גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 283ראשיהפצה

המתנחלים הראשונים - בגליון השבוע

הם האמינו שהדרך אל הגאולה השלמה ואל ביאת המשיח עוברת דרך עלייה לארץ ובנייתה בחומר וברוח ● הם עמדו במסירות נפש מול פגעי הטבע ומול הנכרי אשר בארץ.
06/03/08, 14:00
יואל יעקובי

צירוף המילים "הגאון ר' אליהו מווילנא" מעורר מיד בלב השומע אסוציאציות בדמות התמדה על-אנושית בלימוד כל חלקי התורה, גאונות שכלית יוצאת מגדר הרגיל, ומסירות נפש על עבודת ה' ותיקון המידות. הגר"א נודע גם כמי שעמד בראש ההתנגדות לתנועת החסידות, שהחלה אז להתפשט בעולם היהודי המזרח-אירופאי.


הגר"א ידע את כל התורה כולה, על כל חלקיה, בנגלה ובנסתר. חוץ משתי שאלות קשות בסתרי תורה שלא הצליח להגיע לפתרונן. בכוונתו היה לחבר שולחן ערוך חדש, בו יברר את ההלכה בצורה סופית ונטולת מחלוקות. בנו שאל אותו מדוע לא עשה זאת. הגר"א השיב: "אין לי רשות מן השמיים". גם על השאלה מדוע לא עלה בסופו של דבר לארץ ישראל ענה בדיוק באותן מילים כמו בעניין חיבור השולחן ערוך: "אין לי רשות מן השמיים"
אולם לא רבים יודעים שהחותם הגדול ביותר שהותיר הגר"א על ההיסטוריה היהודית היה דווקא בתחום בניינה המחודש של ארץ ישראל. הגר"א היה זה שפעל לראשונה להנחלת התפישה שהגאולה האלוקית תלויה ומותנית במעשי בני האדם, ועליהם גם מוטל לפעול להבאתה.

הגר"א לא הסתפק בלימוד התיאורטי של תפישה זו, אלא טרח להורות לתלמידיו את דרכי הגאולה, ואף שלח אותם בפועל לארץ ישראל – דבר שלא התממש בחייו, אלא רק עשר שנים לאחר פטירתו. עלייתם של מאות מתלמידי הגר"א ושל יהודים שהושפעו מהם, שהחלה עם עלייתו של אחד הגדולים שבהם, ר' מנחם מנדל משקלוב, בשנת תקס"ח (1808), הונעה על-ידי מטרות גאוליות מעשיות. אומנם לעלייה זו קדמה, ב-31 שנים, עליית החסידים הגדולה, אולם המידע שבידינו מורה כי דווקא עליית תלמידי הגר"א היא זו שהחלה לשנות, באופן יזום ורציף, לאורך שנים, את הקשר בין עם ישראל לארצו.

ידע את כל רזי התורה

שנת תקל"ח (1778) היתה שנת מפנה גורלית בחייו של הגאון ר' אליהו מווילנא, ולא בחייו הפרטיים בלבד. העובדה שעם ישראל נמצא כיום בארץ ישראל, שהופכת, מצדה, להיות המרכז היהודי הגדול בעולם, היא עצמה ראיה מספקת לכך שהמהפך שחל בהשקפותיו של הגר"א בשנה זו היה גורלי להיסטוריה של עם ישראל לא פחות מאשר לחייו האישיים של הגר"א.

חייו של הגר"א עד שנת תקל"ח היו מאופיינים בעיסוק מסיבי ואינדיבידואלי בלימוד התורה, על חלקיה הנגלים והנסתרים. הוא לא יזם מעצמו קשר עם בני תורה שחפצו להיות תלמידיו, ולא השקיע בכך את עיקר מרצו.

ההיסטוריון ד"ר אריה מורגנשטרן, מבכירי החוקרים של תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, מצא כמה וכמה דברי סימוכין לכך שפעילויותיו של הגר"א בתחום לימוד התורה נועדו לשם מטרה מרכזית אחת: הבאת הגאולה. תלמידיו של הגר"א מספרים את ששמעו מפיו של הגר"א עצמו, כי הצליח להגיע לדרגה נדירה ביותר של ידיעת התורה: הוא ידע את כל התורה כולה, על כל חלקיה, בנגלה ובנסתר. כל רזיה היו נהירים לו, חוץ משתי שאלות קשות בסתרי תורה שלא הצליח להגיע לפתרונן.

הגר"א ראה במחלוקות הרבות שנוצרו בכל מרחביה של התורה שבעל-פה מכשול בדרך לגאולה. בכוונתו היה לחבר שולחן ערוך חדש, בו יברר את ההלכה בצורה סופית ונטולת מחלוקות. בנו של הגר"א, ר' אברהם, שאל אותו מדוע בסופו של דבר לא עשה זאת. הגר"א השיב לו: "אין לי רשות מן השמיים".

