חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 282ראשיהפצה

עולה בהר ה' - בגליון השבוע

ספר חדש נשרטט קווים לדמותו של ההר שלמה מן- ההר זצ"ל, רבה של בית וגן, שנפל בשבי הירדני, הקדיש את ימיו לחינוך והוראה ולא הפסיק להשתוקק לבניין המקדש.
28/02/08, 14:09
חגית רוטנברג

הימים היו ימי הצנע. נעמי, בתו הבכורה של הרב שלמה מן-ההר זצ"ל, היתה תלמידת תיכון שהשתתפה בחוג בישול בשכונת קטמון, בה התגוררה המשפחה. באחת הפעמים חזרה נעמי מן החוג ובאמתחתה מתכון חדש, מתכון 'קסם' במונחים של אותם ימים: עוגה העשויה מקצף של חמש ביצים שלמות. היא קיבצה סביבה את אחיותיה הקטנות, שהביטו בפליאה בקצף המתגבש במערבל שבידה.


הבת, הרבנית פועה שטיינר: "כיום הרבה אנשים מבינים שזה שהערבים קדו והשתחוו לנו כשחזרנו אחרי ששת הימים – זו היתה מסיכה. אבל אני מהרגע הראשון באתי בגישה של 'כבדהו וחשדהו'. אצלי בראש חיה התמונה של ערבים צועקים 'עליהום' ו'איטבח אל יהוד'. ביסוד זה קיים אצלם תמיד, הם רק מסתירים את זה במעטה של חנופה"
לפתע נכנסה האם למטבח, והרימה קול זעקה: "מה זה כאן?", קראה נסערת, "כמה ביצים שמת בעוגה?". נעמי השיבה בשקט: "חמש...". "חמש ביצים בעוגה אחת? השתגעת?", כעסה האם, שבעצמה לא העזה להשתמש במספר כה רב של ביצים במתכון אחד. הוויכוח בין נעמי לאמה הסתיים בהתפרצות של נעמי, שקראה מתוך תסכול: "אני נשבעת שלא אופה יותר בבית הזה!".

בחדר הושלך הס, ובאותו רגע הופיעה במטבח דמותו של האב, הרב מן-ההר, בעיניו מבט חמור סבר. נעמי נטלה את הכף וביקשה להמשיך בהכנת העוגה, אך אז אמר האב: "הניחי את הכף, אל תגעי בעוגה!". נעמי ביקשה למחות, והסבירה שהעוגה תתקלקל, אך האב לא ויתר: "הרי נשבעת שלא תאפי עוד בבית הזה". לאחר שהתרצה והתיר לאחותה הצעירה של נעמי לסיים את הכנת העוגה, נטל סל, והחל להכניס לתוכו את כל כלי האפייה: המערוך, המערבל, הנפה וגם את הקמח. "מדוע אתה מסלק את הכלים?", התפלאה האם. "היא נשבעה", השיב בכאב, "אינני רוצה שתיכשל, ועליי להסיר את כל המכשולים מהבית, שכן אסור לה מעתה לאפות בבית הזה".

למרות מחאותיה של האם, היה הרב תקיף בעמדתו לשמור שהשבועה לא תופר: "אתן יודעות שלעבור על שבועה זה דבר חמור", הסביר. "אני מעדיף שלא יאפו כאן עוגות מאשר לגרום לבתי להיכשל חלילה ולעבור על שבועתה". לאחר הפצרות מרובות, נעתר האב, ואמר כי רק אם תלך נעמי לרב שיתיר את שבועתה, יוכל להחזיר את כלי האפייה לבית. נעמי התביישה מאוד, ובקול שבור סיפרה לרב השכונה כי היא מתחרטת בכל לב על שבועתה. לאחר זמן מה קרא לה הרב, והודיע לה כי מצא פתח להתיר את השבועה: "מותר לך, מותר לך, מותר לך", הכריז.

"גדלנו בבית עם הידיעה שכל מה שמבטיחים – חייבים לקיים, כפי שציוותה התורה: 'מוצא שפתיך תשמור', ושיש להתרחק מאוד מכל שבועה שהיא", כותבת פועה שטיינר, אחותה הצעירה של נעמי, בספרה החדש 'ההר הטוב הזה' שהוציאה על אביה. "בדרכו המקורית, השיג אבא את מטרתו החינוכית במלואה. לאחר התרת השבועה, איש לא נשבע בבית הזה וגם לא בבתים שזכינו לבנות לאחר מכן". 
   
