הרבה מאוד דובר בציבור ובתקשורת על 'מצעד הגאווה' לפני שצעד, ומעט מאוד לאחר שהסתיים. ברחוב הירושלמי המצעד היה קצר מאוד, אבל בתוכניות האקטואליה נמרח הסיקור והדיון לפחות על שבוע. הבג"צים למיניהם, ההתנגשויות האלימות עם המשטרה, האיום לפוצץ את המצעד באלימות - כל אלה הפכו את המצעד הקצר ודל-המשתתפים לסיפור תקשורתי חם שבכל יום הניב כותרות חדשות. לאחר שהמצעד צעד וכלום לא קרה, גם העיסוק התקשורתי דעך במהירות.


היום, יותר מדי רבנים שמתבטאים בנושא הזה נוקטים עמדה אפולוגטית, כמו מבקשים סליחה על שהם בכל זאת לא יכולים להתיר איסורי כרת. באתר nrg יהדות מאפשרת המערכת ללסבית דתייה לבחור את בת הזוג שלה לאשת השנה, ואין מוחה
רובו של הציבור החרדי לא השתתף הפעם במחאה, בגלל חשש מנזקים חינוכיים כתוצאה מהפיכת הנושא לשיחת היום ברחוב החרדי. לטעמי, הנמכת הפרופיל התקשורתי והציבורי של העיסוק בעניין היא יעד חשוב לא פחות שמצדיק לשקול שוב אם יש טעם בהמשך המחאה. כי מבחינתם של בעלי הגאווה, הערך התעמולתי של המצעד עצמו הוא כאין וכאפס לעומת הבמה הנרחבת והתומכת שהם מקבלים בתקשורת. ללא המחאה והאיומים, האירוע יישאר עניין מקומי, והסיקור בתקשורת הארצית יצטמצם לאפס. כמו שקורה במצעד הגאווה בתל-אביב או בחיפה.

ברוב הדיונים התקשורתיים מתנהל העימות בין תומכי המצעד למתנגדיו במתכונת קבועה. נציגי 'הבית הפתוח' טוענים לזכותם הליברלית לחיות על פי נטייתם ולבטא בחוצות את דעתם, כשהטיעון הנגדי הוא שיש להימנע מהצעדה בגלל פגיעה ברגשות הדתיים או כדי לחסוך את הבלאגן ואת משאבי המשטרה. טיעונים לגופו של עניין, השוללים את עצם הלגיטימיות של התופעה, כמעט אינם נשמעים. ומי שינסה להשמיעם לא יזכה לבמה הוגנת, בגלל השקפתם הברורה של רוב השדרנים ומנחי התוכניות. קשה מאוד להסביר את חומרתם של איסורי עריות בבמה חילונית, שאינה מכירה במצוות שבין אדם למקום. הסברים חברתיים ודמוגרפיים אינם מספיק חזקים כדי לשכנע מדוע מישהו צריך לוותר על מה שמבחינתו הוא קריטי כל כך. כך מוטמעת בתודעת צרכני התקשורת הדעה שברור כי זכותם של בעלי הגאווה לחיות על פי נטייתם, וכל השאלה היא רק האם נכון לנופף בסמרטוט האדום הזה מול עיניהם של מי שעוד לא מספיק נאורים כדי לקבל זאת.

אולי במקום לנהל מלחמה אבודה נגד התאזרחות התופעה במגזר החילוני, מוטב שניתן את הדעת כיצד לבלום את הלגיטימציה הזוחלת שלה בתוך המגזר הדתי. פעם הצהירו חז"ל כי "לא נחשדו ישראל על משכב זכור ולא על הבהמה". היום, יותר מדי רבנים שמתבטאים בנושא הזה נוקטים עמדה אפולוגטית, כמו מבקשים סליחה על שהם בכל זאת לא יכולים להתיר איסורי כרת. באתר nrg יהדות מאפשרת המערכת ללסבית דתייה לבחור את בת הזוג שלה לאשת השנה, ואין מוחה. במאית שמזוהה כדתייה שותפה בעשיית סרט על בנות מדרשה צדקניות שבוחרות בזוגיות לסבית, ובראיון איתה מביעה את דעתה ההלכתית המלומדת כי "הדת לא אוסרת". בדיווח באתר ynet יהדות מספרים לנו איך באחד המופעים ב'פסטיבל היהדות' בכפר בלום (אירוע שזוכה ליחסי-ציבור מצוינים בכלי התקשורת הדתיים) דיבר מישהו על "אנקדוטות מחייו עם בן-זוגו", ומציינים כי למרות נוכחות דתיים רבים בקהל "לא נרשמו התעלפויות או מחאות". הסחף ההדרגתי הזה מדאיג הרבה יותר ממצעד של אלפים בודדים, שאלמלא ההפגנות האלימות מעטים היו מתעניינים בו.