'על דעת עצמי'

דעה זמנית

"ברגע זה דעתי היא שאין לוותר על רמת הגולן" (השר זאב בוים ביום ההודעה על השיחות העקיפות עם הסורים).

מדריך הטרמפיסט להישרדות פוליטית

נדמה לי שגיליתי את סוד הישרדותה של ממשלת אולמרט. זאת לא המדיניות ולא השחיתות, לא שתיקת התקשורת ולא חולשת הציבור. ממשלת ישראל ממשיכה להתקיים כיום בזכות – ניחוש אחרון? – ובכן, בזכות כוח ההינע האי-הסתברותי האינסופי. אה, אתם בטח מכים כעת על המצח ותוהים איך לא חשבתם על זה קודם.

מתברר כי אותו כוח, שהטיס ספינת חלל בספרו הבדיוני של דגלאס אדאמס 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה', יכול להניע גם את הגרועים במשטרי העולם. בעולם הערבי זה עובד כבר שנים. למשל, בכל פעם שיש איום אופוזיציוני על המשטר, מתרחשת תקלה טכנית משונה באתרי אינטרנט במדינה. צירוף המקרים המיוחד הזה, הנובע מרמת אי-הסתברות גבוהה במיוחד, מגיעה כעת גם אלינו.

לדוגמה: ראש הממשלה נחקר במשטרה באשמת שוחד, ובתוך שבוע – טראח, יש שיחות עם הסורים. יום אחד אורי מסר נעלם, ופתאום, בלי שום קשר – הגולן נעלם. וכאשר הכוח האי-הסתברותי הזה מניע את המו"מ המדיני במיומנות כזו, המערכת הפוליטית היא משחק ילדים בשבילו. למשל, יום אחד החרדים פוסקים נגד גיוריו של הרב דרוקמן, והופ – פתאום מתברר שהרב דרוקמן בן 75 וצריך להדיחו מתפקידו. מהי רמת אי-ההסתברות ששני הדברים האלה יקרו באותו זמן? בסביבות שתיים בחזקת מאתיים אלף לאחד, לא פחות.

אז מי אמר שאנחנו מדינת עולם שלישי? ראו איזו טכנולוגיה מדעית מופלאה יש לנו: כוח הינע אי-הסתברותי השומר על ש"ס בממשלה, מעסיק את התקשורת באסד במקום בשולה זקן, ושומר על כוחה של ממשלת ישראל למרות המצב בדרום. טועה מי שחושד כי ראש הממשלה עומד מאחורי כל זה. ברור שישנם כוחות פיסיקליים החזקים אפילו ממנו, והם לא נמצאים כאן מהיום. הרי אתם לא באמת חושבים שאולמרט הגיע לתפקידו כי העם רצה אותו כראש ממשלה.

גרנט פינאלה

* אני כופר בקיומם של ווינרים ולוזרים בקרב מאמני ספורט. מאמן תלוי בשחקנים, והווינריות והלוזריות שלהם היא הקובעת. כך יכול פיני גרשון למצוא עצמו מפוטר יותר מפעם אחת, וכך יכולים מאמנים מתחילים בבני יהודה לנצח שבעה משחקים רצופים. מאמן צ'לסי לשעבר אברהם גרנט הוא לא לוזר ולא ווינר – הוא מאמן טוב של שחקנים המחליקים בגשם.

* אם כבר, אז יש דרך שבה יכול היה גרנט להפוך בקלות לווינר. הוא רק היה צריך להתיידד עם הבעלים של מנצ'סטר יונייטד.

* באנגליה לא כל כך אוהבים את המאמן הישראלי, כי בניגוד לקודמו בתפקיד המאמן, גרנט נראה טיפוס רציני ומשעמם. והאמת, אם אתה משעמם ורציני מדי בשביל בריטי – יש לך בעיה.

