חדשות ערוץ 7

עכשיו בכותרות: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 218ראשיהפצה

יהדות חילונית זו עגלה ריקה - בגליון השבוע

"כשבתקשורת מביאים דעות לכאן ולכאן, הם טורחים שלא יהיה איזון מבחינת יכולת הביטוי או הניסוח. תמיד האנשים שלנו יוצאים לא טוב. הם מכירים אותי מזמן, ויש כאן ממש התעלמות גמורה.
23/11/06, 11:37
עפרה לקס

לפני 9 שנים הגיע ארז אשל לסמינר השבועי בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. הנושא היה עמנואל קאנט. המרצה: ראש החוג, פרופ' יוסף בן-שלמה. בסוף השיעור קרא הפרופסור לאשל ואמר לו כי הוא לא יוכל לעבור את הקורס בשל היעדרויותיו הרבות. אשל הסביר שכשהוא נעדר מהשיעור, הוא לומד עם חבר'ה בני 18 את קאנט ואת שייקספיר ואת הרב קוק.
 

"אסא כשר נותן ביטוי בהרצאות להשקפותיו, וטניה ריינהרט מגייסת בשיעור אנשים להפגנות בביר זית. הם מביעים את הדעות שלהם בשיעור. גם לי יש הזדמנות, אני מלמד פילוסופיה ופילוסופיה מדינית ויש לי מה להגיד בעניין הזה, אבל מעולם לא נתתי ביטוי לדעותיי בחדר הכיתה"
הפרופסור סירב להאמין. אחר כך התרצה ואמר: "בטח מדובר בבני נוער דתיים". התשובה של אשל היתה שלילית. במדרשת 'נחשון', אם המכינות הקדם- צבאיות החילוניות שהיתה אז בתחילת דרכה, למדו מעט מאוד דתיים. בן-שלמה נדהם מן התשובה, ונענה מייד להצעתו של אשל לעלות על רכבו ולחזות בפלא. "הוא נשאר איתנו כמה שעות, שוחח עם החבר'ה ולמחרת הודיע שהוא מתחיל ללמד בהתנדבות", מספר אשל. וכך הפך בן-שלמה לפרופסור של המדרשה.

כעבור שנה היה אמור בן-שלמה לצאת לשנת שבתון באוקספורד, אנגליה. במקום זאת הוא העדיף להפוך למנהל הפדגוגי של המדרשה שהוקמה במיצר, רמת הגולן. "הוא פשוט עבר לגור שם, לימד יום ולילה פילוסופיה כללית ויהודית, ציונות, ופעם בשבוע מוסיקה קלאסית". גם במדרשות הבאות שהוקמו היו לו יותר מיד ורגל. עד היום, למרות מחלתו, הוא ממשיך ללמד במדרשה בעין פרת ואף מתגורר במקום במחצית מימות השבוע.

"אחרי הסכמי אוסלו הוא כתב שקץ הציונות בא, מאמר שכל מילה בו התממשה. פעם הוא אמר לי שהסכמי אוסלו גרמו לו לאבד את המוטיבציה לחקור ולכתוב. המדרשות החזירו לו את זה". אשל מספר על קשר חם ונפלא בין התלמידים לפרופסור בן ה-76. הידע, הנכונות לקבל טיעונים מקטן ומגדול ובעיקר המסירות, עושים את שלהם. 

ללא רגשות קיפוח

האשקובית הסגפנית של יוסף בן-שלמה לא יכולה לרמוז על כך שהדייר שלה הוא פרופסור באוניברסיטה מרכזית בארץ. במחשבה שנייה, המטבחון הקטן, הריהוט הצנוע והמדפים עמוסי הקלסרים והקלטות מתפקדים יפה כתפאורה לחוקר פילוסופיה, כזה שמחויב יותר מכל ליושר אינטלקטואלי ולא לקרמיקה מבהיקה. בן-שלמה הוא דמות ידועה בתחום חקר הפילוסופיה הכללית והיהודית. בקורות החיים שלו ניתן למצוא קירבה רבה לחוקר הקבלה גרשום שלום אותו הוא מכנה 'מורי ורבי', כהונה כיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, ושנים רבות של הוראה באוניברסיטת תל אביב, כולל, כאמור, עמידה בראש החוג לפילוסופיה. את מפעל ההתיישבות ביש"ע הוא מלווה שנים ארוכות, היה בעליות האגדיות לסבסטיה, וקבע כבר לפני שנים רבות את משכנו ביישוב קדומים.

