'על דעת עצמי'

מופע שנת ה-70

לרגל הגיעו לגיל שיבה, העניק לעצמו דוד לוי מתנת יום הולדת לא שגרתית: כותרת בעיתון. הוא לא נאלץ להתאמץ יותר מדי. די היה בהרהור קולני על שיבה לפוליטיקה, פלוס המנטרה המוכרת "חברים לוחצים עלי לחזור", ועורכי האקטואליה הקצת-משועממים-בזמן-האחרון קפצו על האייטם כמו היה כרטיס חינם להופעת האיחוד של לד-זפלין. למרבה הצער, גם העורכים לא התאמצו יותר מדי בעבודתם, וכך קיבל הקאמבק של לוי את הכותרת חסרת המעוף 'זו לא בדיחה', קלישאה פוליטית שמשמעותה היא - זו כן בדיחה.

ולמרות הלעג, עצם אזכור שמו של דוד לוי הגביר את הורמון הנוסטלגיה בקרב חלק מן העיתונאים. שובו האפשרי של (זהירות, עוד קלישאה פוליטית) האיש והפאן בוודאי הזכירה לרבים את תקופת הליכוד של בגין ושמיר, שרון ומשה נסים. הנה, תודו שהשם 'משה נסים' כבר מעורר אצלכם געגוע. בעידן שנות האלפיים, שבו הפכו הפוליטיקאים לטכנאי פוליטיקה, עידן שבו אפילו העימותים החריפים ביותר בכנסת מעלים פיהוק עז, יש בנו משהו שמבקש לחזור לתקופת ההתגוששויות של שרון, מודעי, פרס, גאולה כהן, מוחמד זיאד ודוד לוי.

אלא שהנוסטלגיה עלולה להטעות. הפוליטיקה העכשווית מדכאת לא בגלל חסרונו של דוד לוי, אלא בדיוק להפך: כמעט כל הח"כים היום הם דוד לוי. הם מדלגים ממפלגה למפלגה, מגמישים את האידיאולוגיה, רודפים שררה וכבוד, תופסים כותרות בלי להתחייב לכלום, מדברים גבוהה-גבוהה ועושים את המינימום, וגם לאחר שנכשלו – תמיד הם חוזרים, מוצאים את מקומם בצמרת וממשיכים להזין את עצמם ולהתעלם מבעיות החברה שהם כביכול מייצגים. הפוליטיקה של היום משעממת דווקא כי היא מרובה בדוד לוי בלי שום (זהירות, עוד קלישאה פוליטית) תבלין של שמיר, או לפחות אברשה שריר. גם עקיבא נוף ומיכאל קליינר כבר עדיפים, וזו לא בדיחה.

הבובה נינה

הסלב נינט – לשעבר הזמרת נינט טייב – הפכה להיות דוד לוי של התרבות הישראלית, ולא רק בגלל העיסוק המופרז בשיער שלה. בדומה לכבוד השר לשעבר, גם מערכות היחסים הרגשיות של נינט מעניינות יותר מפעילותה המקצועית, וכמוהו גם היא מספקת ידיעות צבע, זוכה להערצה עיוורת וסופגת בדיחות מרושעות. אה, כן, גם המשחק שלה דרמתי מדי, בדיוק כמו דוד לוי.

העיסוק התקשורתי בתספורת הקצוצה של הכוכבת (לקרוא לה 'קרחת' זה חילול שמו של יול ברינר המנוח) מוכיח כי למעשה נינט היא בובה. לא מריונטה של האמרגנים, כפי שמרבים להציג אותה, אלא בובת משחק של הציבור כולו. החלק הילדותי בכולנו נהנה לשחק בנינט, לסרק אותה ולהלביש אותה, להאכיל אותה ולקבוע כי היא שמנה מדי או רזה מדי, ולהעמיד אותה ליד הבוב דנקר או הבוב יהודה לוי.

