חשמונאים בזמן הזה

"נוער עברי!... לא תמול שלשום הוצבה מטרתנו, לא תמול שלשום יצאנו לרחוב היהודי להגיד דברנו, כי עוד מלפני אלפים שנה, כשהשונא היווני נעץ את ציפורניו בלב האומה, כבר הראו החשמונאים מה הוא היהודי מה כוחו וכח תורתו. וביציאתם למלחמה ובקריאתם הנועזה "לה' התשועה" הניסו את האויב, והפילו ממנו רבבות חללים, כי למען התורה נלחמו, והתורה היא אשר הנחילה להם את הניצחון הגמור. ועד היום נמשכת השלשלת הגדולה והארוכה, שלשלת אשר ספגה בתוכה רבבות קנאים, לוחמים ומנצחים, וכיום הגיע הזמן לחדש את ממלכת החשמונאים בכל הדרה, הודה ותפארתה... הצטרף למחנה הלוחמים להקמת המדינה העברית, ואז תוכל להגשים את המטרה היעודה לך מספר התורה: 'השלטת מלכות ש-די בעולם'" (מתוך כרוז גיוס לתנועת ברית החשמונאים).


ברית חשמונאים ראתה עצמה מחויבת לתורת ישראל באופן מוחלט. כך הוגדרה מטרת התנועה בתקנון שהוציאה: "כיבוש ארץ ישראל, הקמת מלכות ישראל והשלטת חוקי התורה בתוכה". החשמונאי הצעיר תבע מעצמו נכונות למסור את הנפש "על קדושת שם אלוקיו, תורתו, עמו וארצו", וכן לאהוב "כל אחד מישראל עד למסירות נפש"
ביתו של שמעון ברמץ (86), בשכונה הערבית בית חנינא שבצפון ירושלים, יכול לשמש גם כמוזיאון לתולדות הליטוגרפיה (דפוס אבן) בארץ. הבית מעוטר כולו בתוצרי הדפוס היפהפיים של דפוס משפחת מונזון, מוותיקות הליטוגרפים בארץ, שברמץ קשור אליה מצד אמו. אולם במסגרת ההדרכה האמנותית שמעביר לנו בעל הבית, קשה שלא לשים לב לרוח המיוחדת שמפעמת בו – רוחה של תנועת ברית חשמונאים. לדוגמה, כשהוא מצביע על לוחות שייצר הדפוס לפני עשרות רבות של שנים, הוא אינו יכול להתאפק מלציין את העובדה שהתודעה המשפחתית ידעה להעמיד כבר אז במרכז הלוח את הר הבית, ולא את הכותל המערבי, כפי שניתן היה לצפות.

אהבת ארץ ישראל וציפיית הגאולה אינה חדשה במשפחה. סב סבו, ר' אברהם לייב מונזון, עלה לארץ במחצית הראשונה של המאה ה-19. בהעדר אמצעים כספיים, הוא עשה את כל הדרך מעירו מוהילוב שבליטא לארץ ישראל כשהוא רכוב על סוס, בדרך היבשה. את הדרך הארוכה הוא שרד על-ידי כך שאסף כסף ביישובים שאליהם הגיע, כדי להמשיך הלאה.

בירושלים הצטרף ר' אברהם לייב ליישוב הפרושי, שנוסד שנים לא רבות קודם לכן על-ידי תלמידי הגר"א. הוא התמנה להיות שמש הכולל של העדה הפרושית, תפקיד שבלשון ימינו היינו מכנים אותו אדמיניסטרטור. ר' אברהם לייב, שעלה לארץ כרווק, החליט ללכת לעיר האבות ולחפש שם עזר כנגדו. בחברון הוא מצא אישה ממשפחה מוגרבית (מרוקנית) ונשא אותה לאישה. זה היה המקרה הראשון של נישואין בן עדתיים במשפחה, אך לא האחרון. לימים עתיד נכד נכדו, שמעון ברמץ, לשאת לאישה את עליזה עטיה, ילידת מקסיקו ובת למשפחה חלבית.