למרות בדידותו האידיאולוגית בין עמיתים שמאלנים, בן-שלמה לא מתלונן על יחסי עבודה עכורים או על קיפוח. "יש עמיתים שבאו לבקר כאן והיו גם כאלה שהיה להם פרינציפ שלא עוברים את הקו הירוק", הוא אומר, "אבל לא קיפחו אותי בעבודה". אבל יש מי שדווקא כן אומרים שהוא לא קיבל את המגיע לו. הדרגה שלו היא פרופסור חבר ולא פרופסור מן המניין, מה שמתבטא במשכורת, גימלה ומעמד. "אמרו לי שלא פירסמתי מספיק. אולמות ההרצאות שלי היו מלאים, אבל ההוראה לא מכרעת מספיק בנושא הזה. אני לא מעז להגיד שהיתה הטיה פוליטית. אחרים אמרו שזה עוול משווע מה שעשו לי, אבל שנתי לא נדדה באף לילה".

יש להניח שרבים היו רואים בהוראה באוניברסיטה שמאלנית מעין שליחות, והיו מנסים למנף אותה כבמה להשפעה אידיאולוגית על התלמידים. לא בן-שלמה. "אסא כשר נותן ביטוי להשקפותיו בהרצאות וריינהרט מגייסת אנשים להפגין בביר זית. הם מביעים את הדעות שלהם בשיעור. גם לי יש הזדמנות. אני מלמד פילוסופיה ופילוסופיה מדינית ויש לי מה להגיד בעניין הזה, אבל מעולם לא נתתי ביטוי לדעותיי בחדר הכיתה".

בן-שלמה משתדל להציג את שיטתו של כל הוגה בצורה המשכנעת ביותר. תלמידיו, הוא מספר, משוכנעים שהוא דתי כשהוא מלמד על הרמב"ם או על המקובלים, בטוחים שהוא שפינוציסט כשהוא מלמד שפינוזה, וכשמגיעים לתורתו של קאנט הם מוכנים להתערב שהוא קאנטיאני. הוא מקפיד להסתיר את דעתו האישית ואינו מביע תמיכה או התנגדות לשיטות שאותן הוא מלמד.
אבל יש הרי אנשים שמעריכים את החשיבה שלך, וחושבים שאם אתה הגעת למסקנות מסוימות כדאי להם לאמץ אותן, כי הם לא מסוגלים לעבור את התהליך המחשבתי שאתה עברת.

למה שלא תגלה להם את דעתך?

"זו שאלה טובה, אבל זה דבר שלמדתי ממורי ורבי גרשום שלום. הוא אמר 'אני לא מרטין בובר, אני לא נביא שמביא את הדעות שלי', וממנו למדתי שאתה לא מערב את ההשקפה שלך בהוראה. שהתלמיד יראה וישפוט לעצמו".


"כשבתקשורת מביאים דעות לכאן ולכאן, הם טורחים שלא יהיה איזון מבחינת יכולת הביטוי או הניסוח. תמיד האנשים שלנו יוצאים לא טוב. הם מכירים אותי מזמן, ויש כאן ממש התעלמות גמורה. הם יודעים שאני מן המיעוט הקטן של האינטלקטואלים שחושבים אחרת. אני בהחלט חושד בעניין הזה, שלא פונים אלי"
בן-שלמה אומר שתפקיד האוניברסיטה להקנות דעת ולא לחנך, וכך הוא נוהג שנים ארוכות. השאלה התעוררה שוב כאשר הוא החל ללמד במדרשות למנהיגות חברתית. "גם שם לא יודעים מה אני חושב, אבל כשהמכינה מוגדרת כציונית ומחנכת לנאמנות והתנדבות ובעד המדינה, זה לגיטימי שאתה תהיה בעד הערכים האלה".

לבן-שלמה חשובה מאוד הא-פוליטיות של המכינה. התלמידים, הוא אומר, רובם משתייכים לשמאל. הם יודעים שהוא גר בקדומים וגם מבינים את המשמעות אבל, הוא חוזר ואומר, זה לא נושא לשיחה.

אתה חושב שאם בני נוער ילמדו בצורה עמוקה את הפילוסופיה היהודית והמחשבה היהודית הם ממילא יגיעו לקשר עמוק אל הארץ, העם והתרבות?

"בטח, מה זאת אומרת?! צרפתי גאה בתרבות שלו. הצרה היא שהם מגיעים מהתיכון והם לא יודעים כלום, כמעט כלום. אני אומר רמב"ם, רמב"ן - הם לא מכירים. הם לא יודעים מה ההבדל בין משנה לגמרא. זה לא יאומן. וזו התרבות שלך. אז חשבתי שלפחות הם יודעים מי זה טולסטוי. אבל גם עליו הם לא שמעו".