מורגנשטרן משער, על סמך מקורות שונים, שהגר"א לא התכוון להסתפק בכתיבת החיבור. כחלק מפעילותו הגאולית, החליט הגר"א לבצע צעד נוסף, חריג מאוד לאדם שהזמן היה מצרך יקר מאוד עבורו. הוא החליט לעלות לארץ ישראל. נסיעתו של הגר"א לארץ ישראל היא עובדה ידועה, ואף איגרת מוסר חשובה, 'עלים לתרופה', השתמרה לנו ממנה. אולם שנת נסיעתו של הגר"א ומסלול נסיעתו לא היה ידוע לנו. גם מטרת הנסיעה לא השתמרה בצורה ברורה.

ד"ר מורגנשטרן נבר בארכיונים רבים, וגילה ששנת הנסיעה היתה תקל"ח. הוא גם גילה שהגר"א בחר להאריך את מסלול נסיעתו, עד שהגיע בדרכו גם לאמסטרדם שבהולנד. באמסטרדם ניסה, ככל הנראה, להשיג את ספרי המקובל הגדול ר' משה קורדוברו (הרמ"ק). ייתכן שבאמצעותם ניסה הגר"א לענות על אותן שתי שאלות קשות. פתרון אותן שתי שאלות היווה, לטענת מורגנשטרן, תנאי עבור הגר"א למילוי שליחותו ההיסטורית, לעלות לארץ ישראל ולחבר שם אותו שולחן ערוך החדש, וכן לאפשר את הקמתה המחודשת של הסנהדרין, דבר המוזכר בדברי חז"ל כשלב מקדים בדרך לגאולה השלמה.
אולם ניסיונו זה של הגר"א לא צלח בידו. גם על השאלה מדוע לא עלה בסופו של דבר לארץ ישראל ענה הגר"א בדיוק באותן מילים כמו על השאלה בעניין חיבור השולחן ערוך: "אין לי רשות מן השמיים".

כאן בוצע המהפך המחשבתי בדרכו של הגר"א. הוא חזר לביתו והחזיר את הכספים שקיבל לצורך הוצאות הדרך. בשובו לווילנא שינה את דרכו, וכעת היה מוכן לקבל אליו תלמידי חכמים, ואף השקיע רבות בלימוד עמם. הוא הקים את בית-מדרשו, שהיה שונה מן המקובל. בבית-המדרש הזה ניתן דגש מיוחד על בקיאות מקסימלית (עד כדי שליטה בניקוד ובטעמים) בכל 24 כתבי הקודש של התנ"ך, על הסקת מסקנה הלכתית מהמקורות הראשונים של התורה שבעל-פה, על לימוד התלמוד הירושלמי ועל לימוד מצוות התלויות בארץ.

מורגנשטרן טוען שהגר"א לא הפסיק מניסיונותיו לקרב את הגאולה, אולם עתה הבין שהדרך להביא את הגאולה שונה ממה שחשב בתחילה. אם בעבר חשב הגר"א שהדרך להביא את הגאולה היא על-ידי מעשה רוחני חד-פעמי של אדם יחיד, דוגמת זה של חיבור השולחן ערוך נטול המחלוקות, לאחר חזרתו ממסעו הוא סבר שהגאולה תגיע על-ידי עבודה רוחנית וגשמית מאומצת, הכוללת את החזרת לימוד התורה לצורתו המקורית, את העיסוק בסתרי תורה, את עבודת המידות ואת בניינה החומרי של ארץ ישראל.

עליית תלמידי הגאון ארצה

על הרוח שריחפה בבית-מדרשו של הגר"א יכולים אנו ללמוד מהעלייה הגדולה של תלמידיו, שהחלה עשר שנים לאחר פטירתו. עלייה זו מנתה 511 נפשות (כגימטריית המילה "אשרי") – מספר עצום, בהתחשב בכך שגודלו של היישוב היהודי בארץ ישראל כולה נאמד אז בערך באלפיים נפש בלבד.

ראש העולים, ובעצם גם הראשון שבהם, היה ר' מנחם מנדל משקלוב. ר' מנחם מנדל היה אחד מתלמידיו הגדולים של הגר"א, ועם זאת היה גם מקובל גדול בזכות עצמו. כרבו, כונה גם ר' מנחם מנדל "החסיד", לא במובן של תנועת החסידות, כמובן, אלא במובן של עובד ה' גדול.

בשנת תשנ"ד (1994) נתגלו באקראי במחסן גרוטאות במאה שערים קבצים גדולים של כתבי יד שהשתמרו היטב, למרות שהיו מונחים במקום עשרות שנים. הסתבר כי זה אוצר כתבי יד של ר' מנחם מנדל בקבלה. לימוד כתבים אלו יכול ללמד רבות על האידיאולוגיה הגאולית שהנחתה את תלמידי הגר"א בעלייתם ארצה.

