לפני 9 שנים הגיע ארז אשל לסמינר השבועי בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. הנושא היה עמנואל קאנט. המרצה: ראש החוג, פרופ' יוסף בן-שלמה. בסוף השיעור קרא הפרופסור לאשל ואמר לו כי הוא לא יוכל לעבור את הקורס בשל היעדרויותיו הרבות. אשל הסביר שכשהוא נעדר מהשיעור, הוא לומד עם חבר'ה בני 18 את קאנט ואת שייקספיר ואת הרב קוק.
 

"אסא כשר נותן ביטוי בהרצאות להשקפותיו, וטניה ריינהרט מגייסת בשיעור אנשים להפגנות בביר זית. הם מביעים את הדעות שלהם בשיעור. גם לי יש הזדמנות, אני מלמד פילוסופיה ופילוסופיה מדינית ויש לי מה להגיד בעניין הזה, אבל מעולם לא נתתי ביטוי לדעותיי בחדר הכיתה"
הפרופסור סירב להאמין. אחר כך התרצה ואמר: "בטח מדובר בבני נוער דתיים". התשובה של אשל היתה שלילית. במדרשת 'נחשון', אם המכינות הקדם- צבאיות החילוניות שהיתה אז בתחילת דרכה, למדו מעט מאוד דתיים. בן-שלמה נדהם מן התשובה, ונענה מייד להצעתו של אשל לעלות על רכבו ולחזות בפלא. "הוא נשאר איתנו כמה שעות, שוחח עם החבר'ה ולמחרת הודיע שהוא מתחיל ללמד בהתנדבות", מספר אשל. וכך הפך בן-שלמה לפרופסור של המדרשה.

כעבור שנה היה אמור בן-שלמה לצאת לשנת שבתון באוקספורד, אנגליה. במקום זאת הוא העדיף להפוך למנהל הפדגוגי של המדרשה שהוקמה במיצר, רמת הגולן. "הוא פשוט עבר לגור שם, לימד יום ולילה פילוסופיה כללית ויהודית, ציונות, ופעם בשבוע מוסיקה קלאסית". גם במדרשות הבאות שהוקמו היו לו יותר מיד ורגל. עד היום, למרות מחלתו, הוא ממשיך ללמד במדרשה בעין פרת ואף מתגורר במקום במחצית מימות השבוע.

"אחרי הסכמי אוסלו הוא כתב שקץ הציונות בא, מאמר שכל מילה בו התממשה. פעם הוא אמר לי שהסכמי אוסלו גרמו לו לאבד את המוטיבציה לחקור ולכתוב. המדרשות החזירו לו את זה". אשל מספר על קשר חם ונפלא בין התלמידים לפרופסור בן ה-76. הידע, הנכונות לקבל טיעונים מקטן ומגדול ובעיקר המסירות, עושים את שלהם. 

ללא רגשות קיפוח

האשקובית הסגפנית של יוסף בן-שלמה לא יכולה לרמוז על כך שהדייר שלה הוא פרופסור באוניברסיטה מרכזית בארץ. במחשבה שנייה, המטבחון הקטן, הריהוט הצנוע והמדפים עמוסי הקלסרים והקלטות מתפקדים יפה כתפאורה לחוקר פילוסופיה, כזה שמחויב יותר מכל ליושר אינטלקטואלי ולא לקרמיקה מבהיקה. בן-שלמה הוא דמות ידועה בתחום חקר הפילוסופיה הכללית והיהודית. בקורות החיים שלו ניתן למצוא קירבה רבה לחוקר הקבלה גרשום שלום אותו הוא מכנה 'מורי ורבי', כהונה כיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, ושנים רבות של הוראה באוניברסיטת תל אביב, כולל, כאמור, עמידה בראש החוג לפילוסופיה. את מפעל ההתיישבות ביש"ע הוא מלווה שנים ארוכות, היה בעליות האגדיות לסבסטיה, וקבע כבר לפני שנים רבות את משכנו ביישוב קדומים.

למרות בדידותו האידיאולוגית בין עמיתים שמאלנים, בן-שלמה לא מתלונן על יחסי עבודה עכורים או על קיפוח. "יש עמיתים שבאו לבקר כאן והיו גם כאלה שהיה להם פרינציפ שלא עוברים את הקו הירוק", הוא אומר, "אבל לא קיפחו אותי בעבודה". אבל יש מי שדווקא כן אומרים שהוא לא קיבל את המגיע לו. הדרגה שלו היא פרופסור חבר ולא פרופסור מן המניין, מה שמתבטא במשכורת, גימלה ומעמד. "אמרו לי שלא פירסמתי מספיק. אולמות ההרצאות שלי היו מלאים, אבל ההוראה לא מכרעת מספיק בנושא הזה. אני לא מעז להגיד שהיתה הטיה פוליטית. אחרים אמרו שזה עוול משווע מה שעשו לי, אבל שנתי לא נדדה באף לילה".