על מה כן?

"גם אני שואל".

בן-שלמה מדבר על חופש המחשבה כערך יסוד במערכת החינוך החילונית. אבל, הוא אומר, הערך הזה אינו מוגשם הלכה למעשה. "מה שקורה שם זו אינדוקטרינציה חילונית. אומרים שם שדוסים זה אמונות טפלות, ומחלקים את העולם לפנאטים השחורים ומצד שני לחילונים הפתוחים. הם לא יודעים מה זה דת".

אדם דתי-לאומי היה עושה את הקישור הבלתי נמנע של בורות בעולם התכנים היהודי עם תלישות מארץ ישראל. בן-שלמה מתקומם: "אלו שבנו את המדינה היו אנשים חילוניים. זה לא נכון שעצם היותם חילוניים תלש אותם מן הארץ. הם ייבשו את הביצות, הם מתו ממלריה, אי אפשר להגיד שבגלל שהם היו חילוניים לא היתה להם אהבת ארץ ישראל".

אידיאולוגיה מחוץ לשיעורים

בן-שלמה לא מערב פוליטיקה בשיעורים שלו, גם לא כשהנושאים שעל סדר היום הם בעלי משמעות לתפיסת המוסר והציונות. הוא לא דיבר עם תלמידיו על עקירת גוש קטיף, למשל, על אף שהוא התנגד לצעד בכל רמ"ח איבריו. יש אמיתות ספורות ביותר שהן מוחלטות, הוא אומר, ועליהן אפשר לדבר בשיעור. כל השאר הוא בר-ויכוח, ולכן ייכנס תחת הכותרת 'דעות אישיות'. 
"גוש קטיף לא היה בשטח של מדינת ישראל, ואפשר לומר שהמדינה החליטה באופן דמוקרטי שזה רע לה שיהיו מחוץ לשטח המדינה יישובים יהודים. אני נגד הפינוי ואני חושב שזו טעות גדולה ועוד ישלמו על זה. אבל אם אתה רוצה למנוע דברים כאלה אתה צריך לוותר על עקרונות הדמוקרטיה. אולי יש פעמים שאתה צריך לעשות את זה".

מתי למשל?

"זו דילמה. רוב העם האיטלקי תמך כנראה במוסוליני, ובגרמניה המשטר הנאצי עלה בדרך דמוקרטית. אז מה, דמוקרטיה היא ערך עליון? בוודאי שלא. צ'רצ'יל נתן את ההגדרה האולטימטיבית: 'זה משטר גרוע מאוד, אבל כל האחרים יותר גרועים'. אתה יכול לומר שדמוקרטיה היא לא ערך, היא משטר שמאפשר לי לקיים ערכים, וברגע שהוא פוגע בערכים האלה צריך לוותר עליו".
 בעקירת גוש קטיף היה יותר מאלמנט אחד של פגיעה בערכים. למשל זכויות אזרח.

"זו שאלה מאוד קשה. צריך להיזהר מאוד בעניין הזה, אם עושים מעשים של ייהרג ובל יעבור, כלומר תיהרג הדמוקרטיה ואני לא אעבור על הערכים, מקרה כזה מצדיק את האי- ציות שלי. לדעתי היה צריך לסרב פקודה".

אם אתה חושב שלגיטימי שמדינה תקבל כזאת החלטה, איך אתה אומר שצריך לסרב פקודה?

"ההחלטה היא לגיטימית, אבל אם אתה חושב שזה פוגע בערכי היסוד שלך, אתה צריך לסרב. העובדה שלא היו מאסות של מסרבים אומרת משהו. אם היו אומרים לעשות אותו דבר לערבים, לפחות מחלקה שלמה היתה מסרבת".
 

"התלמידים במדרשה מגיעים מהתיכון והם לא יודעים כמעט כלום. אני אומר רמב"ם, רמב"ן - הם לא מכירים. הם לא יודעים מה ההבדל בין משנה לגמרא. זה לא יאומן. וזו התרבות הלאומית שלך. אז חשבתי שלפחות הם יודעים מי זה טולסטוי. אבל גם עליו הם לא שמעו"
אבל האמת היא שבן-שלמה אינו חושב שההחלטה על עקירת הגוש היתה רק תרגיל פוליטי של החלונות הגבוהים. העם ברחוב, הוא אומר, תמך בה.

