גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 258ראשיהפצה

זמן סליחות - רביבים

הזמן המובחר לאמירת סליחות – בשליש האחרון של הלילה ● המנהג הרווח לקום לסליחות לפני תפילת שחרית ● מחלוקת הפוסקים אם בשעת הדחק אפשר לומר סליחות קודם חצות ● אמירת סליחות כשאין מניין.
06/09/07, 13:18
הרב אליעזר מלמד

הזמן המשובח לאמירת סליחות

הזמן המשובח לאמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר, כלומר בשלוש השעות האחרונות של הלילה (שו"ע או"ח תקפא, א, ב"ח). שאז הכול ישנים, והעולם נקי ושקט ממחשבות ומעשים רעים, והתפילה יוצא מעומק הלב, ובוקעת את כל המחיצות, ומתקבלת.

אלא שרוב האנשים מתקשים כיום לקום באשמורת, כי זמן הקימה המקובל הוא בערך בשש או שבע, ואילו האשמורת כשעתיים לפני כן. וקימה של שעתיים מוקדם מהרגיל, תגרום לעייפות גדולה שתימשך בכל שעות היום. לכן המנהג הרווח הוא, לקום כשעה או חצי שעה לפני תפילת שחרית, ולומר אז את הסליחות. ואף שהשחר כבר הפציע, מכל מקום עדיין הוא זמן טוב לאמירת סליחות.

מנהג אשכנזים בסליחות הראשונות


לאחר שאבא יודן התחיל להנהיג מתן צדקה, התחזקה בזה אשתו עוד יותר ממנו, וכך בשעה קשה, דווקא מאשתו באה העצה איך להמשיך לתת צדקה, ומתוך כך צמחה הישועה. הרי לנו, שדווקא בזכות הבנתם זה את זו, ושותפותם המלאה במצווה, זכו להמשיך לתת צדקה גם בשעתם הקשה, ומתוך כך זכו לברכה גדולה. וזוהי הזוגיות המשובחת, שמעצימה את כוחם של האיש והאישה
ואף שבדרך כלל אומרים את הסליחות לאחר עלות השחר, מכל מקום בלילה הראשון של הסליחות למנהג האשכנזים, שבו אומרים את הפיוט "במוצאי מנוחה", רבים מקפידים לומר סליחות בעוד לילה, או לפני עלות השחר - שאז הוא הזמן המובחר ביותר, או מיד אחר חצות הלילה, שגם אז הוא זמן מובחר (מטה אפרים תקפא, יא).

אמירת סליחות לפני חצות הלילה

שאלה: האם בשעת הדחק אפשר לומר סליחות לפני חצות הלילה?

תשובה: לדעת הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ח"ב קה), בשעת הדחק אפשר לומר את הסליחות לפני חצות הלילה. כלומר ציבור שאינו מצליח להתארגן לקימה מוקדמת בבוקר לאמירת הסליחות, כהוראת שעה יכול לקבוע לומר את הסליחות לאחר סיום השליש הראשון של הלילה, שאז כולם יכולים לבוא לסליחות בלי לפגוע בשעות השינה.

אולם לדעת הרבה מקובלים ופוסקים, בשום אופן אין לעשות כן, כי הזמן הראוי לאמירת הסליחות הוא דווקא לאחר חצות הלילה, שאז היא שעת רחמים, אולם לפני חצות הלילה הוא זמן של דין, שאינו ראוי כלל לסליחות (שע"ת תקפא, א, וע' יחו"ד א, מו). (אפשר לומר שאז העולם עדיין לא נטהר מזוהמת המחשבות והמעשים הלא טובים שנצטברו במשך היום, ועל כן הוא עדיין זמן של דין).

האם יחיד יכול לומר סליחות

מי שאין לו מניין לומר סליחות, יאמרם ביחידות, וידלג על י"ג מידות רחמים. ואם ירצה לומר י"ג מידות בניגון של קורא בתורה - רשאי. ואם התחילו לומר סליחות ללא מניין, ודילגו על החצי קדיש שאחר 'אשרי', ובמהלך אמירתם הגיעו עוד אנשים עד שהצטבר מניין, יאמרו שם שלושה פסוקים, ואחריהם חצי קדיש, וימשיכו הלאה באמירת הסליחות וי"ג מידות רחמים ובקדיש תתקבל שאחריהם (מ"ב תקפא, ד).