יש להניח שרבים היו רואים בהוראה באוניברסיטה שמאלנית מעין שליחות, והיו מנסים למנף אותה כבמה להשפעה אידיאולוגית על התלמידים. לא בן-שלמה. "אסא כשר נותן ביטוי להשקפותיו בהרצאות וריינהרט מגייסת אנשים להפגין בביר זית. הם מביעים את הדעות שלהם בשיעור. גם לי יש הזדמנות. אני מלמד פילוסופיה ופילוסופיה מדינית ויש לי מה להגיד בעניין הזה, אבל מעולם לא נתתי ביטוי לדעותיי בחדר הכיתה".

בן-שלמה משתדל להציג את שיטתו של כל הוגה בצורה המשכנעת ביותר. תלמידיו, הוא מספר, משוכנעים שהוא דתי כשהוא מלמד על הרמב"ם או על המקובלים, בטוחים שהוא שפינוציסט כשהוא מלמד שפינוזה, וכשמגיעים לתורתו של קאנט הם מוכנים להתערב שהוא קאנטיאני. הוא מקפיד להסתיר את דעתו האישית ואינו מביע תמיכה או התנגדות לשיטות שאותן הוא מלמד.
אבל יש הרי אנשים שמעריכים את החשיבה שלך, וחושבים שאם אתה הגעת למסקנות מסוימות כדאי להם לאמץ אותן, כי הם לא מסוגלים לעבור את התהליך המחשבתי שאתה עברת.

למה שלא תגלה להם את דעתך?

"זו שאלה טובה, אבל זה דבר שלמדתי ממורי ורבי גרשום שלום. הוא אמר 'אני לא מרטין בובר, אני לא נביא שמביא את הדעות שלי', וממנו למדתי שאתה לא מערב את ההשקפה שלך בהוראה. שהתלמיד יראה וישפוט לעצמו".


"כשבתקשורת מביאים דעות לכאן ולכאן, הם טורחים שלא יהיה איזון מבחינת יכולת הביטוי או הניסוח. תמיד האנשים שלנו יוצאים לא טוב. הם מכירים אותי מזמן, ויש כאן ממש התעלמות גמורה. הם יודעים שאני מן המיעוט הקטן של האינטלקטואלים שחושבים אחרת. אני בהחלט חושד בעניין הזה, שלא פונים אלי"
בן-שלמה אומר שתפקיד האוניברסיטה להקנות דעת ולא לחנך, וכך הוא נוהג שנים ארוכות. השאלה התעוררה שוב כאשר הוא החל ללמד במדרשות למנהיגות חברתית. "גם שם לא יודעים מה אני חושב, אבל כשהמכינה מוגדרת כציונית ומחנכת לנאמנות והתנדבות ובעד המדינה, זה לגיטימי שאתה תהיה בעד הערכים האלה".

לבן-שלמה חשובה מאוד הא-פוליטיות של המכינה. התלמידים, הוא אומר, רובם משתייכים לשמאל. הם יודעים שהוא גר בקדומים וגם מבינים את המשמעות אבל, הוא חוזר ואומר, זה לא נושא לשיחה.

אתה חושב שאם בני נוער ילמדו בצורה עמוקה את הפילוסופיה היהודית והמחשבה היהודית הם ממילא יגיעו לקשר עמוק אל הארץ, העם והתרבות?

"בטח, מה זאת אומרת?! צרפתי גאה בתרבות שלו. הצרה היא שהם מגיעים מהתיכון והם לא יודעים כלום, כמעט כלום. אני אומר רמב"ם, רמב"ן - הם לא מכירים. הם לא יודעים מה ההבדל בין משנה לגמרא. זה לא יאומן. וזו התרבות שלך. אז חשבתי שלפחות הם יודעים מי זה טולסטוי. אבל גם עליו הם לא שמעו".

על מה כן?

"גם אני שואל".

בן-שלמה מדבר על חופש המחשבה כערך יסוד במערכת החינוך החילונית. אבל, הוא אומר, הערך הזה אינו מוגשם הלכה למעשה. "מה שקורה שם זו אינדוקטרינציה חילונית. אומרים שם שדוסים זה אמונות טפלות, ומחלקים את העולם לפנאטים השחורים ומצד שני לחילונים הפתוחים. הם לא יודעים מה זה דת".

אדם דתי-לאומי היה עושה את הקישור הבלתי נמנע של בורות בעולם התכנים היהודי עם תלישות מארץ ישראל. בן-שלמה מתקומם: "אלו שבנו את המדינה היו אנשים חילוניים. זה לא נכון שעצם היותם חילוניים תלש אותם מן הארץ. הם ייבשו את הביצות, הם מתו ממלריה, אי אפשר להגיד שבגלל שהם היו חילוניים לא היתה להם אהבת ארץ ישראל".