הסיפור הזה, אחד מני רבים המופיעים בספר המשרטט קווים לדמותו של הרב שלמה מן-ההר, ויוצא לאור שבע שנים לאחר פטירתו, היווה כבר אמצעי חינוכי להעברת אותו מסר: אחת מנכדותיו של הרב סיפרה את הסיפור לתלמידיה במהלך שיעור בו נלמד הפסוק "מוצא שפתיך תשמור"; מגיד שיעור בדף היומי סיפר לבנה של שטיינר כי בעת שעסק בנושא השבועות, במהלך לימוד מסכת נדרים, הביא את הסיפור הזה כהמחשה לחומרת האיסור. זו בדיוק היתה כוונתה של שטיינר בכתיבת הספר: "יש כאן סיפורים שאפשר ללמוד מהם המון בנושא של דרכי חינוך והנהגות. כתבתי את הכל דווקא בצורה של סיפורים, כדי שיהיו שווים לכל נפש. יש פה חומרים בשביל מדריכים בתנועות נוער, מורים, אנשי חינוך, הורים ורבנים צעירים, שיכולים לקרוא פה על הדרכות שנתן הרב לרבנים בתחילת דרכם. הסיפורים מיועדים גם לאנשים מן השורה, כל אחד ייקח לעצמו מן הספר מה שמתאים לו".

אבל גם אם לקורא הממוצע ייראו הסיפורים הגודשים את מאות עמודי הספר כתובים בקלות במין 'שליפה מהשרוול', שטיינר, שעמלה במשך כחמש שנים על תהליך איסוף החומר הרב, מיונו וניסוחו, אוחזת כיום בספר המעוצב והמוגמר, ואומרת: "זו ממש לא היתה שליפה מהשרוול".

לזכר האב, הרב

שטיינר, רעייתו של הרב חיים שטיינר, מבכירי רבני ישיבת מרכז הרב, המוּכּרת לרבים בזכות ספרה הקודם 'מתוך ההפיכה', החלה למעשה לאסוף חומר לספר לזכר אביה מיד בתום ימי השִבעה. "התחלתי לשכתב קלטות של דברים שנאמרו בשבעה. הלכתי לראיין אנשים קשישים שחששתי שאחר כך לא יהיו יותר, ולא יהיה ממי לשמוע על אבא. היו גם זיכרונות מימי ילדותי שהייתי כותבת פה ושם. אבל אז הרגשתי שאני שוב יושבת שבעה על אבא, ושכל התהליך מוקדם מדי עבורי".

נסיבות טרגיות דרבנו אותה שנתיים מאוחר יותר לשוב לעבודה על הספר במשנה מרץ: אחותה הצעירה, יהודית גואלמן ז"ל, חלתה במחלה סופנית סמוך לפטירת האב. במשך השנתיים בהן עברה טיפולים קשים, דרבנה את אחותה לשבת לכתוב: "היא אמרה לי: 'תפסיקי להכין עוגות, רק תשבי ותכתבי יום ולילה'. כמו שהטיפול באבא היה לה חשוב, והיא הקדישה לו את כל כולה, כך היתה חשובה לה הכתיבה עליו".

עם פטירתה של האחות, לפני כחמש שנים, התיישבה שטיינר, ופרקה מעצמה את המעמסה שהעיקה ביותר על לבה: תיאור היום האחרון בחייו של אביה, כפי שחוותה מקרוב. "כמו שכתבתי את זה, כך זה נכנס לספר. כתיבת הפרק הזה שחררה אותי, ואז יכולתי לגשת לכתיבת שאר הפרקים".

עבודת התחקיר היתה מאומצת, וכללה ראיונות אותם נסעה שטיינר לבצע, לעתים עם בעלה; איסוף סיפורים באמצעות הדואר מחברי הקהילה בשכונת בית וגן הירושלמית, שם כיהן הרב מן-ההר ברבנות; סיפורים מתושבי היישובים בהם מתגוררים צאצאיו של הרב, שזכרו את דמותו מהשבתות בהן התארח במקום; וכן זיכרונות מאלה שהיו תלמידיו או שעבדו איתו במסגרת שנותיו הרבות בתחום ההוראה והחינוך.

