שלום רב,
רציתי להעיר על בעיה שישנה דווקא בציבור האמוני, ומשום מה לא מודעים אליה מספיק - בעיית האנורקסיה אצל בנות מתבגרות מסיבות "ערכיות" כביכול (בעוד מקבילותיהן הלא דתיות יגיעו למצבים דומים מסיבות שונות).

מכיוון שאני מכיר מקרים כאלה במשפחתי, שדווקא בנות ברמה הכי גבוהה של מידות ויראת שמים הגיעו למצבים של חוסר קבלת ווסת ואפילו סיכון עצמי, הייתי שמח לשמוע מסרים מפורשים לציבור שאסור למתבגרת להרעיב את עצמה. ובנות ישראל צריכות לדעת שבריאות ותדירות המחזור שלהן חשוב פי כמה וכמה מבחינה דתית ומוסרית מאשר להינזר ממאכלים. ואסור לאימהות לחשוב "לי זה לא יקרה", ועליהן לשוחח עם בנותיהן על זה. ועל מחנכות אולפנות להיות מאוד רגישות למצבים אילו, ואפילו לדרוש בכל מקרה של שמץ ספק - ביקורת חודשית אצל אחות קופ"ח.

תגובה נוספת על דיוק ועבודה רוחנית

אני מודה לרב על העיסוק המגוון והרחב בדברים שמעסיקים את הציבור. ברצוני להתייחס לנושא החשוב מאוד - אכילה בקדושה.

מן המאמר משתמע שעיקר הבעיה בהיגררות אחר התאווה הגשמית היא שזה גוזל מאיתנו זמן, יישוב הדעת וריכוז בעניינים רוחניים. לפי הבנתי, האכילה התאוותנית הבלתי מרוסנת, ומנגד הדיאטות הקשות כדי שנראה יותר יפות - הן עצמן בעיה רוחנית אוטונומית.

עבודה רוחנית היא עבודה על דיוק. אם אני מבשלת באופן קבוע כמות גדולה מדי עבור משפחתי, אם הילד שלי לוקח יותר מדי אוכל לצלחת שלו ולא גומר לאכול את מה שלקח, אם אני גומרת הריון עם עודף משקל - זה סימן לבעיה רוחנית, או יותר נכון הזמנה לעבודה על דיוק, שזו עבודה רוחנית. עלי להיות קשובה לצרכים של המשפחה שלי, לא  להיות מנותקת מהם. עלי ללמד את הילד שלי להיות קשוב לעצמו. לשאול את עצמו, כמה אני רעב? כמה אני חושב שאני אוכל? כמה אני צריך לאכול? ולא להכריח אותו לגמור את מה שלקח.

נראה לי שרוב האנשים השמנים הם אנשים שאוכלים יותר מדי, אבל גם רוב האנשים הרזים הם אנשים שאוכלים יותר מדי. ההבדל היחיד הוא שעל השמנים רואים את זה, למזלם, כי ככה הם יודעים שיש להם בעיה, ולפעמים זה מעורר אותם לדיוק רוחני. לעומת זאת, הרזים ממשיכים לישון כל החיים מבחינה רוחנית, כי הם חושבים שהשמנה זו רק בעיה בריאותית שלא נוגעת להם. מי שמשמין זה כמו מי שמדבר לשון הרע ומיד נעשה מצורע, פשוט רואים עליו את מדרגתו הרוחנית, את החטאים שלו.

אישה שעבדה על הקשב הפנימי שלה, תהיה קשובה אליו יתברך ותוכל למלא את הייעוד שלה. העבודה על האכילה היא תירוץ כדי לפתח מנגנון של תקשורת עם הקב"ה ולדעת מה הוא רוצה מאיתנו. אכילה זו  עוד הזדמנות לעבוד על המידות.(אלמונית שביקשה להישאר בעילום שם)

תוספת לדברים

על הדברים העמוקים והנפלאים הללו ראוי להוסיף, כי יש להיזהר שהתביעה לדיוק לא תגרום לעיסוק מופרז בענייני האכילה, או לחרדה תמידית, כדי שהעיסוק בדיוק האכילה לא יחריב את שמחת החיים. גם החריגות לפעמים מן הדיוק באכילה יכול להיות מדויק ביחס לאירועים השונים שפוקדים את האדם. וכפי שלמדנו שישנה מצווה להרבות באכילה בשבתות ומועדים וסעודות מצווה. לכן צריך לשמור על האיזון הכולל, שעיקרו לא להפריז באכילה יתירה. ואם אפשר בנחת לדייק יותר, הרי זה משובח.
 
בקשת עזרה בעניין ברכות הראייה

הנני עוסק עתה בהלכות ברכות הראייה. אם יש מן הקוראים מי שיודע עדויות על גדולי ישראל שבירכו "מציב גבול אלמנה" על יישובים חדשים, כמו ביתר וקריית ספר, או על יישובים ותיקים, או על שכונות חדשות בירושלים. וכן עדויות על ברכות שבירכו על נופים מיוחדים כמו הרים, גבעות ימים ונהרות, וכן על בריות נאות או משונות - אודה מאוד אם יכתוב לי על כך.