ר' מנחם מנדל מספר כי שנה ושמונה חודשים היה דבוק לגר"א בכל אשר פנה, ואף זכה להסב לשולחנו בליל הסדר. את הדברים שאמר הגר"א על שולחן הסדר באותו לילה, כתב ר' מנחם מנדל לאחר צאת החג, ולאחר פטירת הגר"א אף הוציא אותם לאור. זה פירוש הגר"א להגדה של פסח.

ר' מנחם מנדל עמל, בין פטירתו של הגר"א לבין עלייתו שלו ארצה, על הוצאת כתביו הרבים של רבו. ר' מנחם מנדל היה ממונה, בין השאר, על הוצאת ביאורו של הגר"א לשולחן ערוך, שנחשב עד היום, למרות קיצורו המופלג, אחד החיבורים ההלכתיים החשובים. בהבאה לדפוס של ביאור זה עסק תלמיד אחר של הגר"א מהעיר שקלוב, ר' ישראל, שלימים נענה להפצרות חברו הגדול ר' מנחם מנדל, עלה אף הוא ארצה, ונמנה עם ראשי העולים תלמידי הגר"א.

ר' מנחם מנדל עלה לארץ ישראל לפני מאתיים שנה, בתחילת חורף תקס"ח (1808-1809). הוא קבע בתחילה את מקום מושבו בטבריה, אך מהר מאוד עבר לצפת. כתלמידו של הגאון מווילנא, הסתדר ר' מנחם מנדל טוב יותר דווקא עם הקהילה הספרדית בצפת.

קשה לדבר על ראשית עליית תלמידי הגר"א מבלי לעסוק בשאלה המטרידה מדוע הם לא פנו בתחילה להתיישב במקום הקדוש ביותר – בירושלים – והסתפקו במקום קדוש פחות, כמו צפת. התשובה לכך היא מצב החיים בירושלים לעומת המצב בצפת. כמאה שנה לפני עליית תלמידי הגר"א, היה ניסיון עלייה גדול אחר. הכוונה היא לעליית ר' יהודה חסיד. עלייה זו, שעוררה ציפייה משיחית גבוהה, נכשלה זמן קצר לאחר שהגיעה ארצה. סמוך לעלייתם, לוו העולים כספים רבים בריבית קצוצה מערביי הארץ, תוך הסתמכות על הבטחות לתרומות שקיבלו מעשירים שונים בדרך עלייתם ארצה. מספר ימים לאחר שהגיעו לירושלים נפטר ר' יהודה חסיד, והעשירים שוב לא רצו לעמוד בהבטחותיהם.

כעשרים שנה מאוחר יותר, פקעה סבלנותם של הנושים הערבים. הם פרצו לחצר האשכנזים, והחריבו אותה. מאז דבק בחצר הכינוי "חצר החורבה", גם לאחר שחצר זו נגאלה על-ידי היישוב הפרושי החדש, והוקמו בה בית-מדרש ובית-כנסת אדיר ממדים.

במשך השנים תפחו חובותיהם של העולים עם ר' יהודה חסיד, בעקבות הריבית הגבוהה. כיוון שרוב העולים ברחו מירושלים, לא היה ממי לדרוש את החוב. הערבים החליטו שהאחריות על החובות מוטלת על כל יהודי אשכנזי באשר הוא. במצב כזה, חששו יהודים אשכנזים להגיע לירושלים בלבושם המסורתי, פן יוכרחו לשלם את החובות העצומים הישנים.

אשכנזי שחפץ היה להגיע לירושלים נאלץ להתחפש וללבוש בגדים ספרדיים. הפרדוקס הוא שהלבוש הספרדי נשאר לימים רק אצל האשכנזים, וזה אותו לבוש הפסים שכיום ניתן למצוא כמוהו רק אצל יהודים באזור מאה שערים.

התיישבות בצפת ומגפה קטלנית


בשנת תשנ"ד (1994) נתגלו באקראי במחסן גרוטאות במאה שערים קבצים גדולים של כתבי יד שהשתמרו היטב, למרות שהיו מונחים במקום עשרות שנים. הסתבר כי זה אוצר כתבי יד של ר' מנחם מנדל בקבלה. לימוד כתבים אלו יכול ללמד רבות על האידיאולוגיה הגאולית שהנחתה את תלמידי הגר"א בעלייתם ארצה
אם אפשרויות היישוב בירושלים היו קשות, הרי שהמצב בצפת היה שונה בתכלית. על-פי החלוקה הפנימית של האימפריה העות'מנית, שבשליטתה היתה ארץ ישראל באותה תקופה, צפת והגליל היו כפופים למרותו של הפחה שישב בעכו. "האיש החזק" בחצרו של הפחה היה שר הכספים היהודי, ר' חיים פרחי, שדאג לבני עמו ואפשר להם לחיות בצורה סבירה.

