המשפחה יש יותר פיתוי להתקוטט. החפיפניקיות הדתית אינה מלווה באיזו אידיאולוגיה צרופה, ולכן אין לי יותר מדי על מה להתווכח איתה. זה בניגוד לציבור החרד"לי ומנהיגיו שיש להם שאיפה להגמוניה".

היום אתה גם מרשה לעצמך יותר להתנצח עם רבנים.

"וגם עם ראש הממשלה. אל תשכח שחלק מהרבנים הם היום בני גילי".

אורי, אולי אתה יכול להסביר למה כל המנחים בתחנת הבית שלך, גלי צה"ל, מזוהים כאנשי שמאל?

"אני לא יודע בדיוק למה מצביעים רוב שדרי התחנה הצבאית, אבל ככל הנראה זה לא ליכוד או איחוד לאומי-מפד"ל. בעשור האחרון יש ניסיון בתחנה להכניס צעירים ממקומות יותר מגוונים. הבעיה היא שעיתונאי טוב שמגיש תוכנית בבוקר או בצהריים לא יוזז ממקומו בלי שתהיה סיבה מוצדקת מאוד, ולכן ההזדמנויות לשינוי הן נדירות יחסית. גם הקאדר העיתונאי שלנו עדיין לא רחב מספיק. אני מאמין שברגע שייכנסו אנשים 'שלנו' למסלול המקצועי, במוקדם או במאוחר הם ישתלבו.

"צריך להבין שעיתונאות אינה מקצוע פתוח לכל. אף אחד לא יציע לחפש איזה איש ימין ברחוב כדי למנות אותו לעורך או מגיש בכלי תקשורת. בראייה לאחור, השינוי התודעתי בציבור הדתי, העובדה שהלבבות נפתחו בכיוון של עשייה תקשורתית, גרמה לכך שיש היום לא מעט חובשי כיפות בגל"צ. כשבאים שלושה דתיים מבין 500 לבחינות הכניסה לתחנה, הסיכויים שהם יתקבלו קלושים. אבל כשמגיעים חמישים, שניים בטח ייכנסו".

אז השוק רווי בעיתונאים דתיים-לאומיים?

"עדיין יש חוסר. אלא שאנחנו לא עוסקים בסידור עבודה לדתיים בתקשורת. אני מאמין שכיפות רבות בעיתונות טובות לכולם - לתקשורת שתהפוך מגוונת יותר, לציבור הדתי-לאומי כמובן, ואפילו למי שחושב שלעובדת היותו חובש כיפה אין השפעה על עבודתו העיתונאית. לדעתי, כמובן, יש לכך משמעות. באיזושהי נקודת מבחן הכיפה משפיעה גם על מי שמגדיר את עצמו כ'איש מקצוע' בלבד".

ועדת חקירה לתקשורת

ובחזרה ל'הבטיחו יונה': יואל מרקוס מ'הארץ' ויגאל סרנה מ'ידיעות' הם כוכבי הספר, אומר סגל, "וכגודל השחץ כך גודל הנפילה". אורבך וסגל נברו בארכיונים ובאינטרנט, וגם נעזרו בחומרים שתויקו בזמן אמת. סגל: "היו דברים שגם אורי וגם אני אמרנו לעצמנו 'זו שטות. חייבים לשמור אותה כדי לעשות בה שימוש'. יהונתן גפן למשל, לעג לפני שש שנים, עם היציאה מלבנון, לעוזי לנדאו משה ארנס ואנשי הימין שהזהירו מפני הנסיגה. גזרתי ושמרתי".

התקשורת האלקטרונית חמקה הפעם מעוקצם של השניים, כיוון שקשה יותר באופן טכני לעקוב אחריה. אורבך: "מעבר לקושי הטכני, הרדיו והטלוויזיה הם יותר זהירים ופחות פובליציסטיים. אין מאמרים ברדיו".

הספרון 'הבטיחו יונה' הגיע גם למטוסו של ראש הממשלה שיצא לארה"ב. מקורות בפמליה מסרו שכמה עיתונאים המוזכרים בספר לא רוו נחת, בלשון המעטה. כתבת פוליטית ששמה נפקד מ'הבטיחו יונה' דווקא נהנתה.

כדי להמתיק את הגלולות, וגם מתוך הומור עצמי, כללו אורבך וסגל בספר גם ציטוטים מפרי עטם שהתגלו כמופרכים. אורבך כתב לפני  פחות משנתיים על סיכויו האפסיים של אולמרט להיכנס לכנסת הבאה; ואילו סגל קבע ב'בשבע' ש"אם צה"ל מתכונן למלחמה הבאה כפי שהוא מתכונן להתנתקות, אפשר להיות רגועים".

האם אלה היו הטורים היחידים בהם התבדו השניים? אורבך סבור שבהקשרים של לבנון וההתנתקות קשה לתפוס אותם בתחזיות מופרכות. לעומת זאת, סגל מודה, שהיו הערכות פוליטיות בהן הוא נכשל: "כתבתי לפני שנה ששרון לא יילך להרפתקה של קדימה ויישאר בליכוד. אבל בגדול, כשמסתכלים על הקונספציה, אני חושב שאין לנו במה להתבייש".

