קטונתי

"אני מתייחס לכתיבה שלי כמו עמידה לפני ה', כמו לתפילה. אם אני לא מרגיש שאני עומד לפני ה', אני לא כותב", אומר הרב חיים סבתו, שהוציא לאחרונה ספר רביעי בשם 'בואי הרוח'. תוך 24 שעות אזלו 5000 העותקים הראשונים של הספר, ומאז הוא הספיק להגיע לרשימת רבי המכר. בכך מצטרף הספר החדש לשלושת אחיו הבוגרים, פרי עטו של הרב, שמכרו יחד כמעט 90 אלף עותקים.
 

"כשכתבתי את הפרק האחרון של 'גלגל חוזר בעולם', כשמקס עמד ליד הכותל, היתה לי התרגשות עזה וקפצתי בשמחה. כשכתבתי ב'תיאום כוונות' על הפגיעה בטנק הרגשתי את המכה בעין, למרות שכתבתי 25 שנה אחרי. הרגשתי איך אני לבד, איך אני צועק לה', רעדתי. קשה לתאר את זה"
הרב סבתו מעיד כי בתהליך הכתיבה הוא כלל אינו חושב על הקוראים, אלא נמצא בהתכנסות פנימית-אישית. האמת? הוא בכלל לא בטוח שהוא רוצה שספריו יימכרו באלפי עותקים.

למעלה אדומים, מקום מגוריו של הרב סבתו, עלינו שני כתבי 'בשבע' והעורך, כדי להביא לציבור רצפט בדוק לרב מכר. ניסינו לקלוט ממנו הכרזות של הוגה דעות, או לפחות לצפות במניירות של סופר עטור פרסים ומרצה מבוקש. אבל למרות הפורום הנרחב שיצא לדרך, עלינו להודות: נכשלנו.

השיחה בסלון ביתו הצנוע של הרב דמתה יותר לשיח על כתיבה, השראה, אמיתיות ופנימיות. מדי פעם גלש הראיון אל מחוזות הפלפול ההלכתי, ואנחנו יצאנו בתחושה שאם פעם, לפני שנים, דיבר הראי"ה קוק על דמותם של הסופרים הישראליים האמיתיים, אז הנה – אנחנו מתחילים להתקרב לשם. איזה כיף. 
 
מהעלון הקיבוץ ל'ידיעות'

"הזמין לו חדר לכתיבה והחל מסדר צרכיו לחיבור, כדי שיהיו מזומנים תכף לשיזדקק להם. נטל כמה עפרונות, שאם יישבר ראשו של אחד ישתמש מייד בחברו, שמא עד שיחדד ראשו של עיפרון תישכח סברא מחודדת שעלתה בראשו, שחידושיו דקים מן הדקים..." ('כעפעפי שחר', פרק 11).

בניגוד לאברך משה דוד מ'כעפעפי שחר', הרב סבתו מעולם לא חשב להיות סופר. אמנם היו חוויות שידע שעתידות להירשם, אך הן לא היו אמורות לראות אור. "הסיפור פורץ מתוכי כשיש חוויה שרובצת עלי ותופסת אותי, את הגוף שלי. על הדברים האלה כתבתי, על חוויות שמאוד הרעישו אותי: מראות, קולות ועצב של אנשים. כשראיתי עלבון או צער – זה נחרט אצלי. חוויות ממלחמת יום הכיפורים, למשל, ואפילו משפט שמצאתי ברש"י: "לא היה מקום בלבי שידור אותו הצער". זה משפט שלא עזב אותי, ידעתי שיגיע זמנו ואכתוב אותו".

במשך השנים החל הרב סבתו לכתוב למגרה, או לעיניהם של חברים וקרובים, ועד היום דעתו של חוג מכרים זה היא החשובה לו ביותר, משום שחברים אלה יודעים לחשוף את הרמיזות של הרב סבתו אל פיוט, מדרש או משנה: "הספר הוא כעין כתב חידה, והם יודעים לפתור כל קפל".

בפרסום ראשון של סיפור מפרי עטו של הרב חיים סבתו יכול להתגאות ביטאון הקיבוץ הדתי, 'עמודים'. היה זה לפני מעט יותר מ-30 שנה, כאשר הרב כתב סיפור בשם 'לשמה' והראה אותו ליוס'קה אחיטוב, איש הקיבוץ הדתי. "הוא ראה את זה וביקש רשות לפרסם את זה בהמשכים". הרב סבתו היה אז בן 24, מדריך של בני קיבוצים בישיבת 'הכותל'.

הסיפור הבא ששלח היה 'סימן טוב', סיפור שנשלח לעיתון 'הצופה', ולדברי הרב סבתו עורר התרגשות גדולה בקרב רבים. התגובות שעניינו את הרב סבתו היו אלה שבאו מקרב אנשי ספר, ותיקי 'הפועל המזרחי' ובעיקר מהמגיה הזקן של העיתון, "שהיה לו חוש ספרותי מאוד מפותח". 

כינוס כמה מסיפוריו והוצאתם לאור כספר היה רעיון של נחום לנגנטל, שהיה תלמידו של הרב סבתו. לנגנטל מסר את אחד מהסיפורים שקרא ל'ידיעות אחרונות', והם ביקשו שהרב סבתו ישלח להם סיפור נוסף. החומרים נשלחו ליהודה מלצר, המו"ל של 'ספרי עליית הגג', איש בעל חוש ריח מפותח במיוחד להצלחות ספרותיות. "זה שכב אצלו, עד שיום אחד הוא החליט לקרוא את זה, ואז הוא צלצל אלי בהתרגשות. כל כמה שורות הוא כתב 'יופי'. הוא מאוד אהב את זה".

לא במקום תורה

הרב סבתו, כך הוא מעיד על עצמו, אינו מייחד תקופות מיוחדות לכתיבה. כאשר הדברים מגיעים לידי סערת רגשות שהוא אינו מסוגל לעמוד בה, הוא יושב וכותב, כמעט בבת אחת, שניים או שלושה פרקים. את 'תיאום כוונות' הוא כתב בסערה מתמשכת אחת, ואחר-כך כמעט שלא נגע בחיבורו.

הרב סבתו מתאר חוויית יצירה שזר לא יבין. "כשכתבתי את הפרק האחרון של 'גלגל חוזר בעולם' (ב'אמת מארץ תצמח'), כשמקס עמד ליד הכותל, היתה לי התרגשות עזה וקפצתי בשמחה. כשכתבתי ב'תיאום כוונות' על הפגיעה בטנק הרגשתי את המכה בעין, למרות שכתבתי 25 שנה אחרי. הרגשתי איך אני לבד, איך אני צועק לה', רעדתי. קשה לתאר את זה. והחוויה הזו לא מגיעה רק כשאני כותב סיפור שלם, אלא כשאני כותב מילה או משפט, או שמצאתי צירוף מילים מדויק".

מה אומר הרב חיים סבתו, איש בית המדרש, על השאלה: בשביל מה בכלל צריך ספרות?

"אני חושב שתלוי מה השאלה. אם ספרות על חשבון התורה – אז באמת לא צריך. התורה היא כל החיים. אבל לא כל ימיו ולילותיו של אדם הוא עוסק בתורה. יש לו גם צד של הבעה ויצירה. הכתיבה מטלטלת אותך ככותב, היא מביעה דברים מהעומק שלך".