העליות שלפני הראשונה

לעדה הפרושית הצעירה עוד לא היה בית כנסת ראוי לשמו. יחד עם ידידו, ר' אברהם שלמה זלמן צורף, אבי משפחת סלומון וסבו של ר' יואל משה, מייסד פתח תקווה, פעל לקבלת אישור מהשליט המצרי מוחמד עלי שיתיר לאשכנזים לבנות בית כנסת בחצר החרבה של ר' יהודה החסיד וחבורתו, שנתפסה על-ידי הערבים למעלה ממאה שנה קודם לכן. כך הוקם בשנת 1837 בית הכנסת הראשון בחצר החורבה, שנקרא בשם הסמלי 'מנחם ציון'. בית כנסת זה קיים עד היום. בהמשך הוקם באותו מתחם גם בית הכנסת הגדול והמרכזי של הפרושים, הלא הוא 'בית יעקב', או בשמו הידוע יותר: 'חורבת ר' יהודה החסיד'.

בסמיכות לבניין בית הכנסת 'מנחם ציון' עלה לירושלים ר' שמואל סלנט, מי שעתיד היה לכהן כרבה של ירושלים קרוב ל-70 שנה. לפחות שלוש תמונות שונות של ר' שמואל תלויות על כותלי ביתו של ברמץ, לפחות חלקן תוצרים של הדפוס המשפחתי.

"ר' שמואל הגיע לארץ מתוך הבנה שתפקידו של היישוב היהודי בארץ אינו רק שמירה על המקומות הקדושים, אלא בעיקר הכנה להקמת מלכות ישראל ובניין בית המקדש", אומר ברמץ. הוא גם מסב את תשומת לבי לכך שבתמונות הידועות מצולמת הדמות המיתולוגית כשעיניה עצומות, ואילו בתמונה שנמצאת ברשותו של ברמץ היא מופיעה כשעיניה פקוחות. "גם בתמונה זו היו עיניו של ר' שמואל עצומות, אולם סבי, שהכיר אותו אישית, צייר את העיניים בעצמו".

בכלל, לשמעון ברמץ חשוב להדגיש שמי שהתחיל בכל מפעל התחייה היו אנשים שומרי תורה ומצוות, שפעלו מכוח מצוות יישוב ארץ ישראל. הוא מוציא מאחד הקלסרים שלו, העמוסים מסמכים ותמונות לרוב, צילום של דף משנת תר"פ (1920), ובו רשימה של עשרות שכונות ירושלמיות. "מי הקים את כל השכונות הללו?" הוא שואל, "הם הוקמו על-ידי אנשי היישוב הישן הדתיים, הרבה לפני שהוקמה הקרן הקיימת".

כעת, לדבריו, המצב חוזר לקדמותו: "פעם בדקתי כמה מבניהם של אנשי התנועה הלאומית החילונית גרים בהתנחלויות. הצלחתי למצוא עשרות בודדות. לעומת זאת, ממשפחתי המורחבת, ילדי שלי וילדי משפחת עטיה, ספרתי לפחות עשרים וחמישה כאלה".

שמשים וליטוגרפים

בנו של ר' אברהם לייב מונזון, ר' שמעון, המשיך את אביו בתפקיד שמש הכולל. האב והבן לבית מונזון החזיקו יחדיו במשרה שבעים שנה. תחום אחריותם כלל, מלבד בתי הכנסת 'מנחם ציון' ו'החורבה', גם את קבר רחל. מתחם הקבר מדרום לירושלים היה פרוץ, והרועים הערביים היו מביאים את צאנם לרעות במקום. אנשי ירושלים ביקשו ממשה מונטיפיורי, שהיו לו קשרים בחלונות הגבוהים, להשיג פירמאן (צו מן הסולטן) שיאפשר את שיקום המקום. לאור פעילותו של מונטיפיורי הורחב בתר"א (1841) המבנה המפורסם על קבר רחל, שעתה גם היה סגור – מה שמנה מהרועים הערביים לטנף ולבזות את המקום הקדוש.