במציאות שכזו, המקום המתאים להקמת קהילה המושתתת על חזונו של הגר"א היה צפת. בני קהילת תלמידי הגר"א זכו עד מהרה לכינוי "פרושים", כינוי שדבק בהם ובצאצאיהם עד לעשרות השנים האחרונות.

שנה לאחר התיישבותו של ר' מנחם מנדל בארץ ישראל, הגיעה לארץ שיירה נוספת של תלמידי הגאון, שבראשה ר' סעדיה משקלוב. ר' סעדיה זכה להיות תלמידו של הגר"א שנים רבות, ואף נמנה עם הצוות שהנהיג את "קלויז הגר"א" אחרי פטירת מייסדו.

בהמשך הגיעה לארץ שיירה נוספת, שבראשה עמד ר' ישראל, אף הוא משקלוב, עם הוריו ובני ביתו. במשפחתו של ר' ישראל, ארץ ישראל לא היתה עניין חדש. סבו, ר' עזריאל, עלה לירושלים כחיל חלוץ של היהדות הליטאית כבר בשנת תקל"ב (1772).

ר' מנחם מנדל הכיר בכושר הארגון והנאום של חברו ר' ישראל, וזמן קצר לאחר עלייתו הוא התבקש להפסיק את מתן השיעורים שמסר בבית-המדרש הפרושי בצפת, בלימוד הלכה על-פי שיטת הגר"א, ולצאת בחזרה לרוסיה כדי לדאוג לביסוסה הכלכלי של העדה הצעירה. ברוסיה נפגש ר' ישראל עם פטרון העולים, ר' חיים מוולוז'ין, בכיר תלמידי הגר"א, שאף ביטל מזמנו היקר ונסע עמו לווילנא, כדי להסדיר מספר שאלות ארגוניות וכלכליות.

חייהם של החלוצים ראשוני היישוב הפרושי היו קשים, והם ידעו אסונות רבים. השנים הנוחות בצפת לא ארכו, וכבר כחמש שנים לאחר עלייתו של ר' מנחם מנדל פרצה מגפה כבדה בצפת. חלק גדול מאנשי היישוב הפרושי הצעיר מת במגפה. ר' מנחם מנדל וחבריו ברחו מהעיר מוכת המגפה לירושלים.

גם ר' ישראל, שזה עתה חזר ארצה, ברח לירושלים. בדרך לירושלים שיכל את אשתו (שנקברה בשפרעם), ובירושלים נפטרו חתנו, בנותיו ובניו, ונודע לו כי בצפת נפטרו אביו ואמו. לא נותרה לר' ישראל אלא בת אחת, שגם היא חלתה.

בהקדמת ספרו 'פאת השולחן' מתאר ר' ישראל את שעבר עליו באותו זמן: "והייתי כשוכב בלב ים באש התבערה הנזכרת, ואוהביי ורעיי רחקו ממני, והייתי שוכב על הגג, בוכה ומתנפל ומתחנן לפני אבינו שבשמיים. ובתי הצנועה מרת שיינדל תחיה הייתה גם כן קטנה חולה מוטלת על-ידי, ודמעותיי על לחיי, עיניי ירדו מים על כל אשר עבר עליי, וגדול כים שברי. ובגליל הקדוש הלכו עדרים עדרים אנשי אמת, גדולי חבורתנו הצדיקים".

באותם רגעים נדר ר' ישראל נדר, שאם בתו תשרוד את המגפה, הוא יכתוב ספר העוסק בביאור המצוות התלויות בארץ על-פי שיטת רבו הגר"א. ר' ישראל מספר כי מיד לאחר שנדר את נדרו הוא נרדם, ונדמה היה לו כי מישהו נוגע בו, מעיר אותו ואומר לו: "נגוף ורפוא". בתו ניצלה, ור' ישראל שיקם את עצמו ונשא אישה שנייה. הוא עמד בנדרו, וכתב את הספר 'פאת השולחן'.

את ייסוריו הוא תלה בייסורי ארץ ישראל. ארץ ישראל, כבר אמרו חז"ל, נקנית בייסורים. למרות האסונות הכבדים שעברו עליו, ושעתידים היו לעבור עליו גם בהמשך, לא עזב ר' ישראל את הארץ, ואדרבה, רק התאמץ יותר ויותר במאמציו לחיזוקו של היישוב.