חלק נכבד מוקדש גם לזיכרונות שמעלים בני המשפחה עצמם: הילדים, הנכדים וגם נינים רבים להם זכה הרב. "התחלנו לקבל מכתבים עם סיפורים על אבא", משחזרת שטיינר את תהליך הכתיבה. "חשבנו לעשות ספר עם סיפורים קצרים, כמו הספרים של הרב שמחה רז על ר' אריה לוין. אבל מתוך המכתבים הבנו שאבי לא היה 'רבה' אלא רב. אנשים סיפרו ששאלו אותו שאלה מסוימת, והוא נתן להם תשובה כזו וכזו. לא היו עליו סיפורי מופתים או 'מעיישלך' (מעשיות), אלא דברים הלכתיים, שיעורים שלימד. חששתי מכתיבת דברי הלכה, שמא לא אדייק, או שאנשים ילמדו מהספר בטעות. גם לא רציתי לכתוב ספר שו"ת", היא מסבירה.

לבסוף אמר גיסה, חתנו של הרב, הרב יששכר גואלמן: "אנשים לא מחפשים עיונים, הם רוצים לקרוא סיפור". כיוון שלשטיינר היה ניסיון קודם בכתיבת סיפורים, הוטלה עליה המשימה לרקוח מהחומרים הרבים סיפורים קולחים ורהוטים, שימשכו את לב הקוראים.

את כתיבתה כיוונה שטיינר כך שלא יהיה מדובר בספר זיכרון גרידא, אלא בסיפורים שנושאים עמם מסרים בענייני הכלל, המהווים ערך מוסף להנצחתו של הרב. אחד היסודות המודגשים בספר הוא הקשר העמוק לירושלים בכלל והכמיהה לבניין המקדש בפרט, שפיעמו ברב מן-ההר מימי ילדותו בעיר העתיקה בירושלים, ועד ליומו האחרון. יחד עם רעייתו ובנותיו הצעירות, חווה הרב את נפילתו של הרובע היהודי בידי הירדנים במלחמת השחרור, ואף נפל בשבי הירדני.

קומי צאי מההפיכה


הבת, הרבנית פועה שטיינר: "אצל אבא זה היה מסר מרכזי, שצריך לעבוד וללמוד את הדברים, כי עבודת המקדש אינה רק נחלת העבר, אלא גם העתיד. הוא אמר שהקב"ה מביא את הגאולה קמעה קמעה, כדי שיהיה לנו זמן לחתור בהדרגה לתפישת העולם שתהיה לעתיד לבוא, לפיה כל החיים מתנהלים על-פי דין תורה"
הקשר הנפשי העמוק לעיר הקודש והמקדש נטבע גם בנפשה של שטיינר, ובא לידי ביטוי בספרה הקודם, שחובר לפני כ-25 שנה, 'מתוך ההפיכה'. בספר, שזכה להצלחה גם בחו"ל ותורגם לכמה שפות, מתארת שטיינר את חייה כילדה בעיר העתיקה, את ימי המצור ואימת הרגעים האחרונים טרם נפילתו של הרובע.

לצורך כתיבת הספר נעזרה שטיינר בזיכרונותיהן של אמה ואחותה, אולם אביה לא הכיר אז בחשיבות כתיבתה של ההיסטוריה הקרובה: "החיים קצרים, ואני לא הספקתי ללמוד הרבה תורה...", היה אומר לה כשביקשה ממנו שיתוף פעולה אינטנסיבי יותר. שטיינר, לעומת זאת, ניגשה לכתיבת הספר מתוך תחושת מחויבות עליונה: "כששבנו לרובע (בתור משפחת שטיינר), הייתי יוצאת עם הילדים לשחק בכיכר בתי מחסה, ושומעת את מורי הדרך מסבירים לתיירים בתיאור סכמטי של חמש דקות מה היה פה, איך הם עמדו שם ואיך הם נכנעו אחר כך. כששמעתי את זה, הרגשתי שזה ממש עוול לספר את זה כך, בלי רגש. אמרתי לעצמי: 'זה לא הסיפור הפרטי שלך, זה הסיפור של כלל עם ישראל. אנשים מתעניינים במה שקרה פה, רוצים לשמוע, והסיפור נמצא אצלך. זה עוול אם לא תספרי אותו'.

