קול התור

יושבים לארוחת בוקר מאוחרת אצל סיני תור. בחלל בית העץ הקטן, בחווה הסמוכה לקריית ארבע, נשמעים צלילי שיר מתוך הדיסק השלישי, שהוא עומד להוציא בקרוב. תור אוכל ומתנועע לקצב הצלילים. תוך כדי הוא מספר בשפתו העממית-סלנגית השוטפת, שבעצם הוא בכלל לא התכוון להיות זמר. כשאמרו לו פעם שסיני תור נהיה זמר, הוא צחק.


"הושפענו מהם בדברים של למצוא את החן והכיף בחיים, אבל בסוף ראינו שהכיף הכי מדהים שיכול להיות זה הקב"ה ושמירת מצוות. תמיד היינו מאוהבים בקב"ה, וסיפרנו לאנשים בשמחה את העניין שלנו. תמיד רצינו לפרסם את ה', כי דבר שאדם דלוק עליו – הוא מעביר לאנשים שהוא אוהב"
"לא חשבתי להיות זמר. פשוט הייתי הולך עם חברים, ניגנו יחד מסביב למדורות, למדנו תורה ושמחנו", הוא משחזר את שנות בחרותו. "היתה תקופה שהסתובבנו בטיולים ועניינים וראינו את ה' בכל מקום. איפה שהיינו הוא אמר לנו 'ברוך הבא'. היינו בדיבור איתו בכל דבר, 'טריפ' אצל ה', משהו תענוג. ואז פתאום ה' נתן לנו בום כזה, ואמר: 'הופה, ראיתם מה יש בחלון ראווה? עכשיו תתחילו להתאמץ בשביל זה'. ואז פתאום אתה צריך להתחיל לחפור כדי למצוא". 

בשלב מסוים הוא קיבל הצעה להקליט את השירים ששר עם החברים סביב המדורות: "פגשתי אדם ששמע את השירים לי והיה מבסוט עליהם. הוא ביקש ממני לבוא להקליט באולפן שיש לו בירושלים. אמרתי לו שאין לי כסף. הוא אמר: 'תקליט בחינם'". שבועיים אחר-כך קיבל תור הצעה דומה מחבר בבת עין. "התייעצתי עם הקב"ה. שאלתי אותו: 'ה', מה אתה עושה לי?' אז הוא אמר לי: 'לך תקליט'".

ההקלטות לדיסק הראשון, 'דרשתי קרבתך', התבצעו באולפן 'שירת העשבים' בבת עין. רבקה, רעייתו של סיני, מורה למוסיקה בהכשרתה, מספרת שההקלטות היו לא מקצועיות בעליל: "כשהם הגיעו עם החומר שהקליטו כדי לעשות מיקס, אמרו להם שלשירים אין אפילו קצב אחיד. זה משהו בסיסי. אבל מרוב שהם היו באורות אני אפילו לא שמתי לב לזה".

תור, שעדיין לא החשיב את עצמו לזמר, קיבל החלטה להוציא 300 עותקים בלבד מהדיסק. "אמרנו שבטח ממילא ניתקע איתם כל החיים, זה היה דרוויש לגמרי. אבל אז פתאום סיני תור נהיה זמר. זה הצחיק את כולנו". עד היום מקבל תור תגובות ממאזינים שאהבו דווקא את 'דרשתי קרבתך', למרות רמתו המקצועית הנמוכה.

תור מפסיק את הסיפור, ואומר: "טוב, נקרא איזה 'ליקוטי' לפני שנברך". הוא פונה לקב"ה בבקשה שהקטע שילמד יתאים לרגע הזה, לנשמה שלו, לשליחות שיש לו עכשיו ולאווירה. הוא לוקח נשימה עמוקה, פותח 'ליקוטי מוהר"ן' ומקריא סעיף בהטעמה. "וואלה, זה בדיוק התאים לנו עכשיו העניין הזה, נכון?" הוא שואל בהתפעלות.