מחפשים עשירי למניין בירושלים

לאחר המגפה החליטו חלק מתלמידי הגר"א, ובראשם בכיר התלמידים בארץ, ר' מנחם מנדל, להישאר בירושלים ולהקים שם קהילה פרושית. צעד זה לא היה מוסכם על כל הפרושים בארץ. ר' ישראל סבר שיש להשקיע ביישובה של צפת, ובעשיית מעשים נוספים שיכשירו את הדרך לגאולה. הוא גרס שההשקעה בבניינה של ירושלים בשלב מוקדם זה, דווקא בגלל קדושתה, עלולה "למשוך אש" מצד כוחות הטומאה, שישקיעו מצדם כוחות עצומים כדי להפריע לבניין. ירושלים, דווקא מצד קדושתה, היוותה מרכז גם לכוחות הטומאה, דבר שבא לידי ביטוי במרכזים המוסלמיים והנוצריים בה.

ר' מנחם מנדל החל בהקמת הקהילה הפרושית הזעירה בירושלים. הוא סיפר שמכיוון שאשכנזים לא יכולים היו לגור בירושלים, מפחד צאצאיהם של הנושים הערבים, נאלצו האשכנזים החדשים להתחפש לספרדים. לשמחתו, הוא הצליח לקבוע בית-כנסת ובית-מדרש ללימודי הנגלה והנסתר במקום ששבעים שנה קודם לכן שימש כישיבתו של ר' חיים בן-עטר, בעל הפירוש 'אור החיים' על התורה.

התפילות התקיימו במקום רק בימי החול, כי השלטונות לא התירו להביא למקום ספר תורה. בקהילה הקטנה לא תמיד היה מניין. הם נאלצו לשכור בכסף יהודי ספרדי שיסכים להתפלל עמם בנוסח האשכנזי הזר לו. לעתים גם זה לא הספיק, והפרושים הירושלמים נאלצו להשתמש בהיתר של ילד קטן שמחזיק ספר תורה, שישמש להם כעשירי למניין.

במקביל, ר' ישראל השקיע בשיקומה של צפת. לאחר שסכנת המגפה חלפה, התרגשה צרה נוספת על היישוב היהודי בגליל. ר' חיים פרחי, מגֵנם של היהודים, נרצח על-ידי הפחה (שמונה לתפקידו בזכות פרחי), בגלל שהעז להוכיחו על התנהגותו המושחתת. הפחה העליל על היהודים שכל ימי כהונתו של פרחי פטר השר הנרצח את בני עמו מתשלום מִסים, ועל כן הכניס למאסר את ראשי הקהילה היהודית, החסידים והפרושים. הפחה לא שחררם עד ששולם לו כל הכסף על השנים שלטענתו "השתמטו" היהודים מתשלום המסים.

בעקבות השבטים האבודים

ר' ישראל לא הסתפק בבניינה של צפת. הוא רצה להמשיך את ניסיונותיו של רבו הגר"א לחדש את מציאותם של דיינים סמוכים בארץ ישראל. חידוש הסמיכה יאפשר את הקמתה המחודשת של הסנהדרין, שהיא, כאמור, שלב בדרך לגאולה. כידוע, מימי משה רבנו נהגו חכמי ישראל לסמוך את תלמידיהם, דבר שהקנה להם סמכויות שיפוטיות ותחוקתיות נרחבות.

במאות השנים הראשונות שלאחר חורבן הבית השני בטלה הסמיכה, כתוצאה מירידת קרנו של הישוב היהודי בארץ. כבר 300 שנה לפני ר' ישראל, רצה ר' יעקב בירב מצפת לחדש את הסמיכה, באמצעות אפשרות מסוימת שמובאת בדברי הרמב"ם. הדבר עורר בזמנו פולמוס נרחב בין חכמי צפת בראשות ר' יעקב בירב, לבין חכמי ירושלים בראשות ר' לוי בן חביב, עד שהמהלך הצפתי הופסק.

ר' ישראל משקלוב ניסה לעקוף את הבעיה שבגינה נכשל הניסיון הקודם לחדש את הסמיכה. הוא החליט לחפש חכמים סמוכים. אבל היכן יש חכמים סמוכים? אומנם בין עדות ישראל המוכרות לנו כבר אין כאלו, אבל ייתכן שלעשרת השבטים יש. ר' ישראל נשען על דברי חז"ל בקשר לחזרתם העתידית של עשרת השבטים לפני זמן הגאולה, כמו גם על סיפורי נוסעים יהודים במשך ההיסטוריה עד זמנו, שאישרו את מציאותם של אותם שבטים אבודים, ואף את היותם בעלי עצמאות מדינית וצבאית בארצותיהם.

ר' ישראל החליט לשגר שליח מיוחד שיחפש את עשרת השבטים, ויבקש מהם לשלוח לארץ ישראל דיינים סמוכים כדי שיחדשו בארץ ישראל את הסמיכה. מעניין לציין שעל כתב השליחות חתום היה גם כולל חב"ד, שאף השתתף במימונו של השליח. ייתכן שהדבר מלמד על זהות בין המסורות של תלמידי הגר"א לבין המסורות של בעל התניא בקשר לדרכי הגאולה.