"הייתי ביישנית מאוד, לא העזתי לדבר בפני אנשים, ולכן חשבתי לשבת לכתוב. אבל לא ידעתי שיש לי יכולת לכתוב. חשבתי לפנות לדבורה עומר, לספר לה את הסיפור, ושהיא תכתוב אותו, אבל אחר כך הסתייגתי מהרעיון. הסיפור הזה צריך להיות מסופר במשקפיים דתיות, רוב האנשים פה היו דתיים. דבורה עומר יכולה לכתוב ברגש רב, אבל אם היא לא תזדהה עם נקודת המבט הדתית, זה לא ייצא כמו שצריך להיות".

לבסוף הבינה שטיינר שהמשימה מוטלת עליה בלבד. אולם ניסיונות הכתיבה הראשוניים עלו בתוהו. היא החליטה לפרוק מעל לבה את הפרק הקשה ביותר: פרק הצוואה של אביה ברגעי האימה האחרונים לפני נפילתו של הרובע, כשציווה את בנותיו הקטנות, מתוך הכרה שאולי לא ייפגש עימן עוד, להכיר בערך התורה כל חייהן ולהקים בית רק עם תלמידי חכמים. רק לאחר שכתבה את הפרק הזה, קלחה כתיבת שאר פרקי הספר.

מדוע האירוע הזה נחרת אצלך בצורה כל כך עמוקה?

"כשאני נזכרת במלחמה – אני נזכרת באימת המוות הזו. זו טראומה מאוד חזקה. הייתי ילדה בת שבע, ואני זוכרת בצורה חזקה את כל הציבור הגדול, כולם בוכים, צועקים ומיואשים ואומרים וידוי. את הצוואה של אבי, שהתורה היא הדבר החשוב ביותר, הבנתי כבר אז, אם כי בשנים שלאחר מכן הוא שב והחדיר בנו את המסר הזה שוב ושוב".

כתיבתו של 'מתוך ההפיכה' נבעה מתוך צורך לפרוק את המשא מעל לבה, אך גם מתוך רצון להעביר מסר אקטואלי שחייב להיאמר, מבחינתה של שטיינר. "יש לנו שכנה ילידת ארה"ב שקנתה בית ברובע, נושק לשוק הערבי. היא הולכת שם כמו כולם באופן חופשי, מתוך גישה של נעשה איתם שלום, חיים בדו-קיום. כשאני הולכת בשוק, אני גם לא מפחדת, כי זה הבית שלי. ההורים שלי נולדו ברובע וגרו בו עד המלחמה, וגם אנחנו נולדנו בו ועכשיו חזרנו הביתה, זה הבית שלנו.

"כיום הרבה אנשים מבינים שזה שהערבים קדו והשתחוו לנו כשחזרנו אחרי ששת הימים – זו היתה מסיכה. אבל אני מהרגע הראשון באתי בגישה של 'כבדהו וחשדהו'. אצלי בראש חיה התמונה של ערבים צועקים 'עליהום' ו'איטבח אל יהוד'. ביסוד זה קיים אצלם תמיד, הם רק מסתירים את זה במעטה של חנופה.

"כשהלכתי עם ילדיי לרובע המוסלמי בשבתות, הייתי הולכת אחרונה, כדי לוודא שלא תוקעים למישהו סכין בגב. גם בספר רציתי לתאר את תמונת המציאות כפי שהיתה, ולומר: אלה אותם ערבים שאנחנו נאלצים לחיות איתם, אך דעו שהם לא רוצים אותנו פה. הם לא רוצים שטחים, יש משהו יותר חשוב מבחינתם. הם יודעים יותר טוב מאיתנו שהר הבית הוא שלנו וששם ייבנה בית-המקדש, ועל זה הם נלחמים".