אם העם תמך בשרון, למה הוא חשש כל כך ממשאל עם?

"אני מוכן להמר על זה אלף שקל על שקל שהוא היה מנצח. זו אשליה לומר שרוב העם היה נגד הפינוי. רוב הציבור מוכן לשמוע על החזרת שטחים בגלל שאין כוח יותר, עייפים, ויש אילוזיה של שלום".

ואולי זה מפני שאסא כשר אומר את הדעות שלו בשיעור ואתה לא אומר את הדעות שלך?

"זו שאלה נכונה. אין ספק שבעלי הפרסטיז'ה מחזיקים בעמדה הזאת, ופסיכולוגית זה משפיע על האיש ברחוב. אבל אני חושב שבסופו של דבר זה בעיקר הרצון להיאחז בכל קש, כי אין כבר כוח להיאבק. השאלה היא עד איפה זה הולך. שמענו עכשיו על שדרות, אז בורחים משדרות. אולי באמת נפנה אותה.

"אבל יש בכל זאת הבדל: העם עם שדרות והוא לא איתנו, עם המתיישבים. הרב יואל בן-נון אמר שלא הצלחנו להתנחל בלבבות ולמעשה הוא צודק. אם היו יכולים אחרת או לא, אני לא יודע. את ערוץ שבע סגרו, כלי התקשורת הם בידי השמאל, ולא נותנים לך להגיע. זה מעשה נבלה".

התקשורת מתעלמת

בן-שלמה אולי לא מתבטא מעל הקתדרה, אבל הוא בהחלט מסכים לבטא את דעותיו בפורומים אחרים: בתקשורת, בפאנלים, ובהרצאות שלא קשורות ישירות לתחום התמחותו. פרופסור לפילוסופיה חילוני ומתנחל, שמתנסח בצורה בהירה ומעניינת, יכול היה לככב בתקשורת של טרום העקירה. אבל בן-שלמה לא נצפה על המרקע ולא נקרא בעיתונים. "יכול להיות שהם חושבים שאני כבר לא חי. אבל ברור שכשהם מביאים דעות לכאן ולכאן הם טורחים שלא יהיה איזון מבחינת יכולת הביטוי או הניסוח. תמיד האנשים שלנו יוצאים לא טוב. הם מכירים אותי מזמן, ויש כאן ממש התעלמות גמורה. הם יודעים שאני מן המיעוט הקטן של ה'אינטלקטואלים' שחושבים אחרת. אני בהחלט חושד בעניין הזה, שלא פנו אלי".

למה אנשי הרוח הימנים הם מיעוט בקרב קהל האינטלקטואלים?

"זה לא רק אצלנו, זה גם בארצות הברית, וזו שאלה מעניינת. השמאל מתקדמים יותר, הם עשויים להיות מעוניינים יותר בנושאים חברתיים, שיווי זכויות וכן הלאה, והם נמצאים בדרך כלל בעמדה של ביקורת על מדיניות הממשלה.
 
"אחד ההסברים לכך היא היכולת לא להיות מושפעים מהאינטרסים של המדינה שלך אלא להבין את הצד השני. זו אחת התכונות המובהקות של אדם בעל מחשבה ביקורתית. אז אדם מבין את הצד השני מבפנים, עד כדי כך שהוא מזדהה עם האויב שלו, זה שהורג וקוטע רגליים של אזרחי המדינה שלו. ההזדהות איתם זה תסמין שמהווה סטייה מן הנייטרליות של אינטלקטואל, של היכולת שלו להבין את הצד השני". בן-שלמה אומר שהדברים הופכים פתולוגיים כשהם מגיעים לשנאה עצמית, ומזכיר את תיאודור לסינג שכתב את הספר 'השנאה היהודית העצמית' בגרמניה שלפני השואה. זו מחלה של יהודים, הוא אומר, אי אפשר למצוא אותה אצל הצרפתים, למשל.

"הציונות החילונית השפויה נכשלה כאן. כי הציונות הגדירה את מטרתה שליהודים תהיה מדינה ככל העמים. מדינה נורמלית. איזו מדינה נורמלית נותנת שיתקפו כך את האזרחים שלה? אני יודע מה האמריקנים היו עושים, הם היו מוחקים את בית חנון, ככה ישר.

אז יש כאלה שאומרים שאנחנו צריכים להיות היפר-מוסריים. אבל אם הקמת מדינה ככל העמים, למה שיהיו נורמות יותר גבוהות מבחינה מוסרית?

