ממשלה אובדת עצות

1.  לאהוד אולמרט אין שמץ של מושג איך לפתור את בעיית הקסאם בשדרות ובאשקלון. הוא ושר הביטחון שלו נותרו אובדי עצות אל מול המשימה הבוערת המוטלת לפתחם - להחזיר לנורמליות סבירה את מציאות החיים ביישובי עוטף עזה. לפני הנסיגה שמענו הבטחות כמו "אם הם יעזו להמשיך את הירי גם אחרי סיום הכיבוש, נהיה חופשיים להחזיר להם באבי-אביהם". עכשיו מתברר שקל להפריח הצהרות, אבל קשה מאוד לעמוד מול הלחץ הפנימי והבינלאומי כאשר פגז תועה שלך פוגע בבית משפחה וקוטל 20 בני-אדם. אז מה עושים כשלא מצליחים לתת תשובה לבעיה חמורה? עוברים לטפל בבעיה חמורה עוד יותר: ארקאדי גיידאמק.

2. ייתכן שגם בימים כתיקונם, אילו ניתנה להם הזדמנות, היו אזרחי ישראל משדרות וממקומות אחרים נענים בשמחה להזמנה לצאת באמצע החורף לכמה ימי חופשה חינם באילת החמה. אילו היו האוטובוסים משדרות מובילים את נוסעיהם לעיר אוהלים בניצנים, לא מן הנמנע שהיה קל הרבה יותר למצוא עליהם מקום פנוי. בכל אופן, בנסיבות הנוכחיות הנהירה לאילת אכן נראתה כמו מנוסת בהלה המונית. וכך, פעולתו הפילנתרופית של המיליארדר הבליטה עוד יותר את חוסר-המעש הממשלתי. שוב הושטה ידו הרחבה של גיידמאק כדי למלא את החלל שהותירה אזלת ידם של הפוליטיקאים.

תשובתו של ראש הממשלה, עם שובו ממסע מרחיב-דעת בארצות הברית אל מציאות החיים המעיקה בארצנו הקטנה, לא אחרה לבוא. "אני נגד הברחת תושבי הדרום מבתיהם ונגד תעלולים יח"צניים של מיליונרים על גבם של אנשים", הכריז אולמרט והוסיף: "האם רוצים לצייר שאנחנו עם שבורח מהבתים? האם זאת לא הכרזת כניעה? האם זה מה שאנחנו רוצים לראות, שכשיורים קסאם בורחים למלונות חמישה כוכבים?".

אולמרט צודק. נטישת שדרות אינה משדרת עמידה אזרחית וחוסן לאומי. אלא שראש הממשלה וחבריו הם האחרונים שיש להם זכות לומר את זה.

3.  אין להם זכות להטיף לעמידה איתנה מול הטרור לאחר שהוכיחו, כשגירשו מבתיהם את תושבי גוש קטיף, עד כמה אין להם שום כבוד לעמידה שכזו. בכפר דרום, בנצרים ובכל יישובי הגוש חיו אזרחים ישראלים שלאורך שנים רבות גילו עמידה למופת מול פצמ"רים וקסאמים. הם לא נטשו בבהלה את בתיהם המטווחים אלא להיפך, התחננו שייתנו להם להישאר. אבל שרון ואולמרט וחבריהם, במקום להעלות אותם על נס, העלו אותם על אוטובוסים וזרקו אותם למחנות פליטים. במקום להפוך את תושבי גוש קטיף לדוגמה וסמל, הם זלזלו במפעלם ובקרבנם. וכשכך נוהגים פוליטיקאים ציניים באזרחים שלקחו על עצמם שליחות ציונית תובענית ומסוכנת - איזו זכות יש להם לצפות, בשם החוסן הלאומי, שתושבי שדרות ואשקלון יסכנו את עצמם ואת ילדיהם?

4. לאולמרט ופרץ אין זכות להטיף לעמידה אזרחית איתנה מול מתקפת טרור שהם עצמם, באיוולתם ובחוסר אחריותם המופקרת, עשו הכול כדי לאפשר אותה. הרי הזהירו אותם, את חסידי הנסיגה מהליכוד ומהעבודה ומקדימה, שהנסיגה מעזה היא רוח גבית לטרור. הרי אמרו להם שהתוצאה המיידית של הפקרת ציר פילדלפי תהיה הברחה מסיבית של נשק מתקדם וקטלני הרבה יותר. הרי התריעו בפניהם כי נטישת צפון הרצועה תקצר את הטווח לשדרות ותביא את הרקטות עד אשקלון. הרי לא במקרה השתתף ראש עיריית שדרות באירועי המחאה הכתומה בקיץ הקודם, והזהיר מפני ההשלכות החמורות של הנסיגה על החיים בעירו. ואם גם היום עמיר פרץ, בעקשנות שלא ניתן להבין אותה, מעדיף לתלות את תקוותו בחדל-האישים הזה, אבו-מאזן, במקום להיענות לדרישת צה"ל לצאת למתקפה נרחבת בעזה - מה הפלא שתושבי עירו המופגזת איבדו בו כל אמון ודורשים את החלפתו?

5. לממשלה הכושלת הזאת אין תקנה. המשך כהונתה מאיים על עצם קיומנו. פרץ, שאיבד אפילו את אמון חבריו למפלגה, ממשיך להתבצר במשרד הביטחון רק בגלל שיקולים אישיים. אולמרט נותן לו להישאר שם רק בגלל חשבונות קטנים של תגרנות קואליציונית. ותוך כדי מאבקם המשותף להישרדות, עוד מוצאים השניים האלה זמן להתקוטט זה עם זה.

המצב הקשה בדרום הולך ומחריף, הרגיעה הזמנית בצפון עלולה להיות מופרת בכל רגע, ומעל לכל מרחף הענן הכבד של האיום הגרעיני האיראני. כישורים, ניסיון, רצינות, אחריות ותמיכה ציבורית הם תנאי הכרחי כדי להתמודד עם כל אלה.

אם אהוד אולמרט עוד רוצה להציל את שלטונו, עליו לזנוח רעיונות מוזרים כמו מינוי אהוד ברק, אבי הנסיגה הכושלת מלבנון, לשר הביטחון בממשלתו. עליו להקים בהקדם ממשלת חירום שבה ייכללו גם הליכוד והאיחוד הלאומי. הוא חייב לחלק מחדש את התיקים החשובים ולהפקידם בידי בעלי כישורים ולא בידי בעלי אמביציות אישיות חלולות. אם לא ינהג כך, יש לצפות לפחות מאלי ישי ומאביגדור ליברמן שינהגו באחריות ויפסיקו להזרים חמצן לפגר הפוליטי הזה. המשך חברותם בממשלה חסרת האונים הזאת היא כבוד מאוד מפוקפק.