כמי שחיה בסמיכות למקום המקדש במרבית שנותיה, היא כואבת במיוחד את הנעשה על הר הבית, ומספרת על חוויה משמעותית שעברה באחד מימי הכיפורים: "באחת השנים הגעתי ליום כיפור כשאמי עומדת לפני ניתוח, ואחת מבנותיי נשואה ללא ילדים. התכוונתי להתפלל עליהן חזק באותה שנה. נעמדתי במקום הקבוע שלי בישיבת הכותל, בחלון המזרחי הצופה אל הר הבית. לפני תפילת מוסף ביקשתי להביט בהר הבית, לקבל השראה לתפילה. אבל לנגד עיניי ראיתי נערים ערבים משחקים כדורגל על ההר, בעיצומו של היום הקדוש. אני לא נוהגת לפרוץ בבכי לעתים קרובות, אבל באותו רגע התפרצתי בבכי. שכחתי לגמרי להתפלל על אמי ועל בתי, והתפללתי רק שייבנה בית-המקדש. יש שנים בהן הרמדאן נופל על יום כיפור, ואז, בשעה שאנחנו כורעים ומשתחווים בסדר העבודה, הם, להבדיל, כורעים בתפילתם על הר הבית. מה קורה לנו? הם רואים בחשיבותו של הר הבית ואנחנו לא?".

כמיהה לבית-המקדש

כאמור, הכמיהה לבניין המקדש הושרשה במשפחה מכוחו של הרב מן-ההר עצמו, שכל ימיו היו ציפייה בלתי פוסקת לחידוש העבודה בהר. בספרה החדש מקדישה שטיינר את הפרק 'מקדש מלך' לסיפורים בנושא הזה. "אנשים בקהילת בית וגן סיפרו שכאשר הוא קרא את הפטרת 'אסוף אסיפם' של תשעה באב, זה היה אבל על חורבן בית-המקדש בצורה הכי חיה שיכולה להיות".

פעם סיפר הרב לאחד מחתניו שכשהלך כילד עם סבו לכותל, ראה שם את בית-המקדש בצורה המוחשית ביותר שניתן לדמיין, והתמונה הזו ליוותה אותו כל חייו. "כך קרה שהוא גם כל כך בכה על חורבן הבית", אומרת שטיינר. "הוא הרי ראה אותו בנוי ממש בעיניו". כשהגיע לגיל שמונים, נערכה לכבודו מסיבה גדולה בבית-הכנסת בבית וגן, והוגשה לו במתנה חנוכיית כסף גדולה ומהודרת. כשהגיע חג החנוכה, הצניע הרב את חנוכיית הכסף והדליק את הנרות בחנוכייה הפשוטה הרגילה. כשנשאל מדוע אינו משתמש בחנוכייה המהודרת, אמר: "המנורה בבית-המקדש עדיין לא דולקת, איך אני יכול להדליק נרות בכלי מפואר?".    

פן נוסף באורחותיו של הרב מן-ההר שהדגיש את חיבתו המיוחדת לעניין המקדש היה יחסו לכוהנים. בכל הזדמנות ביטא את הכבוד שרחש כלפי אלו שיועדו לעבודת המקדש, ואף השתדל להרגילם בעניינים מעשיים כמה שניתן. נכדיו, בני הבת הבכורה נעמי, מיוחסים אף הם לכהונה, ובספר הם מתארים את היחס המיוחד שהעניק להם הסב בתוקף מעמדם.

באחת הפעמים שאל את נכדו: "מדוע אינך מסופר?". כידוע, כהן חייב להסתפר פעם בשלושים יום על-מנת להיות כשיר לעבודה במקדש. "אתה חייב להסתפר", חזר הסב, "מה תעשה כשבית-המקדש ייבנה?" הנכד, שהיה ילד קטן, הגיב בחיוך והבטיח: "סבא, כשבית-המקדש ייבנה, ישר אני הולך לספר". אבל התשובה לא סיפקה את הרב: "כשבית-המקדש ייבנה, אתה יודע איזה תור יהיה אצל הספר? אתה צריך להיות מוכן כבר עכשיו". הסיפור אומנם מעלה חיוך על פני השומעים, אבל אצל אבא, אומרת שטיינר, זה היה אמיתי לגמרי.