המעשה באבא יודן

מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא שיצאו לחולות אנטוכיא לצורך מצות מגבית צדקה לחכמים. והיה שם אדם אחד שהיה נקרא אבא יודן, והיה רגיל ליתן לרבותינו בעין טובה ויד רחבה, וירד מנכסיו ונעשה עני. כיוון שראה את רבותינו שבאו לגבות צדקה, עלה לביתו ופניו חולניות מצער, והטמין את עצמו מפניהם יום ושניים ולא ירד לשוק. אמרה לו אשתו: מפני מה לא ירדת לשוק שני ימים? אמר לה: רבותינו באו לגבות לעסק מצות עמילי תורה, ואין סיפק בידי ליתן להם, ואני מתבייש לירד לשוק. אשתו, שהיתה צדקת ממנו ואוהבת את המצות, אמרה לו: לא נשתייר לנו שדה אחת? מכור חציה ותן אותה להם. הלך ועשה כן, מכר אותה חצי שדה בחמשה זהובים ונתן אותם לרבותינו. התפללו עליו ואמרו לו: המקום ימלא חסרונך.

הלכו להן רבותינו לגבות במקום אחר, ואותו אבא יודן חרש בחצי שדה. נבקעה הארץ מתחתיו ונפלה פרתו ונשברה רגלה. ירד להעלותה ומצא תחתיה סימא גדולה (מטמון גדול). אמר: לטובתי נשברה רגל פרתי, ונעשה עשיר יותר ממה שהיה קודם. עד שרבותינו חזרו, עברו באותו מקום. אמרו לאחד שפגשו בדרך, העמידנו עם אבא יודן. אמר להם: אותו האיש! ומי יכול לעמוד עם המלך! (הלא הוא עשיר ונכבד כל כך). אמרו לו: אין אנו מבקשים אלא שלא ידע שעברנו כאן ולא שאלנו את שלומו. ידע אבא יודן ובא אצלם ונתן להם אלף זהובים, אמר להם: עשתה תפלתכם פירות.

אמרו לו: אף אנו היינו יודעים במעשיך הטובים, ואע"פ שנתן אדם אחר יותר ממך, עשינו אותך ראש פרק (עוד לפני שהוסיף להם את תרומתו הגדולה). קראו עליו רבותינו: מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (עפ"י ויק"ר ה, ד; דב"ר ד, ח; ילק"ש דברים תתפד).

היאך נתן צדקה וירד מנכסיו

כמה לקחים ניתן ללמוד ממדרש זה. ראשית, גודל אמונתם של אבא יודן ואשתו. שאף שאמרו חכמים (תענית ט, א): "עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר", ועוד הוסיפו חכמים ואמרו, כי בדבר זה ניתן לבחון את הקב"ה, שבוודאי יעשיר את הנותנים מעשר לצדקה. והנה הם הרבו לתת צדקה וירדו מנכסיהם, ואע"פ כן לא הטיחו דברים כלפי מעלה. ולא עוד אלא שעיקר צערם לא היה על שירדו מנכסיהם, אלא על כך שאינם יכולים להמשיך לתת צדקה לחכמים.

ולמדנו מכאן, שההבטחה להתעשר בזכות הצדקה לא תמיד מתקיימת במהרה, ופעמים שעובר זמן רב עד שהיא מתקיימת, ולפעמים יש באמצע נפילה. אבל אם נשארים דבקים במצווה, זוכים לבסוף בעשירות.

ואפשר אף לומר יותר, שבזכות שהיו דבקים כל כך במצוות הצדקה, הזמין להם הקב"ה ניסיון גדול, שאם יעמדו בו יזכו לעשירות גדולה. כלומר, לו היו מקיימים את מצוות הצדקה באופן רגיל, אכן היו זוכים לעשירות רגילה, אבל לא היו עשירים גדולים. ובזכות דבקותם במצווה זימן להם הקב"ה ניסיון גדול, שאם יעמדו בו יוכלו לזכות בעשירות גדולה.

