יש תקווה?

לפני כחודש הוקמה מפלגת ימין חדשה, 'התקווה' שמה. באתר האינטרנט של התנועה החדשה, http://www.hatikva.org.il, תחת הכותרת 'מי אנחנו?' מופיעים חמישה שמות: היו"ר הזמני יהואר גל, אלוף משנה ומפקד טייסת במיל' וממובילי ההתנגדות להתנתקות; ד"ר רון בריימן, דובר 'התקווה' וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי; עורך הדין חיים משגב, הידוע לציבור בעיקר בזכות נוכחותו במדורי הדעות בעיתונות; ושתי דמויות מוכרות פחות, פרופ' חוה טבנקין וד"ר יובל ברנדשטטר.


ח"כ אריה אלדד טוען שאחת מהנחות היסוד בפוליטיקה של ימינו היא שאנשים מצביעים למי שהם מזהים כדומים להם. על רקע זה עולה הדרישה לשילוב יותר נשים בפוליטיקה ולשילוב בני עדות המזרח. כדי למשוך מצביעים מן הציבור החילוני, הוא אומר, יש לדאוג לכך שיהיו יותר דמויות חילוניות במפלגה
מי שניזון מכלי התקשורת הגדולים, מן הסתם לא שמע על 'התקווה'. מסיבת העיתונאים שבה הוכרזה המפלגה החדשה לא זכתה לאזכורים רבים. החריגים היחידים הם אתרי האינטרנט של מקור ראשון וערוץ 7, וכן אתר 'מחלקה ראשונה' של העיתונאי יואב יצחק.

ההתעלמות הזאת לא חמקה מעיני מקימי המפלגה, שסעיף 17 במצעה קובע כי 'התקווה' תפעל "להקמתם ולחיזוקם של ערוצי תקשורת מאוזנים, שיבטאו כראוי את מגוון הדעות בציבוריות הישראלית". יהואר גל, היו"ר הזמני של המפלגה, אומר כי ינהל "מלחמת חורמה" לסגירת גל"צ או להפרטתה. לדבריו, לא ייתכן כי הקמת מפלגה חדשה תעבור ללא שום אזכור בתחנת רדיו ממלכתית, בעוד שארגוני שמאל זוכים שם להרבה מאוד דקות שידור.

לדברי ד"ר רון בריימן, 'התקווה' נועדה להיות הכתובת לציבור ימני שמתקשה להצביע ל'איחוד הלאומי-מפדל' בגלל הזיהוי הדתי שלהן, ואינו רואה בליכוד מפלגת ימין אלא מפלגת מרכז.

הרב בני אלון, יו"ר 'מולדת' ו'האיחוד הלאומי', נעלב מעצם הרעיון. "מדוע גנדי כאדם חילוני יכול היה לייצג דתיים, ואילו אני לא יכול לייצג חילוניים?" הוא שואל. כראש מפלגת 'מולדת', הסיעה היחידה ב'איחוד הלאומי' שאינה מזוהה כדתית, הוא מסביר שגם חבריו מהחלקים הדתיים של 'האיחוד' מתחילים להבין שצריך להפסיק "להינעל סקטוריאלית", ומנסים לשלב אנשי ימין חילוניים במסגרת הסיעה.

גם חבר הכנסת אורי אריאל מהאיחוד הלאומי אינו רואה את הבעיה. עצם השימוש במילה 'חילוני' אינו מקובל עליו. "יש דתיים יותר ודתיים פחות, ו'האיחוד הלאומי' יכול להוות בית לכולם". אריאל חושב שאנשי ימין חילוניים יכולים להיכנס ולהיות מעורבים ב'איחוד הלאומי', ואף עושים זאת. לדוגמה הוא מביא אדם "שהיה בליכוד, לא נבחר בליכוד, עבר אלינו, לא נבחר אצלנו ומקים מפלגה חדשה", ומתייחס ליהואר גל. "אני לא מבין את הבעיה. אני לא חושב ש'התקווה' היא הפתרון".

מחפשים דמות להזדהות

חבר הכנסת אריה אלדד, שאינו יכול לעבור למפלגה החדשה אבל מכריז במפורש שהוא עומד מאחורי הקמתה ורואה צורך גדול במפלגת ימין חילונית, שופך מעט אור על הנקודה. לטענתו, אחת מהנחות היסוד בפוליטיקה של ימינו היא שאנשים מצביעים למי שהם מזהים כדומים להם. על רקע זה עולה הדרישה לשילוב יותר נשים בפוליטיקה ולשילוב בני עדות המזרח. כדי למשוך מצביעים מן הציבור החילוני, הוא אומר, יש לדאוג לכך שיהיו יותר דמויות חילוניות במפלגה.

אם כן, מדוע שאנשי 'התקווה' לא ינסו להשתלב ב'איחוד הלאומי' ולהכניס יותר אנשים לרשימה? התשובה לשאלה זו טמונה בטענה העיקרית שמעלים במפלגה החדשה כנגד 'האיחוד הלאומי', טענה הנוגעת לדרך הרכבת הרשימה.

'האיחוד הלאומי' מורכב משלוש סיעות, ששתיים מהן דתיות במוצהר: 'תקומה' ו'הציונות הדתית'. ב'תקומה', למשל, המילה האחרונה בקביעת הרשימה נמצאת בידי רבני התנועה, הרב דב ליאור, הרב זלמן מלמד והרב חיים שטיינר, כולם שליט"א. הסיעה השלישית, 'מולדת', הוקמה בידי רחבעם זאבי הי"ד כמפלגה שאינה מזוהה כדתית, על אף שבאופן מסורתי תמיד היה נציג דתי במקום ריאלי ברשימה. לאחר הירצחו של השר רחבעם זאבי, עברה הנהגת המפלגה לרב בני אלון, ונוצר מצב שמתוך ששת המקומות הראשונים ברשימת האיחוד, רק מקום אחד פתוח להתמודדות של אנשי ימין חילוניים: המקום השני ברשימת מולדת, שבו יושב כיום חבר הכנסת אריה אלדד.

טענתם של אנשי 'התקווה' היא שהיחס הזה איננו מייצג את היחס בין פוטנציאל המצביעים הדתיים והחילוניים של הימין האידיאולוגי, והדבר פוגע הן באנשי הימין החילוניים, שנותרים ללא בית פוליטי, והן בפוטנציאל האלקטוראלי של הימין. יהואר גל אומר כי לפי כל הסקרים, הציבור הישראלי נוטה ימינה. אחרי הגירוש מגוש קטיף, הקסאמים ומלחמת לבנון היינו צריכים לראות איך 'האיחוד הלאומי' ממריא בסקרים. הסיבה שזה לא קורה, אליבא דגל, היא ההתעקשות של חברי האיחוד לתת למפלגתם צביון דתי – דבר המרחיק את ההמונים, שאינם מזהים את עצמם כדתיים.

יותר מדי דתיים

חבר הכנסת אלדד מזהה סיבה נוספת לחוסר ההצלחה של 'האיחוד הלאומי' לרכב על הגל הימני בציבור. אלדד טוען שההימנעות מעריכת מפקד פתוח לכל שלוש סיעות האיחוד גרמה לכך שאין ל'איחוד הלאומי' אף מנהיג שיכול לסחוף אחריו את ההמונים.