באחת משיחותיהם, שאל אותה אביה: "מחר יעמוד פה בית-המקדש. נניח שתצטרכי להביא קורבן יולדת. את יודעת את פרטי הדינים, איך לעשות סמיכה למשל? את מוכנה כבר לבניין המקדש?". השיחה התקיימה לאחר שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, על רקע התבטאות של שולמית אלוני לפיה העם היהודי אינו פגאני, ולא ייתכן שכעת יחזור לעבודת קורבנות על הר הבית, שבעיניה נדמית כעבודת אלילים מיושנת.

"אבא ביקש לבחון אותנו. הוא אמר ששולמית אלוני לא התחנכה על-פי התורה, אבל אנחנו כן, ואנחנו צריכות להכיר את כל המצוות, ובהן גם עבודת הקורבנות. אמרתי לאבא שבאמת איני יודעת מה עושים במסגרת עבודת הקורבנות. אצלו זה היה מסר מרכזי, שצריך לעבוד וללמוד את הדברים, כי עבודת המקדש אינה רק נחלת העבר, אלא גם העתיד. הוא אמר שהקב"ה מביא את הגאולה קמעה קמעה, כדי שיהיה לנו זמן לחתור בהדרגה לתפישת העולם שתהיה לעתיד לבוא, לפיה כל החיים מתנהלים על-פי דין תורה. זה אומר שאם מישהו יחלל שבת במזיד עם עדים והתראה – דינו, בבית-הדין, יהיה סקילה. האם אנחנו רואים את עצמנו כשירים לכך כיום? זו תפישה שצריך להתרגל אליה. גם אנחנו, כציבור דתי, צריכים לחנך את עצמנו לקבל מה שהתורה דורשת, ולא על-פי הלכי הרוח של הציבור שאינו שומר תורה ומצוות, המושפע מתרבות המערב. אבא היה קורא לזה 'המערב הפרוע'. לצערנו, במובן הזה הגלות עוד לא יצאה מהיהודים".

לא רק בישיבות

איך התמודד הרב מן-ההר עם הציפייה לבניין המקדש מצד אחד, והנסיגה הישראלית המכזיבה מצד שני?


החתן, הרב חיים שטיינר: "כאשר הרב מן-ההר נלקח, עם אנשי העיר העתיקה, לשבי הירדני, היה זה יום שישי, ערב שבת. אדם במצב כזה, בדרך כלל לא מסוגל לחשוב על דברי הלכה, כשאינו יודע מה יקרה איתו בעוד רגע. אבל הוא חשב על דבר אחד: להתכונן לשבת. בטרם יצא מהבית, שפך על עצמו קערת מים, להתרחץ לכבוד שבת. הוא לבש את בגדי השבת היפים, וכך יצא אל השבי"
"גם אל מול הנסיגה אחרי ששת הימים, תמיד שידר אופטימיות. כמי שנולד לפני קום המדינה, התייחס למציאותה של המדינה כמעבר המשמעותי ביותר של הדור. יום העצמאות היה גדול אצלו מיום ירושלים. מצד שני, יהודי אחד שלח לו שאלה: הוא לא מסוגל לומר ברכת 'נחם' אחרי שירושלים שוחררה. הנוסח לא הסתדר לו עם ירושלים הנגאלת והולכת. הוא ביקש שהרב יאשר לו נוסח חדש לברכה. אבי השיב לו שהדבר אסור כי אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים. אך מעבר לתשובה ההלכתית, הוסיף הרב תשובה השקפתית: ביום העצמאות אני רואה את חצי הכוס המלאה, כתב, 'כוס ישועות אשא', אבל בתשעה באב אני רואה את חצי כוס היגון, את מה שעדיין אין לנו. לפעמים אני נמצא אצל בתי בעיר העתיקה, ושומע את המואזין על הר הבית. אין לנו לבכות על זה? מאה אלף ישמעאלים עדיין מסתובבים כאדונים בסביבות הר הבית – העיר עדיין בזויה, אבלה ושוממה". 
  
מנין שאב את ההשקפה הלאומית? הוא הרי לא למד בבית מדרשו של הרב קוק, ושאב את תורתו מישיבות ליטא.