"היה לי ויכוח עם ידידי א.ב. יהושע, שכתב ספר על כך שמדינת ישראל צריכה להביא את העם היהודי למצב של נורמליות גמורה. אחר כך הוא הלך להפגנה בסברה ושתילה. אמרתי לו: 'מה אתה הולך? תתנהג כמו שהיו מתנהגים אנגלים או צרפתים, זה לא עניינך'. אז הוא אמר: 'לא, אנחנו צריכים להיות יותר טובים'. אבל הוא אדם חילוני, הוא לא אומר 'אתה בחרתנו'. לכן אני אומר, יש פה בעיה".

לפני למעלה מ-20 שנה דיברת על תפישת גוש אמונים לעומת תפישת החרדים, ואמרת שימים יגידו מי צדק. מה שקרה מאז הסכמי אוסלו גורם לך לומר שהחרדים צדקו, ויש לעסוק רק בבניין הרוח?

"העולם החרדי אדיש לארץ ישראל. לפי תפיסתו אפשר ללמוד תורה בכל מקום, וזה הכוח שלהם. ומי יודע מה יהיה, יכול להיות שהם צודקים, שמי שלמד תורה ושמר על עם ישראל הוא זה שימשיך לשמור על עם ישראל.

"מצד שני, יש כאן בעיה גדולה מאוד לעדה החרדית, ויש לי ויכוחים גדולים על זה עם אחי שהוא חרדי. יש כאן הפקרה של הרוב הגדול של עם ישראל. אתה אומר להם 'תחזרו בתשובה, תתחילו ללמוד', ואם לא - אתה לא מציע שום דבר שיקשר אותם עם היהדות. בכל זאת, ארץ ישראל ואהבת הארץ הם דברים שיכולים לקשר את החילונים ליהדות, וזאת היתה התקווה של הרב קוק. הוא לא שיער שהחילונים יבגדו בעניין הזה".

יש קטע של הרב קוק שצופה שהם יגיעו למאיסת הארץ.

"יש פיסקה אחת של הרב קוק שבה הוא אומר את זה בלשון רכה. התקווה שלו היתה שיישוב ארץ ישראל יהיה הבסיס המשותף עם התנועה הציונית, כי כאן הם מקיימים מצווה גדולה למרות שיש להם השקפה אנטי-דתית. שיהודים יחריבו יישובים בארץ ישראל - זה מה שהיה עולה על דעתו של הרב קוק?".

מסתבר שהסאה הוגדשה גם מבחינתו של בן-שלמה. הוא אמנם מחנך את התלמידים שלו לפטריוטיזם, אבל באופן אישי, אירועי עמונה עשו לו משהו רציני. "עניין עמונה היה מפנה בשבילי. הסקתי מזה מסקנות קיצוניות שכל העניין הלך, אין לי עסק עם זה".

איזה עניין?

"העניין הציוני החילוני".


"היה לי ויכוח עם ידידי א.ב. יהושע, שכתב ספר על כך שמדינת ישראל צריכה להביא את העם היהודי למצב של נורמליות גמורה. אחר כך הוא הלך להפגנה בגלל סברה ושתילה. אמרתי לו: 'מה אתה הולך? תתנהג כמו שהיו מתנהגים אנגלים או צרפתים, זה לא עניינך'. אז הוא אמר: 'לא, אנחנו צריכים להיות יותר טובים'. אבל הוא אדם חילוני, הוא לא אומר 'אתה בחרתנו'. לכן אני אומר, יש פה בעיה"
למה דווקא עמונה?

"זה הכה בפנים. האנשים שהלכו עם משקפי שמש והוציאו אנשים מביתם. לא היו סירובים למלא פקודה, עם ישראל תמך בזה, כי 'המתנחלים עושים להם צרות'. הצליח להם, לתקשורת".

איך אתה רואה את הכיוון שאליו מתפתחת המדינה?

"יכול להיות שהבסיס המוסרי שעליו נשענת המדינה הלך לאיבוד, כשאתה מוותר על ארץ ישראל מרצון, משיקולים פוליטיים, ולא מוכן לקחת את הסיכון של עימות, למה באת לקחת מהפלשתינים את האדמה שלהם, אם ארץ ישראל היא לא המושג המרכזי שלך? אלתרמן ניבא את זה, שמדינת ישראל תתפוס את מקומה של ארץ ישראל. אז תלך לאוגנדה. לרוב העם לא איכפת מארץ ישראל. איכפת לו מהמדינה, הוא מוכן לשרת בצבא, להתנדב, אבל לא איכפת לו מארץ ישראל". 