השליח, ר' ברוך מפינסק, יצא לדרכו בניסיון לעלות על עקבותיהם של עשרת השבטים. בשלב מסוים הוא הגיע לתימן, שם הצליח לרפא את האימאם (השליט) של תימן, ומונה להיות רופאו. קנאתו של רופאו הגוי של האימאם ברופא היהודי החדש הובילה לרציחתו של השליח ולכישלון שליחותו.

בירושלים, לעומת זאת, המגמה המשיחית קיבלה צביון מעשי מובהק, "אקטיביזם משיחי", כלשונו של מורגנשטרן. הפרושים הירושלמים שאפו להרחיב את בניינה היהודי של ירושלים, והשקיעו מאמץ ניכר בביסוסה של העדה. לאחר מאמצים הם השיגו "פירמאן" (צו שלטוני) מחצר השולטן בקושטא, המורה על ביטול חובות שזמנם למעלה ממאה שנה. הדבר נתן מרחב נשימה לפרושים, שיותר לא נרדפו בגין חובותיהם של אנשי עליית ר' יהודה חסיד.

מעשה זה, כמו המאמצים שנעשו בהמשך כדי לקבל את הבעלות על 'חצר האשכנזים', היא חצר החורבה, שהפכה להיות מרכזה של העדה הפרושית, עוררו זעם מצד המלווים הערבים. אחד מהם אף התנקש בחייו של ר' אברהם שלמה זלמן צורף, מהפעילים הפרושים הבולטים. ר' אברהם שלמה זלמן מוכר כהרוג הטרור הערבי הראשון בארץ ישראל המתחדשת, ונכדו הוא איש העדה הפרושית ר' יואל משה סלומון.

המשיח הגיע בשנת ת"ר ללונדון 


לאחר מאמצים השיגו הפרושים הירושלמים צו שלטוני מחצר השולטן בקושטא, המורה על ביטול חובות שזמנם למעלה ממאה שנה. יותר הם לא נרדפו בגין חובותיהם של אנשי עליית ר' יהודה חסיד, אבל מלווי הכסף הערבים זעמו, והתנקשו בחיי ר' אברהם שלמה זלמן צורף, מהפעילים הפרושים הבולטים. הוא הפך להרוג הטרור הערבי הראשון בארץ ישראל המתחדשת. נכדו היה ר' יואל משה סלומון
האידיאולוגיה הגאולית מבית מדרשו של הגר"א היא שהובילה גם את הנכד, יחד עם חברו ר' יושע ריבלין, נכדו של מנהיג הפרושים, ר' משה ריבלין ה'מגיד דורש ציון', להקמת שכונת נחלת שבעה מחוץ לחומות ירושלים, ובהמשך גם להקמת המושבה הוותיקה ביותר בארץ ישראל – פתח-תקווה – בשנת תרל"ח (1878), ארבע שנים לפני תחילת העלייה הראשונה.

הפרושים לא קדמו בשנים רבות רק לאנשי הציונות המעשית של העלייה הראשונה. הם לא הניחו ידם גם מפעילות מדינית. ד"ר אריה מורגנשטרן, שנבר בארכיונים רבים ברחבי העולם, ורבים מן הגילויים המובאים בכתבה זו הם שלו, גילה כי ר' מנחם מנדל משקלוב בא במגע עם נציגיה של האימפריה הבריטית. ר' מנחם מנדל נעזר בבריטים הן לצורך הגנה על בני העדה הפרושית, שהיו נתיני רוסיה, אויבתם של התורכים אדוני הארץ, והן לשם הפעלת השגריר הבריטי בקושטא כדי להשיג את הפירמאנים לצורך בניית חצר החורבה.

ר' מנחם מנדל הסתמך בפעילותו המדינית על דברי הנביא ישעיהו (פרק ס'), המנבא את עזרתם של הגויים לבניינה המחודש של ירושלים. בנוסף, דעת הגר"א היא כי שיבת ציון החדשה תתרחש, כמו בימי שיבת ציון של הבית השני, על-ידי קבלת רשיון מהאומות. במעשים אלו קדם ר' מנחם מנדל לבנימין זאב הרצל, אבי הציונות המדינית, בערך בשבעים שנה.

אולם גולת הכותרת של ההתערבות הבריטית בארץ ישראל של אותן שנים קשורה דווקא באכזבה שהיתה לחלק מעם ישראל סביב שנת ת"ר (1840-1841). אמונה עממית, שהסתמכה על פרשנות מסוימת לדברי הזוהר, קבעה שהמשיח יגיע בשנה זו. למרות שגם בבית מדרשו של הגר"א ראו בשנת ת"ר שנה של ציון דרך, וייחסו לה משמעות גאולית על-פי מסורת מרבם, לא קבעו תלמידיו המובהקים של הגר"א שהגאולה הסופית תגיע בשנה זו. כתוצאה מאותה אמונה, החלו קבוצות גדולות של יהודים, לא רק ממזרח אירופה אלא גם מצפון אפריקה, לעלות ארצה.