"אבא טבע בשעתו את המטבע המקובל היום, והגדיר את עצמו 'חרדי לאומי' – חרד לדבר ה', מחויב להלכה 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. הכל נובע ממה שכתוב בתורה, ובתורה כתוב גם שהעממים הללו לא צריכים לשבת פה. כמו שהוא מחויב ל'שמור את יום השבת', הוא מחויב גם לדבר הזה. לצערי, היום יש אנשים שמסננים חלק מהתורה ומבקשים ליישר קו עם הציבור הכללי".

בספר מוקדשים פרקים מיוחדים לשדות הפעילות השונים של הרב מן-ההר, ביניהם כהונתו כרב בשכונת בית וגן, פסיקות ההלכה, עבודתו בהוראה במכון 'מרחבים' ובמכללת בית וגן, וכן שנותיו הרבות כמחנך בבית-הספר התיכון שליד סמינר ליפשיץ. עבודת ההוראה שמילאה את ימיו היתה דווקא עם אוכלוסיות תלמידים מהקשות יותר: בית-ספר של עולים חדשים בבקעה, לאחר מכן יצא ללמד בפריפריה ביסוד המעלה, לאחר מכן בשדה יעקב ולבסוף חזר לירושלים ללמד בתיכון, שהיה אינטגרטיבי ברמות גבוהות. התלמידים לא היו מאלו שששים ללימוד דף גמרא, אולם הרב מן-ההר ראה שליחות דווקא בחינוכם של הילדים הללו.

פעמים רבות הוא נשאל: "רב בשיעור קומה כשלך יכול היה להיות ראש ישיבה, מדוע אתה מתעסק עם נערי תיכון שלא רוצים ללמוד גמרא?". תשובתו היתה אחת: "בישיבות יש מספיק אנשים. פה יש ילדים שצריכים חינוך. כל ילד מעם ישראל ראוי לקבל חינוך, וצריך לעשות את המרב כדי להעניק לו את זה".

הוא גם התנגד באופן עקרוני לסילוקם של תלמידים בעייתיים מבית-הספר. פעם שמע את אחת המורות בתיכון, המבקשת לסלק תלמיד בלתי ממושמע במיוחד מכיתתה. כששמע את הדבר, אמר: "מה זה לזרוק ילד מבית-ספר? לאן, לרחוב? את הילדים האלה לא מחנכים בכך שזורקים אותם, אלא בכך שמכניסים אותם. אם אינך מסוגלת, אקח את התלמיד הזה לכיתתי".

הליכה לאור ההלכה

תהליך העבודה על הספר, שבינתיים ניתן להשיגו בבית המשפחה, היה בשיתוף פעולה מלא עם בעלה, הרב חיים שטיינר. "בלעדיו – הספר לא היה יוצא לאור", היא מבקשת להדגיש. "נפלתי ברוחי הרבה פעמים, והוא ידע איך להרים אותי בחזרה. הוא יעץ, העיר על מה שכתבתי, העמיד עיקר מול טפל, ובעיקר, כאיש הלכה, עמל על ניסוח התשובות ההלכתיות באופן מדויק כדי שלא תצא תקלה תחת ידינו. היתה תשובה אחת שעמלנו עליה לילה שלם בניסוחים הלוך ושוב ממני אליו, עד שיצא ניסוח מדויק מבחינה הלכתית וגם רצוי מבחינתי, באופן הניסוח הספרותי".

בשלב זה מצטרף לשיחה הרב שטיינר, ואני מבקשת ממנו לציין את הנקודה המרכזית לדעתו בדמותו של חותנו, הרב מן-ההר. התשובה חד-משמעית: "עיקר הלימוד שצריך לקחת ממנו הוא לימוד הגמרא. דווקא בדור הזה, שיש פקפוקים בלימוד הגמרא וכל מיני שיטות מוזרות לעידוד לימוד הגמרא, מטעם משרד החינוך, אפשר ללמוד ממנו כאדם שעיקר אישיותו נבנתה על-ידי לימוד הגמרא.

"כל דבר שפסק ואמר, היה לו יסוד בלימוד הש"ס. היתה לו קביעות בלימוד באופן שסיים ש"ס עשרות פעמים בחייו. בשנת האבל על אמו סיים כל חודש ש"ס משניות. הוא למד עשר שנים בישיבות הקדושות בליטא, שם למד ושינן בתוספת לכך שהיה בעל כישרון אדיר, וזה נשאר לו. גם את כוח ההתמדה יש ללמוד ממנו: לכל מקום שהלך, לקח עמו ש"ס קטן. אנשים זוכרים אותו נוסע בלילה באוטובוס עם פנס ביד, מעיין בגמרא".