אמרת שהחילוניים בנו את המדינה. לאן זה נעלם?

"אינני יודע, זה כשל חינוכי, זה עייפות ורוצים שקט. המתח הזה בין הארץ למדינה הוא פרובלמטי".

הרב קוק - הגדול מכולם

בן-שלמה יושב על כורסא, מעשן, משחק במצית ומרצה את דעותיו. על הקיר מאחוריו, מעל לראשו, תמונה של מורו ורבו, פרופ' גרשום שלום. המורה כאילו מתכופף מעט, צופה ומקשיב רוב קשב למוצא פיו של תלמידו. בן-שלמה היה מקורב מאוד לחוקר הקבלה שלום, ובעצם יועד על ידו להיות גם הוא חוקר קבלה, אך בחר בחקר הפילוסופיה. "זו היתה אכזבה גדולה שלו", אומר בן-שלמה, "לא העזתי להיכנס לנעליים שלו ואמרתי לו את זה. הוא היה איש גדול". בדיוק מול גרשום שלום, מעל לשולחן העבודה שלו, קבע בן-שלמה את תמונתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. וכך הם צופים זה בזה, בקירות מרוחקים, ובכל זאת אחד מול השני.

בעשרות השנים האחרונות עסקת בעיקר בתורתו של הרב קוק. מה הביא אותך לכך?

"הוא האיש היחיד ששווה לעסוק בו. בעת החדשה, אין לך איש אחר", הוא משיב בפשטות וסוקר רבנים והוגים אחרים שהיו יכולים להיות מועמדים רציניים. כך יורדים מן הרשימה עמנואל לוינס ("לא אוהב את משנתו של האיש, הוא לא מעמיק") וישעיהו ליבוביץ' ("פולמוסן טוב ואיש נחמד שעבר זמנו"), וכמתחרים נשארים רק הרמן כהן ופרנץ רוזנצוויג - הוגים משמעותיים בעיניו של בן-שלמה, אבל גם הם לא יכולים לו, לרב קוק.

"הוא נוגע בכל האספקטים של המחשבה הפילוסופית. השיטה שלו מושפעת מכל מיני הוגים, ובכל זאת הוא מציג עמדה ייחודית. אני חושב שהוא הוגה בקנה מידה אוניברסלי ולא רק יהודי".

בכוננית שבחדר העבודה מונחים הספרים 'משנתו של הרב קוק', 'צדקת הצדיק', 'אורות התפילה', 'חדריו' ועוד ועוד. בן-שלמה מספר שהוא קורא כל מה שיוצא לאור על הרב קוק ומשנתו, גם מה שבא מהאקדמיה וגם מה שיוצא מבין כתלי בית המדרש.

מי לדעתך כותבים דברים חשובים על הרב קוק?

"רביצקי כתב לא רע. כשאני רואה ספרים בתחום הזה יש לי ביקורת. מה שלא מספיק בא לידי ביטוי, אלו ההנחות הפילוסופיות הבאות במפורש או במובלע מאחורי התורה של הרב קוק. זה חסר בספרות המחקרית ובוודאי שבספרות התורנית, שם הכותבים לא יודעים מספיק. הליקוי הזה הוא ליקוי אינטלקטואלי, ואני חושב שזה היה לכבודו של הרב קוק אם היו מלמדים את זה. השאלה היא מי ילמד את המלמדים". 

מצד שני, האם לימוד משנתו של הרב קוק בלי רקע ישיבתי וידע בהלכה וגמרא לא פוגע בהבנה?

"זו באמת הטרגדיה של חוקר הרב קוק. אין לנו עדיין נציג מובהק לעשות זאת".

אתה נתקל לפעמים בדברים של הרב קוק שאתה אומר לעצמך 'אילו הייתי בקיא בעולם ההלכה הייתי מבין יותר טוב'?
"בוודאי, איזו שאלה. אני עם הארץ. הטרגדיה היא, שמי ששוחה במקורות האלו לא יעסוק ברב קוק, ומי שמכיר את הפילוסופיה של ברגסון לא יודע את הדברים האלה. יש פה בעיה שממחישה את גדולתו של הרב קוק עצמו. אנחנו לא יודעים מה הוא קרא ומה הוא ידע. אני מניח שהוא לא קרא את המקורות, אלא מאמרים על אפלטון, ברגסון וכו'. אבל הוא היה איש גדול, לא פרופסור לפילוסופיה".  