אמונה משיחית היתה קיימת גם אצל קבוצות נוצריות שונות באנגליה. לקבוצות אלו היתה השפעה חזקה על מדיניות הממשלה הבריטית. השפעה זו הפכה למכרעת בשנת ת"ר, כאשר שאלת השלטון על ארץ ישראל היתה נתונה להחלטת המעצמות האירופיות שהתכנסו בוועידת לונדון.

במשך כעשר שנים שלט בארץ ישראל מוחמד עלי, שליט מצרים שרשמית היה נתון למרותו של השולטן בקושטא, אך בפועל מרד בו. שנות שלטונו הקצרות גרמו למהפך בחייה של הארץ, והצעידו אותה לקראת העת החדשה.

בשנת ת"ר כונסה בלונדון ועידה בה דנו המעצמות על גורלה של ארץ ישראל. על הפרק עמדו שתי הצעות שעתידות היו לסכן את המשך שיבת היהודים לארץ. ההצעה הראשונה גרסה את הפיכתן של ארץ ישראל וירושלים לאזור בינלאומי בהשפעה נוצרית קתולית. ההצעה השנייה היתה להשאיר את שלטונו של מוחמד עלי על הארץ, ובכך להביא להקמתה של מדינה חדשה שהיסוד האתני המוביל בה יהיה הערבים.

אולם הבריטים, שהתרשמו מעדויות אנשיהם על הנהירה היהודית לארץ ישראל, ובעצמם הושפעו מהלכי רוח נוצריים-משיחיים, לחצו לקבלתה של האפשרות השלישית, שהיתה בעלת משמעות קריטית להמשך התפתחותו של היישוב היהודי הקטן: החזרתה של ארץ ישראל לשלטונו של השולטן התורכי, כשהוא מוחלש ונתון לחסות בריטניה.

מכאן ואילך גדלה מעורבותה של מעצמה אירופית זו בחיי הארץ, והקונסולים שלה, שנהנו ממעמד גבוה בעיני התורכים, הפכו להיות מגֵניהם של יהודי הארץ, דבר שאפשר את המשך התפתחותו המהירה של היישוב היהודי. הצהרת בלפור, שניתנה קרוב לשמונים שנה מאוחר יותר, היתה פריים הבשל של המדיניות הבריטית והלכי רוח שרווחו בבריטניה עשרות שנים קודם לכן.

מורגנשטרן טוען שבעצם, האמונה בשנת ת"ר לא הכזיבה לגמרי. "המשיח הגיע בשנת ת"ר", הוא אומר, "אבל לא לירושלים כי אם לועידת המעצמות בלונדון. שם הוא פעל את מה שהיה צריך לפעול באותו זמן לשם קידום שיבת היהודים לארצם".

האירועים סביב שנת ת"ר היוו בבחינת זריקת מרץ רצינית לארץ ישראל המתעוררת. היישוב היהודי הלך וגדל, ובפרט ירושלים. האסון שניחת על ראשה של יהדות הגליל, בדמות רעידת האדמה של שנת תקצ"ז, שלוש שנים לפני שנת ת"ר, גרם לרוב שארית הפליטה של העדה הפרושית לעלות לירושלים, עד שהיו שאמרו שמחורבנה של צפת נבנתה ירושלים.

בין הגופים הפילנתרופיים הבולטים שתרמו לביסוסה של העדה הפרושית בארץ יש לציין את ארגון הפקידים והאמרכלים, שמרכזו היה באמסטרדם, ואת מנהיגו צבי הירש לעהרן. לעהרן היה בנקאי יהודי, שעסק רבות בקבלה. הוא קיווה שהגאולה תגיע בשנת ת"ר באופן נסי, וגרס שיש להתכונן אליה על-ידי יצירת ציבור יהודים קטן ומובחר של תלמידי חכמים שיעסקו בתורה ובעבודת ה' בארץ ישראל. לעהרן לא הסכים עם שיטתם של הפרושים, בוודאי שלא עם שיטתם של הירושלמים האקטיביסטים יותר, ולעתים אף הגיע לעימות חריף עמם. אף על פי כן, לכספים שאסף ארגונו ביעילות ובישרות רבה במשך עשרות שנים, ושלעהרן הקפיד לשלוח אותם גם כשלא עשו כפי דעתו, היה חלק משמעותי מאוד בבניינה של ירושלים. הוא המשיך בכך גם לאחר שהגאולה לא הגיעה בשנת ת"ר. ראוי גם לציין שאת עבודתו עשה לעהרן בהתנדבות, ואף השקיע בה רבות מכספי הבנק הפרטי של משפחתו.