ואכן הם עמדו בניסיון והוכיחו שעיקר מגמתם היא מתן הצדקה ולא שכר העשירות המובטח לנותני צדקה, ולכן גם לאחר שאיבדו את רוב נכסיהם מצאו דרך להמשיך לתת צדקה.

מתוך הנפילה עצמה נעשתה העלייה

אותו מטמון עצום היה תמיד בשדהו של אבא יודן, ומכיוון שמצבו הכלכלי של אבא יודן היה בתהליך של ירידה, המשך הירידה היה מן הסתם מאלץ אותו למכור את כל שדהו עם המטמון הגדול שבו, ולא היה יודע איזה אוצר גדול הפסיד.

ובזכות שמכר את חצי שדהו לשם צדקה, ירד לחרוש את החצי הנותר באופן יותר יסודי, יותר לעומק, כדי להוציא מן החלק המועט שנשאר ברשותו את המיטב. וכך נתקעה המחרשה בסלע גדול, וכיוון שהתאמץ למושכה, נעקר הסלע ונפתח בור באדמה. ואז גם פרתו נפלה ורגלה נשברה. באותה שעה הגיע הניסיון לשיאו. יכול היה אז אבא יודן להתייאש, לעזוב את פרתו המתייסרת, לקלל את מר גורלו ולהטיח דברים כלפי מעלה, אבל הוא ירד לטפל בפרתו וראה המטמון.

מעלת האשה

ולא היה זוכה אבא יודן לברכה אילולי אשתו היתה שותפה מלאה עמו במתן הצדקה. ואכן פעמים רבות מצינו, שאחר שהאיש מתחיל בעניין מסוים, באה אשתו אחריו ומרחיבה ומרוממת את העניין עד שהיא מתחזקת בו עוד יותר ממנו. וזאת משום שבתחומים רבים כוחו של האיש להתחיל את הדרך, וכוחה של האשה להמשיך ולהתעצם בה. ולכן אחר שאבא יודן התחיל להנהיג מתן צדקה, התחזקה בזה אשתו עוד יותר ממנו, וכך בשעה קשה, דווקא  מאשתו באה העצה איך להמשיך לתת צדקה, ומתוך כך צמחה הישועה.

הרי לנו, שדווקא בזכות הבנתם זה את זו, ושותפותם המלאה במצווה, זכו להמשיך לתת צדקה גם בשעתם הקשה, ומתוך כך זכו לברכה גדולה. וזוהי הזוגיות המשובחת, שמעצימה את כוחם של האיש והאישה. אבל אם לא היתה ביניהם אהבה, הבנה ושותפות, לא היו יכולים לחזק זה את זה בשעתם הקשה, והיו נופלים.

ויש לציין כי ברוב המדרשים שמוזכר מעשה זה כתוב שאשתו היתה צדיקה ממנו (ויק"ר ה, ד; ילק"ש דברים תתפד, משלי תתקנו), אולם בדברים רבה (ד, ח) כתוב רק שהיתה צדקת, ולא כתוב שהיתה צדקת ממנו. ואפשר לומר שאכן בפועל באותה שעה אשתו היתה צדקת ממנו, מפני שהוא נחלש קצת מרוב צערו על שה' הפסיק לעזור לו, עד שאינו יכול לתת צדקה. אבל אם לוקחים בחשבון את זה שהוא התחיל במצווה, הרי שצדיקותו וצדיקותה שווים.

מבטם של חכמים

וחכמים הרגישו שאף כי נתן להם תרומה, מצבו אינו שפיר. ויש גורסים שאף הוא ביקש מהם להתפלל עליו, ועל כן התפללו עליו. ולא זו בלבד, אלא שלמרות שהיו שנתנו יותר ממנו, כיבדוהו להיקרא 'ראש פרק', מפני שהרגישו שרצונו לתת צדקה גדול בהרבה ממה שיכול לתת, ועל כך מגיע לו כבוד גדול. ואכן זכו ותפילתם נענתה ונעשה עשיר, ותרם הרבה יותר, ומכל הבחינות נעשה ראוי להיקרא 'ראש פרק'.