העגלה החילונית ריקה

המושג 'יהדות חילונית' הפך לאחרונה לאורח קבוע בפאנלים וכנסים העוסקים בזהות יהודית שאיננה מבוססת על האמונה הדתית. עיתונאים ואנשי רוח מרבים לעסוק במושג הזה, במטרה לבנות זהות פילוסופית ותרבותית שעליה יוכלו להישען וממנה יוכלו לשאוב יהודים חילוניים חפצי עומק.

בן-שלמה, שמסרב לגלות מה עמדתו האישית בנושא אמונה בה' וקיום מצוות ("אמונות דתיות של אדם הן אינטימיות יותר מאשר עניינים שבין איש לאשתו") ולכן קשה להגדירו כחילוני או כדתי, לא חושב שיש היום בסיס מספיק מוצק לכותרת היפה הזאת: "זאת בעיית הבעיות של הזהות החילונית. זו בעיה. זה ריקני, אין נציג חילוני ברמה הרוחנית והאידיאולוגית, באופן שתהיה איזו תחרות עם הרב קוק או הרב סולובייצ'יק. אין כזה. ובעניין הזה לחילוניים אין פתחון פה. אתה לא יכול לעשות שקר שעושים חלק מהם, שיש תרבות יהודית חילונית. מי ההוגים הגדולים? ביאליק? הם לא יכולים להבין את ביאליק. טשרניחובסקי? חלש מאוד. העגלה ריקה. מה יש בה? מוצארט? יש ספר יפה שקוראים לו 'מוצארט לא היה יהודי'. זו לא עגלה יהודית. אל תביא לי ערכים אוניברסליים, זו לא סחורה שלך. אני מעמיד את האתגר הזה לחילוניים". יחד עם זאת, בן-שלמה לא שוכח להוסיף כי הזהות היהודית הדתית התגבשה במשך 1000 שנים, ולכן גם לתרבות היהודית- חילונית צריך לתת צ'אנס של מילניום לפחות.

הרי אתה עצמך עוסק ביהדות חילונית, בזמן שאתה מלמד את תלמידי המכינה.

"זאת לא יהדות חילונית, זאת אקדמיה חילונית. היהדות היא השקפת עולם שאתה מחזיק בה, אורח חיים שאתה מממש אותו. אם גוי חוקר את התרבות היהודית, זה עושה אותו יהודי?".

אז מה בעצם חסר, מצוות?


"הבסיס המוסרי שעליו נשענת המדינה הולך לאיבוד כשאתה מוותר על ארץ ישראל מרצון, משיקולים פוליטיים, ולא מוכן לקחת את הסיכון של עימות. למה באת לקחת מהפלשתינים את האדמה שלהם, אם ארץ ישראל היא לא המושג המרכזי שלך? אז תלך לאוגנדה. לרוב העם לא איכפת מארץ ישראל. איכפת לו מהמדינה, הוא מוכן לשרת בצבא, להתנדב, אבל לא איכפת לו מארץ ישראל"
"אינני יודע. אורח חיים, משהו. וזה ייקח זמן. בינתיים אני יודע שהציבור הכללי לא מסוגל להבין את עגנון. איזה מן דבר זה? עגנון קיבל פרס נובל לספרות והעם שלו לא מסוגל להבין אותו? זה עסק ביש.

"העגלה היא די ריקה, יש קייס חזק לדתיים בעניין הזה. הבעייתיות של הקייס הזה היא שהזהות היהודית מותנית באמונה מסוימת ובמחויבות מסוימת. ולכן מה שנשאר זה ללמוד את האוצר הזה, שהוא דתי, וזה מה שאני עושה. אז אני מלמד רמב"ם, אבל הוא היה דתי ואל תעשה ממנו יעני הומניסט, אי אפשר".

הספר שלא נגמר

אולי מתוך הרגל שקנה לו בשנות ההוראה הארוכות, בן שלמה איננו מנדב פרטים אישיים בשפע. הוא נולד בשנת תר"צ בבית דתי ולמד ב'מוריה' בתל אביב - התיכון שהפך לימים לצייטלין. הוא בכלל רצה להיות רופא, אבל "נפל לידי הספר 'הגיונות' של דקארט כמו שזה קרה לאנשים רבים", ולכן הוא החליט ללמוד הפילוסופיה.

לפני מספר שנים חלה בן שלמה. "אני מתפקד, מדבר ומלמד, אבל אני איש חולה. כאבים אני לא סובל בכלל, רק מהטיפול הכימותרפי. אבל כמו שאמרה גולדה, צעיר אני לא אמות".