תחפושת מגזרת האבות

אנחנו יוצאים לסיור קצר בחצר החווה. עצי שקדים ועשב ירוק שהתחיל לצמוח משתרעים סביב. סטנדר ישן מעץ אפור עומד מתחת לאחד העצים: "זה בית המדרש שלי", הוא מסביר. תור מצביע על בור מים שבכוונתו להתחיל להשתמש בו, ועל 'פינת פיצוח שקדים' שמעסיקה את ילדיו בשעות הבוקר המוקדמות, במקרה שההורים עוד עייפים. הוא מכניס אותנו ל'חושה' מפולשת עשויה אבן: "כאן אני מקווה לשפץ, שנוכל לעבוד פה על מוסיקה וגם לקבל פה אורחים", הוא מצביע על חלל אפלולי ונעים. הדבר היחיד שמקומם אותו בנוף הפסטורלי סביבו הוא גדר התיל של המחנה הצבאי, הגובל בנחלתו.

"זה ממש מכוער. אני שונא גדרות. תראו איזה מקום מדהים, ופתאום גדר. לא נורא", הוא נאנח. "ה' מזכיר לנו שצריך להתפלל על הגאולה חזק".

סימני מדורות קטנות פזורים על האדמה, על אחת מהן עדיין עומד פינג'אן. "לפעמים עושים כאן מדורה עם החברותא לפנות בוקר, ואם לא – אז לבד". הוא לוקח שטיח ישן, פורש אותו על האדמה בין שני סלעים, ומציג בגאווה: "זאת ה'זולה' שלנו. הפינה הכי מדהימה בעולם. פינקנו פה את האדמה קצת", הוא מסביר. כשהוא מתבקש לשיר משהו מהדיסק החדש, הוא עומד עם הגיטרה על אחד הסלעים, מביט לשמים ושואל: "ה', איזה שיר לשיר?"

תור מתיישב על השטיח, והאנרגיות פורצות מתוכו כשהוא שר לצלילי הגיטרה. הבנדנה הלבנה לראשו והפאות הג'ינג'יות המגודלות שמכסות כמעט את כל הראש ומתנופפות ברוח, הפכו כבר למעין מותג. אבל המראה האותנטי הזה דווקא משתלב לא רע על רקע בתי עיר האבות שמשתרעים מולו. "כל אחד שמתלבש – מתחפש למישהו", הוא מסביר את פשר המראה הייחודי שלו. "יש כאלה שמתחפשים לאמריקאים, יש כאלה שמתחפשים לישל"צניקים 'שלוכים'. אני אוהב להתחפש לאברהם אבינו, דוד המלך וכל הג'מעה שם בגזרה. למה שרק אני לא אתחפש? כשמתחפשים זה כדי שנזכור שהכול פה זה תחפושת שלו, וצריך לגלות אותו בעולם".
  
מתחבר לאדמה

סיני תור (29), זמר לא קונוונציונלי שאחראי ללהיטים כמו 'דרשתי קרבתך', 'וארשתיך לי' ועוד, היה מראשוני הזרם האלטרנטיבי במוסיקה היהודית, שפרץ עם הדיסק הראשון לפני כעשור. אביו, אילן תור, היה ממייסדי היישוב היהודי בקריית ארבע-חברון, ואת שנות ילדותו בילה סיני בגזרה זו. את שנותיו כנער עשה בישיבה התיכונית הסביבתית במצפה רמון, שם התמקד פחות בלימודים ויותר בטיולים.

"כשהתחלנו לגדול, חיפשנו את עצמנו בעולם, להבין מה זה השיגעון הזה. היינו חבורה של ג'ננים קטנים וטיילנו המון במדבר. שם האמונה נפתחת חזק, שומעים קולות מלמעלה. התחלתי לנגן קצת. נכנסתי לעניין של האמונה והתחלנו לשיר ולהלל לה' סביב המדורה עם חברים. עברנו הרבה נדודים במדבר, במכתש רמון ובהר הנגב".