אורבך: "נניח שהיו לנו עוד כמה טעויות, אך לפחות מילאנו תפקיד של מבקרים כלפי השלטון. הרי  כל מהות העיתונות היא להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולערער על המוסכמות של הממשלה. מרבית העיתונאים בספר גם היו בעד הממשלה וגם טעו".
למה באמת זה קרה להם?
"הנטייה הטבעית של כל אדם היא לחזות דברים שהוא רוצה שיקרו. אני לא חושב שהדברים נכתבו מתוך כוונה להיות נבואה שמגשימה את עצמה ולהשפיע על המציאות".

בספר מובאים בעיקר ציטוטים ממאמרים פובליציסטיים, אך כמעט לא נכללו בו ידיעות חדשותיות - כמו הפרסומים על חששות השב"כ מאנשי ימין שיפוצצו את הר הבית - שיכולות להשפיע דווקא בגלל שהן נתפשות כאובייקטיביות.

"למי שכותב ידיעות כאלה יש חזקת חפות", מנמק אורבך, "הם יכולים לטעון שהחומר הגיע ממקור מוסמך: המשטרה, השב"כ וכו'. אם למשל המשטרה תעריך שיהיו מהומות קשות בעקבות מצעד הגאווה, העיתונאי יכתוב 'חשש במשטרה מטבח בירושלים', גם אם בפועל המשטרה משתמשת בתקשורת כדי ללחוץ לבטל את המצעד. יותר קשה לנתח ולהוכיח את זה".

אז מה בעצם מטרת הספר? "חשבנו לקרוא לו נביאים אחרונים", מסכם אורבך, "רצינו לגרום לעיתונאים להיות קצת יותר זהירים. בעצם הצבנו מראה מול פרצופם, ואולי זה יגרום להם להצטנע קצת. בסופו של דבר מדובר באנשים שלא יודעים על העתיד הרבה יותר מאשר הקוראים שלהם". וסגל מוסיף: "לתקשורת יש כוח. שרון הלך על העקירה גם בגלל שטיפת המוח התקשורתית לאורך השנים שצריך לצאת מעזה, כי 'אין לנו מה לחפש שם'. את הסקופ על התוכנית הזו הוא נתן דווקא ליואל מרקוס, מכוכבי הספר שלנו. במסגרת כל הבדיקות שנעשות עכשיו לדרג הצבאי והפוליטי, הספרון הקטן הזה הוא סוג של מיני ועדת חקירה לתקשורת".

בספר מופיע גם ציטוט מביך למדי של חנוך דאום, מלפני שנתיים, עם העברת חוק פינוי-פיצוי בקריאה ראשונה. דאום משבח את זבולון אורלב, שהתעכב ולא פרש מהקואליציה, על ש"הצליח בזכות תבונה פוליטית נדירה והרבה מאוד מזל, לקדם את מדינת ישראל אל הדבר הנכון ביותר עבורה - אל עבר משאל העם".


"לתקשורת יש כוח. שרון הלך על העקירה גם בגלל שטיפת המוח התקשורתית לאורך השנים שצריך לצאת מעזה, כי 'אין לנו מה לחפש שם'. במסגרת כל הבדיקות שנעשות עכשיו לדרג הצבאי והפוליטי, הספרון הקטן הזה הוא סוג של מיני ועדת חקירה לתקשורת"
היססתם לפני שהכנסתם את הציטוט הזה של דאום, בן טיפוחכם?

אורבך: "ברגע שהכנסנו את עצמנו לספר, קיבלנו מנדט לירות לכל הכיוונים. נכון שיש לנו אינטרסים ואנחנו מכירים את רוב העיתונאים שמוזכרים בו. חלקם חברים שלנו, ובקלות יכולנו להשמיט ציטוט מביך במיוחד של מישהו. זה תמיד פיתוי לעשות הנחה לחברים, אבל מאוד לא מומלץ בעיתונות".

אורבך מאמין שחשיבות הספר בעצם היוזמה שבו, כי "צריך יותר ליזום ופחות להגיב. הפרויקט הזה הופך לנקודת ייחוס לדיון. יכולנו לעשות אותו ככתבה ארוכה ב'ידיעות' או ב'בשבע', אבל אז הוא היה נשכח אחרי שבוע. כשהופכים את זה לספר מעניקים לפרויקט מיצוב הרבה יותר גבוה ואנשים מדברים עליו. בעוד חמש שנים אנשים עוד יזכרו את 'הספר של אורבך וסגל שמלא ציטוטים ובטח הם עבדו עליו כמה שנים'.

"בסך הכל מדובר על מיזם נחמד שנהננו לעשות אותו. אולי אחת התוצאות שלו תהיה שכאשר עיתונאי יעז להתנבא בפעם הבאה, חברים שלו יזהירו אותו שהוא עלול למצוא את עצמו ב'הבטיחו יונה 2'".

סגל: "ואם יזמינו אותנו לערב הקראה ב'הבימה' עם מיטב שחקני ישראל שיקראו קטעים נבחרים מהספר, נשמח להגיע. ואורבך לא נשאר חייב: "הנה דוגמה לכך שסגל הוא הבחור הלא-רציני מבין שנינו. הוא מביא רעיון בצחוק ואני כבר חושב עליו ברצינות. למה בעצם לא לעשות ערב הקראה של הספר בהבימה?"