בן-שלמה פרסם ספרים ומאמרים שונים על שפינוזה, על רבי משה קורדובירו, על משנתו של גרשום שלום ועל תורת הרב קוק. אבל גולת הכותרת של עבודתו המחקרית טרם ראתה אור. מדובר בספר שמנתח לעומק ולרוחב את תורתו של הרב קוק. בן-שלמה עמל על הספר במשך שנים וכבר כתב מאות רבות של עמודים, אבל טרם הביא אותו לידי גמר. היום הוא כבר לא חושב שהוא יסיים אותו. "חסר לי הפרק הראשון ופרק אחד באמצע. אולי אוציא לאור רק את הפרק האחרון. זה חבל, כי הרב קוק ראוי לספר כזה". גם הפרק האחרון עדיין לא מוכן לגמרי, ובן-שלמה צריך למצוא כוחות ומוטיבציה כדי להירתם לעבודה ולסיים אותה.
"הפרק עוסק בתפיסת הרב קוק את ארץ ישראל והצרה היא, שהוא מבוסס על פרקים קודמים. התפיסה שלו את הארץ נובעת מן התורה הכללית והמטאפיסית שלו".

ההוראה במדרשה יותר חשובה בעינך מאשר לסיים את הספר?

"זו היתה השאלה ששאלתי את עצמי, והחלטתי שההוראה היא רווח מיידי, וספר, אני לא יודע מה יהיה ממנו" משיב בן שלמה, אבל נמלך בדעתו ואומר בכנות: "זה שקר. האמת היא שאני לא אוהב לכתוב, אני אוהב ללמד".

כשמדברים על מורשת של פילוסופים, מה אתה מותיר אחריך?

"אני לא פילוסוף, אני מורה לפילוסופיה. אין לי תורה שאני רוצה לפרסם, ואני רואה לזכותי שאין לי את היהירות הזאת שיש לכמה מחבריי שמחשיבים את עצמם לפילוסופים".

אם לא תוציא את הספר לאור, כל מה שחקרת וכתבת במשך שנים ירד לטמיון.

"אכן, מצאת מקום חרפתי, אין ספק. צריך לערוך את זה, זה ספר גדול... אולי אני אגנוז את זה... שאלה טובה מה אני אעשה".

אולי תלמידים שלך יוכלו לערוך את הספר?

בן-שלמה מתחבט: "לא הייתי נותן את זה לאף אחד. אני מקווה שאני אגמור אותו. לא, אין לי זמן לגמור את הספר הזה, זה ברור".

התלמידים נתלו על החלונות

לפני ארבעה חודשים נערך באוניברסיטת תל-אביב ערב הוקרה חגיגי לכבודו של פרופ' בן-שלמה. יוזמי הכינוס היו ד"ר רונית מרוז ופרופ' משה חלמיש, עורך כתב העת 'דעת'. לקראת הערב עמלו חוקרים שונים על הוצאת ספר מחקרים לכבודו של בן-שלמה. הספר מחזיק 488 עמודים, ודן בסוגיות שבן-שלמה עסק בהם במהלך שנותיו באקדמיה.

"בן-שלמה תרם מחקרים חשובים מאוד בתחום הפילוסופיה של הדת", אומר פרופ' חלמיש. "חשוב מכך, הוא לא רק איש ספר אלא גם אדם ששואף להעמיק את הידיעות הפילוסופיות". חלמיש מספר כי במשך כל השנים ביקש בן-שלמה להביא אנשים למחשבה על הזהות היהודית והלאומית שלהם.

חלמיש מציין את היכולת המיוחדת של בן שלמה להיכנס לנעלי האישיות אותה הוא חוקר ולהציג אותה מנקודת מבטה היא. לדברי חלמיש, בן-שלמה עשה זאת גם במחקריו על הרב קוק, ובשל כך חסידי הרב מקבלים את דעתו ומכבדים אותה.

חלמיש מתייחס גם ליכולת של בן-שלמה לשמוע דעות אחרות. לדבריו, מעולם לא הפריע לו שהשומע הביע עמדה שונה לחלוטין, אם זה סטודנט או מרצה. "הוא מספיק חזק כדי לקבל ביקורת, מה שלא כולם מוכנים לעשות".

חלמיש חושב שתלמידיו הקרובים של בן-שלמה למדו ממנו דברים שמהווים נכסי צאן ברזל בחקר הפילוסופיה, ומציין שבעת שבן-שלמה היה מרצה התלמידים 'נתלו על החלונות' כדי לשמוע אותו. "הייתי שמח אם הוא היה מוציא לאור את מה שיש לו בכתובים, לטובת כולם".