זוהי מהותה האמיתית של הערצת הכוכבים, וזו גם מהותו של סיקור הכוכבים. תופעת הסלבריטאים היא בסך הכול ניסיון של הצעירים לאחוז בילדות שלהם, לא להרפות ולהתבגר, להמשיך לשחק בבובות. זאת גם הסיבה שיש לסלבס יותר מעריצות ממעריצים, ושרבים מכתבי הבידור והרכילות ניחנו – איך נאמר – בנטיות נשיות. גברים אחרים מעדיפים לשמר את ילדותם על ידי הערצת כדורגלנים, שגם הם מעין בובות במשחק כדורגל-שולחן – רק בלי השולחן.

ולכן, אין טעם להתעצבן בכל פעם שקוראים ידיעה נבובה על ידוען נבוב. להפך, כאשר מרואיין כלשהו טוען כי מעולם לא שמע על נינט, אז אני מתחיל להיות מודאג: אדוני, האם נעלם לחלוטין הילד שבך?

ומי בא מלבנון? מיכאל

מזה זמן אני שומע על איזה מיכאל שיינפלד, בוגר ישיבת הסדר ובעל תואר (לא עלינו) במשפטים, שמתיימר לכתוב ספרים כאילו היה איזה גרוסמן או עמוס עוז. כבר חודשים אני מתכנן לפרסם את ביקורתי המושחזת על הדתי החצוף שמעז לפרוץ לתחום השמאלני-חילוני האסור, כאילו דתיים מסוגלים בכלל ליצור משהו בלי ים-בם-בם. והנה, ממש לאחרונה גמעתי במקביל את 'יצירותיו' של אותו שיינפלד ריקא, ואויה לי – מדובר בכישרון אדיר. שוב הם תופסים חזקה בשטח לא להם, עוד מאחז שיהיה קשה לפנות.

'בכל מקום שהם' הוא קובץ סיפורים מלבב על חוויותיו של חייל בני"ש בסדיר. בקובץ משולבים סיפורים משעשעים ועצובים, רגישים ומתפייטים, חלקם עם פאנץ'-ליין ואחרים – הגיגים מפוזרים. שיינפלד יודע לתפוס את הרגעים הנכונים ולהתמקד בפרטים הקטנים, ואם הרעיונות צצו במוחו בגלל יותר מדי שמירות משעממות, אז חבל שלא תפרו אותו עוד קצת.

'בכל מקום שהם' יצא לאור פעמיים, ובהוצאתו המחודשת צורף אליו גם הסיפור 'בא מלבנון', מעין יומן אישי המתעד את חלקם של המחבר ופלוגת המילואים שלו במלחמת לבנון השנייה. לטעמי, 'בא מלבנון' הוא הטוב מכולם. בסיפור המלחמה שלו אין נפגעים, שום חייל חיזבאללה לא מציץ מהחלון ושום קרב אמיתי לא מתרחש. ודווקא משום כך נוגע הסיפור בעצבים החשופים של כולנו – מאיים, מרגיז ומרעיד. בלשון מדויקת, נטולת קיטש, יורדת לפרטים הקטנים, מושך הסופר את קוראו לחוש עמו את חוויית המלחמה. סיפור אמיתי, חשוב וכתוב נפלא.

בספרו השני 'אבדות' מנסה שיינפלד את כוחו ברומן, תרתי-משמע, ובהצלחה לא רעה. הספר לא חף מפגמים – בהתפתחות העלילתית, בדיאלוגים, באפיון הדמויות ועוד כהנה וכהנה – אבל המחבר מחפה על כך בשפה תיאורית עשירה ופיוטית, כמעט עגנונית, במבט חודר אל נפש האדם ובעומק תרבותי-יהודי המעורר גאווה מגזרית. יש כישרון, יש פוטנציאל, יש סיבה להצביע על אופטימיות. גרוסמן ועוז, מאחוריכם!