שאלה: האם יש להוכיח על התנהגות בזויה ולא מנומסת? ● האיסור לצער את חברו במעשים מאוסים מול עיניו ● אין להימנע מתוכחה בחשאי גם כשהמוכח עלול להיעלב ● להוכיח גם את מי שכבר הוכיחוהו אחרים ולא עלתה בידם.
האם צריך להעיר למי שעושה מעשים מגעילים
שאלה: במחילה על העיסוק בעניינים לא נעימים. בעקבות הדברים החשובים שנכתבו בפעם הקודמת, התעוררה בקרבי שאלה: אחד מחבריי הטובים רגיל לחטט באפו. זה מעורר גועל, אבל כיוון שאנחנו חברים שנים רבות, למרות שזה תמיד היה ונשאר לא נעים כבר התרגלתי לסבול זאת. האם עלי להעיר לו? אני חושש שהוא ייעלב מכך.
איסור בל תשקצו

פעמים שאדם הרגיל לחטט באפו או לגרד בפצעיו בפני אנשים, סבור שאין בכך גנאי, שכן הוא רגיל בכך. ואם מישהו מעיר לו, הוא חושב שהמעיר הוא טיפוס רגיש במיוחד. ובאמת, מי יודע כמה חברים הפסיד עקב כך. יש כאלה שהפסידו שידוכים בעקבות התנהגות זו, ויש שהפסידו מקום עבודה, וכל זה קרה להם רק מפני שלא היו להם מספיק חברים טובים שיעירו להם לחדול ממנהגם
תשובה: תחילה נחזור ונבאר שאסור לאדם לעשות מעשים מגעילים, שנאמר (ויקרא יא, מג): "אל תשקצו את נפשותיכם". ישנם מעשים מגעילים כל כך שאפילו בחדרי חדרים אסור לעשותם, כמו לאכול צואה. ויש מעשים שכשאדם עושה אותם בסתר אין בכך פגם, אבל בפני אנשים אחרים הם נחשבים למגעילים ואסורים משום 'בל תשקצו'. בנוסף לכך, כיוון שהוא גורם תחושת גועל אצל חבריו, הוא עובר באיסור של מצער חברו ("לא תונו"), ומבטל מצוות ואהבת לרעך כמוך.
אמרו חכמים בתלמוד (חגיגה ה, א): "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם, מאי על כל נעלם? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרוקק בפני חברו ונמאס".
דברי ספר חסידים
דברים חריפים ונוקבים ביותר כתב רבי יהודה החסיד (ספר חסידים אות מד): "... ציער אדם - כאלו ציער עולם מלא, שכל מה שבעולם יש באדם. רקק בפניו ולא הגיע לו הרוק - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אפילו ציער כל שהוא - על כל צער וצער שהוא מצער את חברו ייענש בידי שמים, שנאמר... 'על כל נעלם', ורבותינו דרשו: מאי על כל נעלם, זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס. ויש אומרים זה הרוקק. ולכן כל יראי ה' הצדיקים אשר אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, יהיו נזהרים למחול מיד להורג כינה או רוקק או עושה כל דבר מאוס (בפניהם) - שלא יהא נכשל על ידם. ומעשה בחסיד אחד שהיה מכסה כל הרוקים שהיה מוצא במקום אשר ידע אשר יהודי עשאו, והיה מוחל לו, ולפיכך היה מכסהו שלא יבא אחר ויראה (את הרוק) ויהיה נמאס ולא ימחול לעושהו ויהיה העושה נכשל. ואחריו הוא טוב לנהוג...".
מצווה להוכיח כדי לעזור
לפיכך מצווה להעיר לחבר שרגיל בעשיית מעשה מגעיל כחיטוט באף, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". והוכחה זו כולה נועדה כדי להיטיב לו. וכך מצינו שמצוות ההוכחה נאמרה בצמידות למצוות אהבת הרע, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא... ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
ואמרו חכמים: מי שיכול למחות ולא מחה, נחשב כאילו עשה את אותו החטא (שבת נד, ב). ואם לא שמע פעם אחת, ויש סיכוי שאם תחזור על ההוכחה אולי ישתכנע, חובה לחזור ולהוכיחו ואפילו כמה פעמים, ולהסביר שכדאי לו לחדול מן המנהג המגונה הזה.
האם אין חשש שייעלב
שאלה: האם אין חשש שהוא ייעלב?
תשובה: מסתבר שייעלב מעט. הרי לא נעים לקבל הערות, ובוודאי שלא בדברים כאלו. אבל זה לטובתו. שעל ידי כך יש סיכוי שישנה את הרגלו המגונה וימצא חן בעיני אלוקים ואדם.
אמנם יש להשתדל מאוד שלא להלבין את פניו, ולכן אסור להוכיחו בפני אחרים. וכפי שאמרו חכמים (בספרא קדושים שם): "ומנין שאם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים חזור והוכיח, תלמוד לומר הוכיח תוכיח, יכול אפילו את(ה) מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא". הרי שמצד אחד נכון לחזור על התוכחה כמה פעמים, ומאידך שלא להעליבו.
שאלה: אולי אם יש חשש שייעלב מאוד אני פטור מלהוכיחו?
תשובה: מדברי חז"ל עולה במפורש שגם כאשר ההוכחה גורמת לאי נעימות, יש לקיימה. שכן מצינו שנחלקו האמוראים עד היכן מצוות תוכחה. לדעת רבי יוחנן צריך המוכיח להוכיח את חברו עד אשר ינזוף בו, ורק אם ינזוף בו יפסיק להוכיחו. ולדעת שמואל, אם רק ינזוף בו עדיין ימשיך להוכיחו, אבל אם יקללו - יפסיק. ולדעת רב, רק כשיראה שמקבל התוכחה כל כך כעוס עד שיבוא להכותו - יפסיק להוכיחו. (לדעת הסמ"ג הלכה כר' יוחנן, ולדעת הרמב"ם הלכה כרב).
ומן הסתם כאשר אדם נוזף, וק"ו מקלל או מכה, הוא נעלב וכועס, אלא שכפי הנראה רצו חכמים להזהיר שלא להעליב בפומבי, וגם באמירת הדברים ביחידות, למעט עד כמה שאפשר בעלבון.
אולי משהו אחר כבר הוכיחו
שאלה: אולי כבר מישהו אחר הוכיחו, ואזי אני פטור?
תשובה: גם אם מישהו אחר הוכיחו אין זה פוטר אותך. אולי החבר הקודם שהוכיחו לא ידע לשכנעו ודווקא אתה תצליח. ופעמים שאדם שרגיל לחטט באפו או לגרד בפצעיו בפני אנשים, סבור שאין בכך גנאי, שכן הוא רגיל בכך, ואם מישהו מעיר לו, הוא חושב שהמעיר הוא טיפוס רגיש במיוחד, אבל באמת לאף אחד כמעט זה לא מפריע. כך הוא חושב לעצמו. ובאמת, מי יודע כמה חברים הפסיד עקב כך. יש כאלה שהפסידו שידוכים בעקבות התנהגות זו, ויש שהפסידו מקום עבודה, וכל זה קרה להם רק מפני שלא היו להם מספיק חברים טובים שיעירו להם לחדול ממנהגם.