קטונתי

הרב סבתו משווה את הכתיבה שלו ליחס בין תורה ותפילה. "הגמרא כותבת שתורה זה חיי עולם ותפילה זה חיי שעה, ולכן מי שעזב את לימודו כדי להתפלל נקרא שעזב חיי עולם. אבל אי אפשר להשוות את התפילה לתורה. תפילה היא הבעת רגש של האדם מעומקי הנפש, והתורה היא תורת ה'. לכן עונה הגמרא: זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. יש זמן שהאדם צריך להתפלל ולהביע את הרגשות שלו. אני מתייחס לכתיבה שלי כמו לתפילה".

ומבחינת הקוראים?

"אני לא חושב על הקוראים בכלל, זאת האמת. זה נשמע מוזר, אבל הכתיבה נעשית מתוכי. אני מנסה להגיע לעומק הכי עמוק שלי, להסיר את המחיצות והחציצות ולכתוב. החוויה המרכזית שאני מחפש בחיים היא העמידה לפני ה'. היו לי כמה כאלה במלחמת יום כיפור, וכמה מהן בהזדמנויות אחרות. הרגע שבו אתה עומד לפני ה', מתחנן לו, מאמין בו, מודה לו – אלו רגעים נפלאים. כל השאר זו תפאורה. בכל ספר יש כמה פסקאות, או פרק כזה".
 
כותב מבפנים


אם הספרות באה על חשבון התורה – אז באמת לא צריך אותה. התורה היא כל החיים. אבל לא כל ימיו ולילותיו של אדם הוא עוסק בתורה. יש לו גם צד של הבעה ויצירה. הכתיבה מטלטלת אותך ככותב, היא מביעה דברים מהעומק שלך"
"אמת, פעמים שעושה הקדוש ברוך הוא חנינה עם מי שאינו ראוי ופעמים... פעמים שהוא יורד לגנו לערוגות הבושם, רועה בגנים ולוקט שושנים. שריאל ושמואל ושעיה ויעקב ואביהו. וגם דב נפל. יחד יצאנו. יודע בעל תאנה אימתי הוא לוקט את תאנתו". ('תיאום כוונות', פרק אחרון)

ספריו של הרב סבתו אינם חינוכיים או דידקטיים במובן המעיק של המושג, אבל הם מלאי אמונה והתגברות על קשיים, יש בהם התרפקות על התפילה ובית המדרש וגם על התמימות שבעבודת ה'. "מסר?" הוא שואל ומפתיע, "כשאני כותב אני לא חושב בכלל על מסר. הכתיבה היא כמו מעיין שנובע מתוכי. אני מחנך, ולכן בבמות אחרות אני כותב מאמרים חינוכיים עם מסרים". ואף-על-פי-כן, יש לו הסבר מדוע הספרים נוגעים באמונה: "אין לי שני עולמות. ברור שאם העולם שלי סובב סביב אמונה ותפילה – זה מה שיעלה בספרים שלי".

אתה רואה שליחות בכך שהרבה אנשים יקראו את ספריך?

"אני לא יודע, באמת שאני לא יודע. אני יכול להגיד על שני ספרים שכתבתי. על 'תיאום כוונות', לוחמים רבים חשו שהספר עשה איתם צדק. זה שחרר אותם, משום שעד אז אף אחד לא סיפר את הסיפור שלהם. תמיד הסיפורים באו ממפקדים, עם חצים ועם מפות, לא מהלב. הרגשתי שאני מצליח להביע שם משהו שהוא שילוב של הלחימה, אהבת ישראל והאמונה, וכן, היה חשוב לי שיקראו את זה, אף-על-פי שגם כאן, בתהליך הכתיבה לא חשבתי על הקוראים בכלל. 

"'כעפעפי שחר' זימן לי הפתעה גדולה, ומאוד שמחתי עליה. לפי המכתבים והתגובות ראיתי שנוער דתי מתבגר קיבל ממנו המון, ושהספר ענה לו על הרבה תהיות. הדבר הזה מאוד שימח אותי, כי הנוער מאוד חשוב לי. אבל באופן כללי, זה אמנם מחמיא לי כשאני מקבל טלפונים מקיבוצים חילוניים, מסופרים חילוניים או מפרופסורים באוניברסיטאות בארצות הברית שקראו את הספרים, אבל לא שאני רואה איזו שליחות להפיץ, אני לא איש כזה".

אם זה מביא כזאת ברכה, אז למה לא להיות מעוניין בזה?

"לא יודע זה לא מתאים לי. אם אני אצליח לתקן את עצמי ואיזה שני תלמידים שלי – אני אשמח. אני משתדל לעשות כמיטב יכולתי, אבל מהפכה גדולה זה לא מתאים לי, לאופי שלי".

איך אתה מסביר את העובדה שדברים שנכתבים ממקום כל-כך פנימי שלך מדברים אל לבם של כל-כך הרבה אנשים?
"רק הדברים האלה מגיעים. אם אתה כותב מהלב ומלביש את זה במילים – מי שקורא את הדברים חוזר לרגשות שלך. זה התהליך שבין הכותב לקורא. אם הייתי כותב בספר שורה אחת שהיא לא ממני – זה היה מתוק, דביק ומעושה. אם האדם קורא וזה מטלטל אותו, זה בגלל שהדברים נבעו מתוך הלב". 

הטעם המתוק של האמת

"לא רדף עזרא אחר הכבוד ואף הכבוד לא נתייגע הרבה לרדוף אחריו... עצה טובה שמע פעם מחכם יוסף פינטו, אם רואה אדם שמכבדים אותו יותר מכפי ערכו לא ימחה בידם, אלא ישמור את העודף לעצמו ולעת אחרת, כשידמה בעיניו שאין מכבדים אותו לפי מעלתו ישתמש בעודף זה ותנוח דעתו". ('כעפעפי שחר', פרק ראשון).

דב אייכנולד, מנכ"ל הוצאת 'ידיעות אחרונות' אמר עליך שאתה גדול היוצרים בתקופתנו.

"אני מקווה שלא האמנתם לו".

מה עושה לך משפט כזה?

"זה לא משנה לי. מה שמשנה לי זה שכתבתי משפט יפה, צירוף מילים תיאור מדויק. כשאני כותב 'הלבנה עמדה בטהרתה' אני שמח על צירוף המילים הזה יותר מאשר מאלף מחמאות.

"אני לא אשקר, כל אדם נהנה כשעושים לו כבוד, ואני עוד לא הגעתי למידה שאני לא נהנה מכבוד, הלוואי שאגיע. אני נהנה ממחמאות, לא ממחמאות מופרזות כמו שציינתם, אבל יש גם ביקורת, ואני יודע שעל כל מחמאה מופרזת תגיע גם ביקורת מופרזת. והגיעו גם ביקורות לא מעטות".

הרב סבתו אינו תופס את עצמו כמומחה לכתיבה. מי שמגיע אליו ומראה לו מה שכתב – הוא קורא, ואם יש לו הערות הוא מעיר. "זה שאני כותב לא אומר שאני מומחה. זו טעות של הרבה אנשים צעירים. אני יודע מעט מאוד, וגם בזה אני יודע מעט מאוד. אני לא יודע איך אפשר ללמד כתיבה. אצלי זו חוויה שבאה מתוך השראה. קשה לי לדבר על זה, קל וחומר ללמד את זה".