שאלת השבוע

שאלת השבוע: האם בעקבות דבריו של הפרופ' הלל ויס, צריכה אוניברסיטת בר אילן להוציאו משורותיה?

התבטאות מקוממת/ פרופ' אהרון מאיר אוניברסיטת בר אילן

שאלה האם פרופ' וייס צריך להיות מפוטר או לא, אינה תלוי בי ושכמותי, אלא בגורמים אחרים. ההחלטה צריכה להתקבל לאחר בדיקה מבחינה משפטית, על סמך החלטת גורמי אכיפת החוק, או בדיקה משמעתיות לפי החלטה של אחד מהגורמים המשמעתיים באוניברסיטת בר אילן.

אנו, בעצומה שפרסמנו, לא קוראים לפיטורי פרופ' ויס, אלא רק לבדיקת העניין. אם אכן עבר ויס על החוק או על התקנון המשמעתי של האוניברסיטה – מן הראוי שהוא ישא את מלוא חומרת הדין. ייתכן שוועדת המשמעת באוניברסיטה תחליט שגם אם פרופ' ויס יימצא אשם, הוא צריך רק לקבל נזיפה.

כאמור, אנו קראנו רק לטיפול בנושא, אבל אנו בהחלט מתנגדים לצורת ההתבטאות המקוממת שלו. אין לה מקום בחברה בריאה, שבה אמנם כל מיני דעות צריכות להישמע, אבל רק במסגרת נורמטיבית. אני בהחלט תומך תמיכה גמורה בחופש הדיבור, אבל כל זה צריך להיעשות בדרך שאינה פוגעת באחרים.

אציין כי איני תוקף רק את צורת ההתבטאות של פרופ' ויס. לצערי, במדינתנו היו עוד מקרים של התבטאויות חמורות וגם עליהן לא חיפיתי, אבל במקרה הזה אני קם ומגנה את דבריו, כי אני חרד לשם המוסד שבו אני עובד.

קודם שיפטרו את מחוללי הגירוש/ נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון

עצם הצגת השאלה היא מוזרה, והיא מעידה לאיזה עומק הידרדרנו. פרופסורים ו"אנשי רוח" מצד שמאל מדברים, משמיצים, מסיתים ומלשינים ככל תאוות נפשם, אבל איש אינו כופר בזכותם לומר את כל שגיונותיהם ואיש אינו מעלה את הדרישה לפטרם.

הפרופסורים ליבוביץ' וצימרמן הישוו את חיילי צה"ל לחיילי אס-אס, ולא שמענו על התקוממות ציבורית כה נחרצת. כמובן, בעיני השמאל הקיצוני, המעצב את סדר היום התקשורתי, "חופש הדיבור" הוא ערך עליון הגובר אפילו על ביטחון המדינה, אך זאת רק כאשר המדובר בביטוים קשים ופוגעניים המופנים מצד שמאל. או אז נשמע את הביטויים הידועים: "איני מסכים למילה אחת מדבריך, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לאמרם", "חופש הדיבור נבחן דווקא כאשר מדובר בדברים קשים ומקוממים; ואז על החוק ומערכת המשפט להבטיח לבעליהם את הזכות להתבטא".

כל זה כמובן רק מצד שמאל; ואולם כאשר איש ימין חורג מהמקובל, מיד מתחיל 'זעזוע'; מועלות דרישות לחקור ולעצור, לפטר ולהדיח, וכל מצקצקי הלשון מופיעים בכל הרשתות  בגלגול עיניים צדקני: "חמור מאוד, למצות, לחקור ולא לעבור לסדר היום" וכו'.
לגופם של הדברים – ידידי הלל ויס, יהודי אמיץ, מקורי ובהיר ביטוי, נכח כאשר גירשו את בתו, בעלה וששת ילדיהם מביתם, הבנוי על אדמת הרובע היהודי העתיק בחברון. הגירוש היה צעד מרושע, אכזרי ומיותר; והלל ויס נזכר איך גורשו תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, ואיך גורשו – בפיקודו של קצין בכיר ולא המח"ט שנכח במקום – האלמנה לבנת עוזרי וילדיה אל הכפור וביתם נהרס על תכולתו בלילה מקפיא בחורף תשס"ג, כמה שבועות אחר שאביהם נרצח לנגד עיניהם בליל שבת בפתח ביתו.

דבריו של ויס נוקבים וחדים, גם אם הם "חורגים מהמקובל בשיח הציבורי". המעשים שנעשים נגד העם היהודי בארץ ישראל בשנים האחרונות, הם חמורים ונוראים פי כמה. אני מציע לראות את הנוסח המלא של דבריו של וייס (http://www.myehudit.org/forum/index.php?topic=1746.0) ולדון בהם על רקע האירועים בשנים האחרונות. מחוללי החורבן – מראש הממשלה ועד אחרון בריוני היס"מ – המעוללים פשעים חריפים פי כמה נגד העם היהודי, הם הראשונים הראויים לפיטורים.

על חופש הביטוי שמעתם? / גילה פינקלשטיין ח"כ לשעבר, המפד"ל

במדינת ישראל יש חופש ביטוי, וכל אדם רשאי לבטא את דעתו הפרטית בכל נושא.

פרופסורים מאוניברסיטת חיפה התבטאו בעבר בזכות הבעלות של ערבים על קרקעות מדינת ישראל, והאוניברסיטה לא נדרשה לסלקם משורותיה. כאשר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח, שהיה מועמד לפרס ישראל, התבטא כלפי חיילי צהל בנוסח בוטה – לא נזעקו לדרוש את פיטוריו. שרדנו גם את התבטאותו גסת הרוח של קצין המשטרה הבכיר ניסו שחם, שבאורח לא מפתיע אף זכה לקידום, במקום להישלח אחר כבוד אל ביתו.

פרופ' הלל ויס ביטא את דעתו האישית מתוך צער עמוק וכאב אישי על פינוי בתו ומשפחתה מביתם. הוא לא התבטא במסגרת תפקידו, ולא התיימר לייצג בדבריו איש מלבדו, וודאי שלא את המוסד האקדמי המעסיק אותו כאיש סגל האוניברסיטה.

הואיל וכבר הוגשה תלונה נגד פרופ' ויס עקב התבטאותו, יש לאפשר לרשויות אכיפת החוק לטפל בתלונה במסגרת סמכויותיהן. אם בתום חקירה יימצא שעבר עבירה וייפסק גם שבעבירה זו יש קלון – יהא על האוניברסיטה לשקול את צעדיה, בהתאם לתקנון החל על איש הסגל. אם לא יימצא אשם – לא תהיה לאוניברסיטה עילה לפעול להפסקת עבודתו בה.

צה"ל אינו אמור לעסוק בפינוי אזרחים מבתיהם ומי שמטיל עליו משימות כאלה, עושה בחיילי צה"ל שימוש לצרכים שאינם ראויים. ברי לכול שפרופ' ויס כעס מאוד על פינוי משפחתה של בתו. אמנם אפשר להעיר לו שהלשון שבה נקט איננה מוסיפה כבוד לאוניברסיטה, אך מכאן ועד לפיטורי המרצה – רחוקה מאוד הדרך.