השמצת – שלם!

אני מקווה מאוד ששכחתם כבר היכן בית הספר 'למרחב' ומה רצו מחייו. אך בשולי הפרשה העגומה, רציתי לשתף אתכם בכמה הרהורים. 

מאמינים בני מאמינים 

הלכות לשון הרע הן הלכות לגמרי לא פשוטות לקיום, וכבר אמר מי שאמר שקל יותר לשמור על מה שנכנס אל הפה, מאשר על מה שיוצא ממנו. אך גם אם את הפה הצלחנו לרסן, האוזניים והלב קשים לאילוף שבעתיים.

כולנו אמונים על כך שהתקשורת היא אם כל חטאת, שמאלנית אנטישמית וכל השאר. כולנו יודעים לקרוא לה בשאט נפש 'תשקורת', אך עם יד הלב – כמה אנשים קראו את הכתבה ב'ידיעות' על האפרטהייד בפתח תקווה, וממש לא האמינו?

כמי שמכירה את הנפשות הפועלות, תיארתי לעצמי שאין מדובר בגזענות פרימיטיבית, כפי שצויר. אך אודה ואתוודה שאילו היה מדובר במוסד אחר, אני מתארת לעצמי שפחות או יותר הייתי מאמינה, לפחות לעובדות. בוודאי ובוודאי אם נציגי המוסד היו שותקים. מה, אין אפילו טיפת יושר מקצועי? קצת חשש מתביעות דיבה? כתב יכול סתם ככה למרוח שקרים גסים על פני העמוד הראשון של העיתון הגדול במדינה בלי מורא ופחד? מסתבר שכן, הוא יכול. בלי שום בעיה בכלל.

ולי לא נותר אלא לקרוא בעיון את ההלכה הבאה: "איסור קבלת לשון הרע הוא אפילו אם המספר מספר את הדברים בפרסום לפני כמה אנשים, אף על פי כן, אין להחליט מחמת זה שהדבר אמת, רק יש לשומעים לחוש לזה ולחקר את הדבר... והוא הדין אם יצא קול על אחד שעשה מעשה... ואפילו אם הוא שותק  בשעה שאומרים עליו דברי הגנות בפניו, אפילו הכי אין ליקח מזה שום ראיה להחליט שהדבר אמת". ('חפץ חיים', הלכות לשון הרע כלל ז).

מחיר הכוח

זאת לא הפעם הראשונה שבה אני נתקלת מקרוב בסגירת חשבונות פוליטיים באמצעות קשרים בתקשורת. עיתונאי יכול לתפור תיקים ולהשחיר את פניהם של אישים וציבורים שלמים מתוך נקמנות ואינטרסים. גם אם תוגש נגדו תביעת דיבה – יעבור זמן רב עד שהצדק ייעשה, ואת הנזק לשם הטוב כמעט בלתי אפשרי לתקן.

אז הרשו לי לזרוק הצעה לחלל האוויר: אולי היה מין הראוי שכגודל הכוח הניתן בידי בעל תפקיד ציבורי, כך יהיה המחיר לרשלנותו או לשחיתותו? עיתונאי שנתפס בדיווח מגמתי של עובדות שקריות יפוטר מיד. פוליטיקאי שישתמש בקשריו כדי להרוויח טובות הנאה לא יישב בכלא ככל אדם אחר שנתפס על אותה עברה, אלא הרבה יותר. גם את הפנסיה השמנה הוא יפסיד, ואת שאר ההטבות שקיבל כדי לשרת את הציבור. אם ניתנות לבעלי תפקידים רמים זכויות יתר, כמו חסינות, כדי שיוכלו לבצע את עבודתם היטב – כדאי שתידרש מהם אחראיות יתר למעשיהם, ועונשים חמורים יותר בהתאמה.
ועכשיו נשארה רק בעיה קטנה: לשכנע את חברי הכנסת להצביע בעד חוק כזה.

להסתכל לגזענות בעיניים

ובכל זאת, האם באמת יש גזענות במחננו? הרשו לי שלא להתייחס לגזענות נגד בני העדה האתיופית. את היחס אליהם יהיה צורך לבדוק לדעתי בעוד עשר, עשרים, או שלושים שנה, אחרי שיתערו היטב, וההבדל היחיד בינם לבין שאר העדות יהיה צבע העור. אני מעדיפה להתייחס לגזענות כלפי עדות המזרח – לשד העדתי, שלא ברור אם הוא עדיין כלוא בבקבוק, או שמא רק עלבון צורב על העבר עדיין מדבר מגרונם של המעוררים אותו, חדשים לבקרים.  

אז מצד אחד, נזכרתי בשנים שבהן עסקתי (ולא בהצלחה מסחררת, לצערי) בשידוכים. אל ביתי היו מגיעים רווקים ורווקות, וממלאים את טופס 'הנסיך על הסוס הלבן'. במסגרת השאלות שנשאלו, היה עליהם להשיב אודות העדפה עדתית. אני מוכרחה לומר שהתשובות הפתיעו אותי, ולא לטובה. לצעירים רבים מדי היה חשוב מאיזה עדה יהיה בן הזוג המיועד, ובעיקר מאיזה עדה לא יהיה. מעולם לא נתקלתי במישהו שלא היה מוכן לפגוש אשכנזייה, גם אם הוא היה בן עדות המזרח.

לעומת זאת, אני מכירה הרבה מאוד זוגות 'מעורבים'. כציבור, אני חושבת שאנחנו רואים כאידיאל את חיבור כל חלקי עם ישראל, וזה מתבטא גם בפועל. בחורה תימנייה ששם משפחתה אברמוביץ' או אישה ג'ינג'ית המוליכה את תינוקה השחום בעגלה אפילו לא גורמות להרמת גבה – אם כי בעיני זה עדיין מראה משובב נפש. 

במקומותינו כבר לא תשמע את הכינוי 'פרענקים', ויוצאי עדות המזרח תופסים כמובן מאליו תפקידים בכירים בכל תחום. אפילו המוסיקה הים תיכונית חלחלה לפלייליסט המצוי, וכל זמר שמכבד את עצמו מנסה את מזלו בכמה סלסולים אופנתיים. כשאני הייתי נערה, את חיים משה היה אפשר לשמוע רק בתחנה המרכזית.

אבל כן, יש עדיין אנשים שמתקשים להתחבר עם מנהגים שונים ומנטליות שונה. אני חושבת שזה גם עניין של אופי, וגם עניין של זמן. שמעתי תחזיות קודרות מפי יוצאי אתיופיה, שגם נכדיהם יסבלו כמותם. אולי אם הייתי מרגישה את הגזענות על בשרי הייתי חושבת אחרת, אבל אני מקווה מאוד שהם טועים.