* כעת נשאלת השאלה: האם יפסיקו לכתוב בעיתונים שלאברם גרנט יש, המממ... מזל? או שהמיתוס הזה ימשיך לתפוח לצד היכולת הנבואית של בית-הספר בליך בבחירות?

* שיהיה ברור: אני ממש לא ממעריציו של גרנט. למעשה, לא אהבתי כלל את התנהלותו בצ'לסי, החל מההתחככות בבעלי הון וההיצמדות לאנשים הנכונים בדרך לתפקיד הבכיר ביותר, המשך ביהירות ובספינים התקשורתיים, וכלה בהפסד הצורב ובניסיון האומלל להפוך אותו לניצחון גדול. עם כל הכבוד, זאת לא התנהגות של מאמן כדורגל, אלא של ראש ממשלה.
 
חמסה עלינו

א. 'שתי חקירות ויאללה – מחזירים את הגולן' (כדורסלן-העבר דורון ג'מצ'י מסביר לאופירה אסייג מדוע הגיע עצבני לאולפן 'ספורט 99', יום ד').

ב. בוודאי שהסורים יתנתקו מאיראן ומחיזבאללה, מה זאת אומרת? אחר כך הם גם יתנתקו מרצח וטרור, ולבסוף גם ינתקו את בשאר מאסד. כשכל זה יקרה, אפשר יהיה לנתק את העם מהגולן.

ג. הבערת ספרי הברית החדשה באור יהודה הזכירה לסופר חיים באר את שריפת הספרים בגרמניה הנאצית. ההשוואה הזאת של באר הזכירה לי את התבטאותו מלפני שבע שנים בתוכנית 'פוליטיקה' על "התנהגותם הנאצית של חיילי צה"ל". כל אחד ועולם האסוציאציות שלו.

ד. את 'כל בית צריך מרפסת', ספרה האוטוביוגרפי המצליח של רינה פרנק מיטרני, קראתי בסוג של כוננות ספיגה. אבל בניגוד לביקורות קטלניות שקראתי בעבר, זהו ספר מוצלח ברובו המדלג בין עוני של ילדות בשכונת ואדי-סאליב בחיפה לבין עושר בלי אושר בבגרות בספרד. הידרדרות ברמת הספר מתרחשת לקראת סיומו, בד בבד עם הידרדרות חיי הגיבורה, וניכר בפרקים האחרונים שנכתבו מתוך דם חם מדי ומעט מחשבה. ועדיין – ספר שהצליח בצדק.

ה. מבזק די-וי-די: 'המבוך של פאן' הוא סרט ספרדי של במאי מכסיקני, שעלילתו מתרחשת עם סיומה של מלחמת האזרחים בספרד. הסרט משלב פנטזיה, דרמה ריאליסטית ואימה, והוא מורכב ומרהיב, אבל גם אלים מדי ואינו מומלץ לילדים, לנשים בהריון ולבעלי קיבה רגישה. מה שכן מומלץ הוא להיכנס לאתר הרשמי של הסרט, שם ניתן להקשיב לכל הפסקול היפהפה.

יודע את מקומי

העיתונאי אדם ברוך, שהלך לעולמו בסוף השבוע, היה כותב חד-אבחנה ועורך מוכשר, וגם ידידם הטוב של כותבי סאטירה. אבל עיקר ייחודו של א"ב רוזנבלום לא היה בעבודתו המקצועית אלא בעצם הגדרתו, או אי-הגדרתו. הוא לא היה דתי או חילוני, לפחות לא במובן המקובל והקל לתפיסה, אלא יהודי ופלורליסט. שלא כמו אחרים המתיימרים להיות פלורליסטים, הפלורליזם שלו כלל גם יהדות. שבירת התבניות המוכרות אצלו היא שהפכה אותו למעין גורו של הברנז'ה, בעיקר הברנז'אים המתבטלים בפני כל נטול כיפה (אם כי חובש כובע) שפתח פעם ספר הלכה.