נקודה נוספת שמציין הרב שטיינר היא היצמדותו להלכה, גם במצבים בלתי נתפשים: "כאשר נלקח, עם אנשי העיר העתיקה, לשבי הירדני, היה זה יום שישי, ערב שבת. אדם במצב כזה, בדרך כלל לא מסוגל לחשוב על דברי הלכה, כשאינו יודע מה יקרה איתו בעוד רגע. אבל הוא חשב על דבר אחד: להתכונן לשבת.

"בטרם יצא מהבית, שפך על עצמו קערת מים, להתרחץ לכבוד שבת. הוא לבש את בגדי השבת היפים, וכך יצא אל השבי. הוא לא לקח תפילין, כי ידע שלא יוכל לטלטל. כשהגיעו למחנה השבויים בירדן, שאלו הירדנים: מי כאן ה'מוכתר'? ומיד הצביעו עליו, הרב שהיה לבוש בבגדים המהודרים. מאוחר יותר אמר שראה בזה שכר על כך ששמר את השבת. הוא חשב מראש על הכל, כיצד יצליח לשמור את השבת גם בתנאי השבי. ההלכה ליוותה אותו בכל דרכיו".
    
דורות של לומדי תורה

הרב מן-ההר זצ"ל ורעייתו שתבדל"א העמידו דורות של צאצאים תופשי תורה ברחבי ארץ ישראל. בתם הבכורה, נעמי גוטפריד, היא רעייתו (מנישואין שניים, לאחר שבעלה הראשון נפטר בגיל צעיר) של שלמה גוטפריד, חסיד בויאן העוסק בענייני ציבור ויישוב הארץ. נעמי היא יועצת ומנהלת פדגוגית ותיקה באולפנת צביה ירושלים.

אחריה באה פועה שטיינר, מחברת הספר, המתגוררת עם בעלה ברובע היהודי.

האחות הצעירה יותר, יהודית גואלמן, רעייתו של הרב יששכר גואלמן, מפקח ותיק במשרד החינוך, נפטרה ממחלה לפני שנתיים. היא התמחתה בתחום ההיסטוריה, והיתה בעלת תואר שני בתחום.

רות שפירא, אחות נוספת, נשואה לישעיהו שפירא, נכדו של האדמו"ר החלוץ. שניהם עוסקים בחינוך והוראה והם מראשוני היישוב אלון-שבות.

האח, הרב חיים יהודה מן-ההר, עומד בראש הישיבה החרדית 'תורת ירושלים' המשתייכת לזרם הליטאי.

האחות הצעירה, אסתר, נשואה לראש ישיבת הר המור, הרב עמיאל שטרנברג, ומתגוררת ברובע היהודי המתחדש בירושלים.

לבני הזוג שטיינר שמונה ילדים: הבכורה מתגוררת בבית-אל, ובעלה, הרב יוסי איתן, משמש בין השאר כרב משיב במכון פוע"ה.

השנייה, בלהה פרידמן, מתגוררת בתל-אביב, ובעלה עוסק בחינוך במוסדות בתל-אביב וברמת-גן ובישיבת 'אביב התורה' בתל-אביב.

הבן הרב אברהם יצחק שטיינר, גורש מביתו בנצרים, מתגורר ביבול ועובד כרב צבאי בשדה דב.

הבת טלי נשואה לרב חיים דאום, מנהל בית-ספר בטבריה. השניים מתגוררים ברמת-מגשימים.

הבן הרב משה שטיינר יסד ומנהל את תלמוד תורה מוריה ברמת בית-שמש.

הבת פנינה רותם מתגוררת בבית-אל, ומשמשת כמחנכת באולפנת רעיה. בעלה לומד בישיבת מרכז הרב.

הבן שמוליק לומד בישיבת אביב התורה בתל-אביב, והבת הצעירה, חנה, מתגוררת בכרמי צור עם בעלה, איתמר לשם, אברך במרכז הרב.