רוב יהודי בירושלים

לאחר מלחמת העולם השנייה התגלה מתחת לאחד הגשרים באמסטרדם ארגז עץ ובתוכו העתקי אגרות ששלח ארגון הפקידים והאמרכלים. חומר זה, יחד עם חומרים נוספים שהתגלו בהמשך מגנזיו של ארגון זה, מהווים מקור רב ערך לתולדותיו של היישוב היהודי בארץ במחצית הראשונה של המאה ה-19. ספרי היסטוריה שנכתבו שלא על סמך חומר זה, ושלא על סמך חומר ארכיוני רב מכל רחבי העולם, ובפרט מברית המועצות שלאחר נפילת חומת הברזל, הם כמעט חסרי ערך.

ירושלים עברה תהליכים שונים מאז שר' מנחם מנדל הגיע אליה. הפרושים, אנשי היישוב הישן המונחים על-ידי האידיאולוגיה שקיבלו מרבם הגר"א, הובילו את התפתחותה היהודית של העיר. ד"ר מורגנשטרן מתאר בספרו החדש, 'השיבה לירושלים' את הפיכתה של ירושלים לעיר בעלת רוב יהודי. ההיסטוריונים מעריכים כי כבר בשנת תר"כ (1860) היה רוב יהודי בירושלים, לראשונה מזה קרוב ל-1800 שנה. שכונות חדשות החלו להיבנות מחוץ לחומות, ואף מושבה חקלאית הוקמה על-ידי בני ירושלים, הלא היא פתח-תקווה.

העובדה שארץ ישראל היהודית היתה במצב מתקדם מאוד ערב העליות המוכרות בשם "העליות הציוניות", יש בה לא מעט בכדי ללמד על כך שכתר הבכורה לראשית בניינה של ארץ ישראל צריך להינתן לתלמידי הגר"א. אותם תלמידים, גדולי תורה בנגלה ובנסתר, הם שהחלו בבניינה החומרי של ארץ ישראל בכל התחומים, כולל בתחום הכלכלי, מתוך מטרה להניח את היסודות לגאולת ישראל השלמה, שפירושה, בעיניהם, היה גילוי מלכות ה' בעולם.

מעוותים את ההיסטוריה


ד"ר אריה מורגנשטרן טוען כי יש חוקרים בכירים המעוותים בזדון את ההיסטוריה ומתעלמים מעובדות היסטוריות ידועות. כך יש כאלה הטוענים שהמסורת אודות ניסיון הגר"א לעלות לארץ ישראל היא אגדה, בשעה שיש בידינו מקורות היסטוריים המאמתים "אגדה" זו. חוקרים אחרים מתעלמים כליל מזיקתו של הגר"א לארץ ישראל
בעבר, בטרם נחקרו המקורות הארכיוניים שיש בידינו היום, היתה נטייה לראות את הישוב הישן במחצית הראשונה של המאה ה-19 כפי שנראה בסופה של מאה זו בעיני העולים הציוניים, כ"אוסף של בטלנים". ד"ר אריה מורגנשטרן, שבדק את המקורות החדשים לעומק, גילה כי היישוב היהודי של תחילת המאה ה-19 היה יישוב חי, פעיל ותוסס.

מסתבר שמאחורי ההתעלמות מעליית תלמידי הגר"א ומהשפעתה המכריעה על התפתחות היישוב היהודי בארץ לא עומדת רק חוסר ידיעה.

ד"ר מורגנשטרן טוען כי יש חוקרים בכירים המעוותים בזדון את ההיסטוריה ומתעלמים מעובדות היסטוריות ידועות. כך יש כאלה הטוענים שהמסורת אודות ניסיון הגר"א לעלות לארץ ישראל היא אגדה, בשעה שיש בידינו מקורות היסטוריים המאמתים "אגדה" זו. חוקרים אחרים מתעלמים כליל מזיקתו של הגר"א לארץ ישראל.

חוקרים אלו, השייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית, מאשימים את מורגנשטרן שביקש להפוך את עליות הפרושים לדמות לחיקוי עבור אנשי גוש אמונים וחוגי מרכז הרב. חוקרים אלו רואים סכנה בכך שהמחקר של מדעי היהדות, כולל תולדות עם ישראל, עובר לידיים אורתודוכסיות, מה שעלול להפוך אותו, לדעתם, למוטה לכיוון הדתי.

לדברי מורגנשטרן לחוקרים המשתייכים לאג'נדה זו יש השפעה לא מועטה גם על הפרסומים בתחום. ספרו החדש, 'השיבה לירושלים', פורסם בהוצאת מרכז שלם, ירושלים. 

yoelyya@gmail.com